בעיר הסרטים רעש מהומה: אולפני וורנר, תחת הנהלה חדשה ונטולת סנטימנטים, החליטה להראות לקלינט איסטווד (94) את הדלת. סרטו האחרון, "מושבע מס' 2", נזרק ישירות לשירותי הסטרימינג בלי מסע קידום ובלי התחשבות בביקורות הטובות או בעובדה שעם קצת מאמץ אפשר היה להפוך אותו למתחרה לגיטימי על האוסקר. אם זה היחס לאייקון שביים סרטים במשך כ-50 שנה, מה יגידו במאים צעירים ואזובי הקיר? עיתוני התעשייה התמלאו בכותרות נוסח "לא ארץ לזקנים" והרהורים על מות הקולנוע מהסוג שאיסטווד מציע – דרמות אינטליגנטיות, לרוב למבוגרים, משופעות במשחק טוב.
זו הדרמה מחוץ למסך. זו שעל המסך יותר סולידית. "מושבע מס' 2", שעלה בארץ ל-VOD של yes בלי הרבה יח"צ, הוא בגדול "סרט קטן": דרמה משפטית חכמה, מעין היפוך של הקלאסיקה "12 המושבעים", על מושבע מסתורי (ניקולס הולט) במשפט רצח של אישה שבו יש לו אינטרס אישי. דרך יחסיו עם מושבעים אחרים (בהם ג'יי-קיי סימונס), התובעת (טוני קולט) ואשתו ההריונית (זואי דויטש) מתגלה מסכת של דילמות סביב היחסים בין מוסר, חוק וצדק. כרגיל אצל איסטווד, יש גם ממד דתי ופוליטי מרומז, שמציג את ארצות-הברית ואת העולם כולו כמקום שבו אי-אפשר להגיע לצדק עבור אדם אחד בלי לגרום עוול לאחר.
והנה הרהורי הכפירה שלי: אמנם האולפנים אכן עשו עוול לאיסטווד ולצופים שלא הוציאו את הסרט לקולנוע, אבל "מושבע מס' 2" הוא סרט אידיאלי לצפייה ביתית – מינורי למדי, לא מתלהם, ועם כל הרצון להגן על איסטווד ומורשתו, אין פה דרמת בית משפט בסדר גודל של "בחורים טובים" או "עד התביעה". אין שואו, אין שיברון לב כמו שהז'אנר יודע לנפק בשיאיו הקולנועיים – מקסימום פרק מעורר מחשבה של "חוק וסדר". לא בטוח שכל כך נורא להיתקל בסרט כזה בטלוויזיה
