אחרי חודשים קשים של מחלוקת ומלחמה שנכנסו לכל אוהד ישר לתוך הלב, על זהות הקבוצה שהוקמה על ידי הקהל האדום, על ערכי העמותה ועל לא פחות מעתיד הפועל ת"א – הגיע רגע האמת: הפועל תעלה למשחק ראשון במשכן הזמני שלה, יד-אליהו.
אני מודה בחולשותיי. איני אדם שמח. רוב הפעולות שלי מונעות מחשש. כמו רוב אוהדי הפועל ארגיש בשבת כמו אורח בבית החדש של עצמו. דייר זמני בבית עם רוחות ושדים בכל חדר, שהאור חייב להיות בו דלוק כל הזמן, כי מוטי ארואסטי יכול לצוץ לך במקלחת ודורון ג'מצ'י יחכה לי ליד הקפה של הבוקר.
אז יד-אליהו. הראש מבין את המהלך, אבל הלב? הלב הולך מכות. המון פחדים מלווים את הרגע הזה, אבל גם בנבואות זעם צריך שיהיה טעם. אם בשביל רבים קוקה קולה היא טעם החיים, אז בשביל המון מאוהדי הפועל, הפועל היא החיים עצמם. והם אוסף של זיכרונות שמגדירים את האדם.
זכיתי בילדותי להיות חלק מהקסם האדום של קבוצת הכדורסל של הפועל ת"א. למרות שעל החולצות היה כתוב בירה מכבי. כמה רומנטיקה ואושר חוויתי באוסישקין. זכיתי להיות נער מגבות, מנקה פרקטים, מביא מים קפואים במחצית לשחקנים, עד שצביקה שרף הפך אותי לצלם הווידיאו של הקבוצה. תארו לעצמכם ילד בודד שמסתובב בחברת דייויד ת'רדקיל, רדנקו דובראש, שמעון אמסלם ועמי נאווי. וואו, את הקללות שהם לימדו אותי לעולם לא אשכח. זכיתי להיות עם הקבוצה הגדולה בגמר הגביע האחרון שבו זכתה ביד-אליהו, ובכיתי כשהפסידה את האליפות לגליל-עליון כמה חודשים אחר כך. הדמעות של ההפסד הזה בוכות לי עד היום בעיניים. אך מול העיניים עומדת לעלות על הפרקט ביד-אליהו קבוצה שבשבועות האחרונים מתעצבת ומתעצמת, ולפרקים אני מרגיש שחס וחלילה יהיה טוב.
אני חושב כמה אחריות ומשקל כבד יהיו על כתפי השחקנים, שרובם לא נולדו כשאמסלם וקווין מגי הלכו מכות, או כשרלף קליין טבע את הביטוי "הפועל מסריח". על השחקנים האלה יש חובת הוכחה. תנצחו, וכל הקהל יהיה מאחוריכם. תפסידו – הקולות הרעים והשדים ישרפו את הנשמה של המועדון.
ומילה אחרונה לעופר ינאי. הלב שלנו בידיים שלך מעכשיו. תשמור עליו. קבל אותנו עם הטוב ועם הרע.
