ישראל הודיעה לכל העולם, ובעיקר לארה"ב, ש-2025 תהיה שנת איראן. זו העונה ואין בלתה. אחרי ריסוק ציר ההתנגדות, מחיקת הארסנל של חיזבאללה והשמדת רוב ההגנה האווירית של הרפובליקה האיסלאמית, לא תהיה הזדמנות טובה יותר. צה"ל התבקש להיערך ולהכין תוכניות אופרטיביות. בחודשים האחרונים תקף חיל האוויר את מערכות ההגנה האיראניות, ביצע גיחות ארוכות עד לחות'ים בתימן, רחוק יותר מהיעדים באיראן, והמחיש יכולת להרוס מתקן מבוצר בתוך הר שנבנה בידי איראנים בסוריה – והושמד בידי שלדג. אלה שלוש יכולות שישמשו היטב את צה"ל אם יתקוף את תוכנית הגרעין.
הנה החדשות: בפעם הראשונה, במערכת הביטחון יש שכנוע גובר שאפשר לספק את הסחורה בסיכול הגרעין האיראני. שישראל - אם תתאמן ותצטייד - יכולה לפעול בעצמה בהרס פרויקט הגרעיני האיראני באפקטיביות הנדרשת.
2 צפייה בגלריה
(כ"ץ והלוי. לשר הביטחון היה דחוף להסלים את המשבר מול הרמטכ"ל על רקע חוק הגיוס | צילום: אריאל חרמוני משרד הביטחון)
זה יכול לקרות במהלכים מהירים, עוצמתיים; לא במלחמה של שבועות. יש שני תנאים גדולים: הראשון, שארה"ב תספק ציוד ויכולות שנמנעה מלספק עד כה. השני: שתהיה לאמריקאים תוכנית ליום שאחרי. לא היום שאחרי עזה, אלא היום שאחרי התקיפה באיראן. שהם יידעו להפעיל מקלות וגזרים כדי לוודא שטהרן תתרחק אחרי אותו רגע מצרות גרעיניות. שהיא תבין שאין לה טעם לתקוף את ישראל בחזרה, או להגיב במפרץ הפרסי ולהבעיר את האזור כולו.
זהו עניין חשוב ביותר. כפי שנכתב פה בשבוע שעבר, בנימין נתניהו ורון דרמר בלחץ עצום מאפשרות ה"תכתיב" של טראמפ. תכתיב לעצירת מלחמה בעזה. תכתיב להסכם שטחי באיראן.
זו הפעם הראשונה למעלה מעשור שאני שומע ביטחון כזה ביכולת הישראלית לבצע, לבד. שוב, בהינתן הציוד והחימוש. זה קשור ליכולות ולתרגול שצברו במודיעין ובחיל האוויר בשנה וחצי של מלחמה.
הביטחון העצמי שנצבר הוא מעט משכר. במהלך ספטמבר 2023 וגם לפני, המחיש אמ"ן יכולות נדירות ביותר. כבר פורסם שישראל חיסלה דמות בחיזבאללה שהחלה לחשוד, לדוגמה, כי הביפרים ממולכדים. היא עשתה זאת בתואנה של חיסול דמות אחרת בפיקוד הצבאי של חיזבאללה, והענקת תחושה שהמחוסל המיועד, זה שכיוונה אליו, היה נזק אגבי בלבד. אך מה שלא פורסם הוא שישראל זיהתה כי איראן העבירה לחיזבאללה מכונות שיקוף. כאלה שהיו יכולות לחשוף את המבצע כולו. חיל האוויר טיפל במכונות הללו, ובתקשורת הופיעו דיווחים על תקיפה נגד מחסן נשק. אף אחד בחיזבאללה לא חיבר את הנקודות. שתי ההצלחות האלה הן רק חתיכת רקמה קטנה ביותר. לכן הסכנה העמוקה היא מאופוריה, מביטחון יתר. גם בהקשר לאיראן.
כמובן, העדיפות בירושלים תהיה תמיד לתקיפה אמריקאית; אין דבר המשתווה ליכולות של וושינגטון בנטרול איום. אך מי שמשוחח עם הנשיא הנבחר טראמפ עדיין בספק לגבי כוונותיו ונחישותו לפעול נגד מתקני הגרעין. איש ממי שמשוחח איתו אינו מפקפק שהוא יאפשר לישראל את החימושים והעזרים הנדרשים לתקיפה מוצלחת.
השעון מתקתק. המשטר האיראני במצוקה, וזו מובילה אותו לשקול מהלכים דרמטיים. לא רק את העשרת האורניום האיראנים מבזרים גיאוגרפית, אלא גם את הרכיבים השונים של "קבוצת הנשק". ברגע אחד, מתישהו בעתיד, עלולים לרכז הכל יחד: את הנפצים הגרעיניים, את האורניום שיועשר במהירות לדרגה צבאית, את בסיס הפצצה. "מוקדם מדי, מוקדם מדי - ואז מאוחר מדי", היה נוהג לומר אהוד ברק.
ומה עושה הממשלה? פותחת חזיתות. לא מסיימת אף אחת מהן. שוקעת בעזה (אלא אם תהיה עסקה). עוסקת בפיטורי שר ביטחון וניסיון לסלק רמטכ"ל, כדי לפטור עשרות אלפי חרדים משירות צבאי. החברה הישראלית היא נס איטלקי: כלכלה אזרחית ומערכת צבאית שמתפקדות, אל מול ריקבון פוליטי מתרחב.
שתי מדינות / כמה חודשים לפני הפלישה הנאצית לברית-המועצות, מונה גיאורגי ז'וקוב לרמטכ"ל הצבא האדום. הוא היה קצין מבריק. עד כמה שאפשר לתלות בו את ההיערכות למלחמה, הוא כשל נוראות. הפלישה ביוני 1941 הייתה אירוע אסוני, קיומי. ז'וקוב כשל בהיערכות. כשל בתגובה, בעיקר בקרב על קייב. הוא סולק מתפקיד הרמטכ"ל בידי סטלין הזועם – שהיה בעצמו האחראי העיקרי לכישלון, לקונספציה שהיטלר לא יתקוף. במשך חודשים, ז'וקוב שיקם את מעמדו, המחיש הצלחה, הוביל לשינוי במלחמה. הצלחתו הלכה וגברה. התפנית ב"מלחמה הפטריוטית הגדולה" הייתה היסטורית. גרמניה הנאצית נכנעה בפניו; הוא דהר על סוסו המפואר במצעד הניצחון בכיכר האדומה. אך כעת, שוב סר חינו של ז'וקוב בעיני סטלין. הוא סולק. בהתחלה, הבעיה הייתה שנכשל. לאחר מכן, שהיה עד לכישלונו של המנהיג. לבסוף, הבעיה הייתה שהצליח.
הרצי הלוי איננו המרשל ז'וקוב. בנימין נתניהו איננו סטלין. אך מעבר לכל מוטיבציה פתלתלה ופוליטית, בוקעת עובדה אחת: יואב גלנט הודח, ולהרצי הלוי מראים את הדלת, לא משום שנכשלו. אלא אחרי שהחלו להצליח. הם, יחד עם ראש השב"כ רונן בר, יודעים את האמת על נתניהו. כיצד תיפקד בימים הראשונים. כמה פעמים הוזהר לפני 7 באוקטובר, כולל בידי אמ"ן וראש השב"כ, מאפשרות של מלחמה, מ"שעת הכושר ההיסטורית" (זה ציטוט) שמזהים אויביה המרים של ישראל. איך השב"כ התנגד להעברת הכסף מקטאר לחמאס, ודרש להתנקש בחייו של יחיא סינוואר – ללא הואיל. השלושה האלה יודעים היטב מי לא רצה להיכנס קרקעית לעזה, עד כדי כך שכמה ממקורביו הרימו קמפיין חוצות נגד פלישה לרצועה; כיצד קטל את מתקפת הפתע נגד חיזבאללה ב-11 באוקטובר; מדוע כוחות צה"ל נכנסו לרפיח מאוחר; מתי הוזהר שחמאס ימשיך לשלוט בחלקים מהרצועה אם ישראל תמשיך להימנע מ"היום שאחרי"; איך מיסמס את המלצת הרמטכ"ל כבר בחודש מאי לעבור לצפון, ולהתקדם להפסקת אש והשבת חטופים בעזה. וכמובן, איך הודלפו ידיעות סודיות, כולל על עמדת המינימום של ישראל במו"מ להשבת חטופים, באופן שחיבל עמוקות בעסקה.
לשיטת נתניהו, את הראיות צריך להשמיד. בציבור צריך לשטות – אם אפשר, במסמכים מניפולטיביים ל"בילד" הגרמני. את הגנרלים שהיו חלק מהכישלון, ולאחר מכן סיפקו הצלחה, יש לסלק. כל עדות שימסרו אחרי פיטוריהם או דחיקתם תיחשב לכבושה. נקמנית. הדבר יעיד על עצמו: האחראים למחדל שילמו מחיר. נתניהו נותר בתפקיד. הם אשמים, והוא – כנראה לא. המחדל יוטח בהם.
הרצי הלוי נושא באחריות לכישלון צה"ל. אין בכך כל ספק. בעמודים אלה פירטתי על הכישלון פעמים רבות. הלוי, כמו האחראים האחרים – בלי יוצא מן הכלל, כל הדרך עד לראש הממשלה – היו צריכים לשלם מחיר. וב"מחיר" אני מדבר על קיצור אינטנסיבי של כהונתם.
ראש הממשלה העניק דוגמה אישית: לא לוקח אחריות, לא מתפטר, לא מקים ועדת חקירה ממלכתית. זורק את כל האשמה על אנשים מתחתיו. הוא צירף לכך מדיניות תקדימית בחודשים הראשונים למלחמה: בלי הליכה ללוויות, שבעות, ביקורים אצל משפחות החטופים. מבודד עצמו מצער, מכעס, מכל הזדמנות צילום בלתי נוחה. עד רגע זה, הוא לא ביקר בקיבוץ ניר עוז. כמו בשיר של יהונתן גפן, נתניהו היה בכלל האיש הכחול, מסיפור אחר לגמרי. זה עבד לו מצוין.
במציאות, קרו דברים אמיתיים. צה"ל נלחם. הלוי והמטה הכללי היו צריכים להשתקם. מאות רבות של לוחמים נפלו בקרב, או נפצעו קשה. בשב"כ הסתערו על רצועת עזה. באמ"ן התגייסו ותיקי היחידות ואנשי הקבע לקומם את כבודו שאבד ב-7 באוקטובר. מלחמה.
שתי מדינות. באחת, זו של צה"ל ומערכת הביטחון, נגמרו החיים הרגילים. קצין בכיר במטכ"ל שהמשפחה שלו יוצאת לנופש – לא יעז להיראות שם. הוא יגיע לבית מלון כשחיילים נהרגים בעזה ויש חטופים? תחושת הבושה והאחריות לא פסו מן הארץ. יש קצינים שיצאו מהבית ב-7 באוקטובר 2023 ובמידה רבה לא חזרו אליו.
ויש את המדינה של נבחרי הציבור. אין דין ואין דיין. מח"טים קרביים נמצאים בקו החזית. רמטכ"ל ושר ביטחון (הקודם) שישנים במשרד. מירי רגב? חוגגת בווינה ובבודפשט על חשבונכם. רעיית ראש הממשלה במיאמי. עם הבן שלה. בכנסת חגיגה שלמה. בשתי מילים: טלי גוטליב.
אם הלוי אחראי לכישלון ב-7 באוקטובר, הוא אחראי גם להצלחת תוכניות צה"ל באזור. לתפנית כה דרמטית שרמטכ"לים זרים באים לבדוק: איך נערכים למלחמה והופכים את הקערה. ישבתי לפני שבועיים עם קצין לא זוטר ביחידה מובחרת ומיוחדת. שאלתי אותו על הלוי. אני לא יודע על החלטות גדולות, הוא אמר, אבל באישורי תוכניות הוא מבין יותר טוב מכולם. הוא הכי רציני.
דמותו של הלוי מטעה. הוא נחשב למפקד אגרסיבי ומדויק. יש אגדה שמסתובבת עליו בצה"ל. אחרי עופרת יצוקה, בעודו מח"ט הצנחנים, חזרו חייליו לבסיס בבית ליד. יחידה אחרת שאיננה קרבית סירבה להכניס אותם בשער, כי הם לא התחלקו בשמירות (הם לחמו במחבלים, אבל זה לא הרשים את מפקדי היחידה ההיא). המח"ט הלוי העמיד נגמ"ש בכניסה לבסיס והבהיר שאם חייליו לא נכנסים, אף אחד לא נכנס. הצנחנים נכנסו. אין לי מושג אם האגדה מדויקת, אבל עצם סיפורה מעיד משהו על דימויו הפנימי של הלוי בצה"ל. במלחמה, הוא ניהל צבא התקפי – בניגוד לשקרי השופרות – שניסה לדחוק את הדרג המדיני לפעולה והכרעה ללא הרף. זה נכון גם לתכנון היום שאחרי בעזה.
יש הרבה כעס בצה"ל, בדרגים הנמוכים, על הדרך שבה תחקירי צה"ל מתנהלים. האשמות שהמטכ"ל לא בוחן מספיק את עצמו, ושיש גרירת רגליים. כל זה מובן לגמרי. אך זו פעם ראשונה שעושים תחקירים כאלה בעת התרחשותה של המלחמה. עצרו אותם במהלך המערכה בצפון (החל מחודש יולי), ובעקבות תחקיר קיבוץ בארי, ולאחר מכן הרמטכ"ל הורה לחדש. במקביל, מבקר המדינה אנגלמן נכנס לתמונה; זה נוח לראש הממשלה. בלי ועדת חקירה ממלכתית, ובעוד התחקירים מתקיימים, בעת מלחמה בפעם הראשונה בתולדות מלחמות ישראל, המבקר חוקר את צה"ל. פניתי למשרד המבקר; הם אומרים שגם התנהלות רה"מ נחקרת. גם שם מתבקשים פרוטוקולים. נחכה ונראה.
בכל מקרה, התחקירים היחידים בלשכת רה"מ הם אלה שהתקשורת מפרסמת, ומניבים חקירות פליליות.
עידן הכיעור / בכירים במערכת הביטחון העריכו בפניי כבר לפני חודשים כי הלוי התכוון להודיע על תאריך פרישה אחרי עסקה להשבת חטופים. וגם ללא עסקה - ברור לאלופים במטכ"ל שיפרוש לפני תום כהונתו. הוא סבר שאורך כהונתו חייב להיות "פגום", בשל אחריותו האישית. הוא צודק. נותרה לו שנה. בעידן אחר, ראש הממשלה היה מזמין אותו ללשכתו. אחרי כמעט 40 שנה של שירות, הוא זכאי לפחות לזה. הייתה מתנהלת שיחה כנה, והיה נקבע תאריך מוסכם ומכובד. כזה שלוקח בחשבון, לדוגמה, את הצורך העמוק להכין את צה"ל להתקפה על איראן, סיום התחקירים. טובת מערכת הביטחון כולה.
מהי הדחיפות, האמוק של הימים האחרונים? למה כה דחוף היה לכ"ץ להסלים את המשבר מול הלוי, כולל ההודעות המשפילות והאיומים על דובר צה"ל, תא"ל דניאל הגרי?
בין היתר, התשובה היא הגיוס. הרמטכ"ל הציג עמדה עקרונית על יכולת לגייס את כל המחזור החרדי. כפי שפירסמה השבוע ליאל קייזר בכאן 11, שר הביטחון ניסה להסתיר את הנתונים מבג"ץ. חוק ההשתמטות חייב לעבור בקרוב. בלי חוק, אין תקציב. בלי תקציב עד 31 במארס, הממשלה תיפול. אך זה לא רק חוק הגיוס. במשפחת השלטון הישראלית, יש חשש קמאי, פרנואידי, כזה שמזין תיאוריות קונספירציה ומוזן בידיהן. הצבא והשב"כ נתפסים כאיום על נתניהו. צריך להשתלט, להחליף.
זה עידן הכיעור. ישראל כ"ץ - פוליטיקאי יעיל והגרסה הליכודניקית של אלוף שלושת הפיקודים - נהיה שר ביטחון כי גלנט בלם חוק השתמטות. ומשום שראש הממשלה רוצה בהדחת הלוי. מאז מינויו, הוא משגר תמונות יח"צ במעיל רוח שחור כאחוז בולמוס. השבוע כ"ץ הודיע על חילוץ שתי גופות בני משפחת אל-זיאדנה, בשעה שצה"ל דייק כי מדובר באחת. הטעות כנראה נבעה מרצונו של השר למהר, להקדים את דובר צה"ל. שתהיה לו בלעדיות - על גופת חטוף.
אם מתייחסים לביטחון ישראל כמו למינויים במשרד התחבורה, אין שום בעיה לשבור מטכ"ל שלם בבירוקרטיה. ללא מינויים, רמטכ"ל לא יכול לעבוד. אם כך, נוציא הודעה שאין מינויים, נקודה, עד השלמת התחקירים. המח"טים בשטח, המשפחות שמחכות להפוגה בין תפקיד לתפקיד, הנשים והילדים שחוששים מדפיקה בדלת באמצע הלילה - כולם יכולים ללכת לעזאזל. כרגע המשימה הקדושה היא להעיף את הרצי, ואם צריך להתעלל בכל צה"ל כדי להגיע לזה, אין בעיה.
זו טקטיקה יעילה. לפגוע בדבר שהלוי הקדיש לו את כל חייו, בצה"ל, כדי להוביל לפרישתו. אנשים בעלי ניסיון כמו הרמטכ"ל לשעבר איזנקוט, בתמיכתם בהחלפת הרמטכ"ל, למעשה אומרים: לא אלמן ישראל. יש אנשים מצוינים, כמו מנכ"ל משרד הביטחון, אלוף במיל' אייל זמיר. הוא צודק: זמיר נחשב לקצין מצוין ואיש ישר. אך עד שימונה הרמטכ"ל הבא, לא נדע מה נתניהו רוצה.
יש פה שאלה גדולה מכל פרסונה: עד כמה תוכל מערכת הביטחון של ישראל לעמוד בפני התפיסה היסודית של קואליציית נתניהו – מחיקת העצמאות המקצועית, חדירה פוליטית. משטרת ישראל הפכה למה שהיא כמו שהמינגווי מתאר פשיטת רגל: בהדרגה, ואז בבת אחת.
