"ילד רע" מצטרפת לאחת המגמות הבולטות של העשור בדרמה הישראלית: התמודדות עם הצדדים האפלים של נפש האדם דרך התבוננות ריאליסטית ונוקבת על בני ובנות נוער. מ"בני אור" דרך "עלומים" ו"בלקספייס" ובמידה מסוימת גם "משמר הגבול" ו"אינדל" (שם הגיבורים מעט יותר מבוגרים), יותר ויותר יוצרים ויוצרות מוצאים שם, בגילי העשרה בואכה הגיוס, את הסיסמה המיתולוגית של ערוץ הילדים: המקום האמיתי.
אלא שהסדרה של דניאל חן, הבמאית הגר בן אשר והתסריטאי רון לשם בהחלט יוצאת דופן במסגרת הטרנד. פשיעת נוער, לדוגמה, היא תמה מרכזית בסדרות הללו. אולם באף אחת מהן לא כיכבה דמות כה אמינה בכל פן באישיות שלה כמו הגיבור דין (גיא מנסטר הפנומנלי) ושום זירה (תיכון, שכונה וכו') לא הייתה מהפנטת כמו כלא "אופק" שבו הוא מרצה מאסר.
ברוב הסדרות נמצא מקום להומור, אך הוא לא שיחק תפקיד כל כך משמעותי כמו בסיפור (האמיתי בחלקו) על ילד עבריין שהכישרון להצחיק מגלגל אותו לאולמות הסטנדאפ, ושם הוא מאוורר את כל השדים. וגם ראינו האנשה של דמויות צעירות שעשו דברים מזעזעים, אבל לא כמו של הנער זורו (הבטמו פרדה המצוין), שיום אחד לקח אבן ורצח ילדה. לאורך הסדרה קשה היה שלא להרהר: האם ניתן להציג מחבל בגילו של זורו באותה רגישות ואמפתיה? האם תינתן לו האפשרות להראות שהוא לא רק החטא הבלתי נסלח שביצע?
החריגות של "ילד רע" בולטת גם באמצעי המבע המתעתעים שלה: לא רק הזינוקים בין עבר להווה ובין כותלי הכלא למאורות הקומדיה, אלא גם בהליכה על התפר שבין האמיתי והמדומיין, שלא לומר הזוי. בסרט העוצמתי "מוטלים בספק" (2018), רן דנקר הוא מורה לקולנוע של עבריינים צעירים, שהמגע שלהם עם סרטים מוביל למסקנה שהבעיה היא לא רק פגם בהבדלה בין טוב לרע, אלא גם בין מציאות לחלום. ב"ילד רע", שגם בה האמנות מהווה כלי שיקומי (עם בת חן סבג בתפקיד יפה של מורה לדרמה בכלא), הטיעון הנ"ל מוצג במלוא הדרו באמצעות הכתיבה והבימוי: אלה לוקחים את העלילה למחוזות בלתי צפויים בתוכן ובצורה, באופן שרק מחזק את תחושת הקתרזיס בסיום.
בהקשר של הפרק האחרון, ששודר אמש, "ילד רע" מתגלה כהפתעה לטובה גם ביחס לנקודת תורפה חריפה בטלוויזיה הישראלית: איך נפרדים. המסע לשם לא היה קל: הוא עבר, למשל, בתרגיל הטעיה שנמתח לאורך הפרקים הראשונים, כאילו שדין יירדף בבגרותו (כשהוא כבר דניאל) על ידי מישהו מעברו. בפועל, ולמרות שהוא אכן הותיר שובל של נפגעים, מתברר שדין/דניאל מאוים רק על ידי עצמו. כולם, כפי שהתברר בסצנת הסיום הנפלאה והחכמה, באו לצפות בו. מכאן הבמה כולה שלו.
