שגרירות השדים: הולכים לעזאזל // יהודית קגן } איורים: אופיר שריף } התחנה } 157 עמ'
"...נילי הציצה מבעד לחלון והתאמצה לקרוא את השלט הגדול, 'תל... תל פיות! יש כאן פיות?' מאיה נדה בראשה בייאוש, 'כתוב שם תלפיות, זה שם של שכונה'... 'טכנית אלה לא פיות', אמר עמנואל, 'אלא בְּנָת קָלֵי, בנות קול שיורדות מהשמים. מי שהקימו את השכונה באו מאירופה, הם השתמשו במילה שהם הכירו. הם לא ידעו שפיות לא יכולות לחיות במזרח התיכון כי הן יתייבשו'".
בקטע הקצר הזה מקופל כל מה שטוב ב'שגרירות השדים' של יהודית קגן, ספר פנטזיה שנטוע בנוף הגיאוגרפי והתרבותי המקומי. במקום ללכת רחוק, אל עולמות אירופיים טחובים וקרירים, ולנסות לייבא מהם פיות ושדים שלא ישרדו את החום המקומי, קגן בונה את הסיפור שלה סביב דמויות פנטסטיות שנולדו במרחב ובטקסט הארץ-ישראליים והמזרח-תיכוניים: מאיה ונילי הן צמד אחיות שבשל מלחמה בביתן שבצפון, נשלחו לדודים בירושלים, שם הן פוגשות את עמנואל, ילד בן גילן שמתגלה כשגריר אנושי בממלכת השדים. כאשר בנם הצעיר של אשמדאי ולילית נחטף, שלושת הילדים יוצאים להרפתקה במטרה למנוע משבר דיפלומטי בין עולם השדים לזה של בני האדם.
קגן פורסת בפני הקורא הישראלי את המרחב המוכר שבין ירושלים למדבר יהודה, על האלמנטים הוויזואליים האפרוריים המאפיינים אותו, כמו בסיסים צבאיים, אתרי חפירות ארכיאולוגיות וכפרים ערביים, ואז מפיחה בו קסם בכך שהיא משכנת ביניהם את אשמדאי ולילית, שדים דרי חולות כמו איים וציים, התנין בעל שבעת הראשים מבית המדרש של אבּיי, האיש העיתי שהופקד על נשיאת השעיר המשתלח לעזאזל ועוד שלל דמויות פרועות וצבעוניות שמקורן בעולמות האגדה וההלכה.
בנוסף, השדים של קגן מקומיים לא רק במוצאם אלא גם בטבעם; הם אינם מרושעים בהכרח כמו בספרות הפנטזיה המושפעת מהנצרות, אלא כמו במקורות התלמודיים מקיימים דינמיקה מורכבת בינם לבין עצמם ועם בני אנוש, מה שמודגש על ידי ליהוקו של בן אדם דווקא לנבל בסיפור.
כל אלה מעוררים ציפייה לפנטזיה עסיסית במיוחד. אלא שזו לא מתממשת, כיוון שבניגוד לרקע המפואר שקגן בונה, הסיפור המתחולל בתוכו פשוט לא ממריא וסובל מלקויות משמעותיות בפיתוח. סיבה אחת לכך נעוצה בעובדה שהיא ממהרת לקדם את העלילה ולא נותנת לקורא הזדמנות לפתח יחס כלפי הדמויות, מה שגם מפחית מאוד את אלמנט ההפתעה כשהן מייצרות מפנים עלילתיים.
כך, הקורא אמור להאמין שהבנות יבחינו כי עמנואל הוחלף בשד בן דמותו אחרי שהן מכירות אותו יום אחד בלבד, או לחרוד לגורלו של השד-ילד בז שחטיפתו מניעה את העלילה, למרות שפגשו אותו רק בסצנה קצרה אחת. קגן גם מתמקדת בנקודת המבט של גיבוריה הראשיים בלבד, ואין ולו פסקה אחת שמתארת מה קורה במקביל לבז ולשובה שלו, מה שיוצר סיפור שטוח וחד-ממדי. דמיינו את 'האריה, המכשפה וארון הבגדים' בלי הקטעים של אדמונד והמכשפה הלבנה, או את 'הארי פוטר' בלי הפרקים שעוסקים בהתנהלותו ובעברו של וולדמורט. התוצאה נטולת מורכבות, מניעים מבוססים ומתח ממשי, ויוצרת אדישות כלפי מה שאמור להיות לב העלילה והמנוע שלה.
מכאן נובע גם החוסר השני שמונע מהסיפור להמריא, והוא - היעדר אמירה מגובשת. ספרות פנטסטית טובה מתקיימת כאשר הבחירה בז'אנר איננה מקרית, אלא משתמשת במאפייני הדמיון וההרחקה כדי לומר דבר מה על המקום והזמן שבתוכו היא נכתבת: טולקין ברא ממלכות שלמות כדי לעסוק במוראות המלחמה, לואיס שתל בנרניה רעיונות תיאולוגיים, ורולינג דנה בגזענות ובתאוות כוח.
גם בספרות העברית המתחדשת והעכשווית משמשים השדים לא פעם כמראות לרוח התקופה: מדילמות ההשכלה אצל מנדלי מו"ס דרך אובדנה של יהדות מזרח אירופה אצל בשביס זינגר, עד הביקורת על הממסד הרבני ב'מדרש לילית' של יהודה איגוס, והיחס לדיכאון ולתהומות הנפש הנשית והאימהית ב'הלוויתן מבבל' מאת הגר ינאי. קגן עצמה פנתה לעולם השדים בספר הביכורים שלה, 'חרשתא', כדי לדון במגמות של פונדמנטליזם ופופוליזם, ולבקר אלמנטים מסוימים בחברה הדתית-לאומית. אולם הסוגיות הבוערות של מלחמה וחטיפה שמועלות ב'שגרירות השדים' נותרות ללא טיפול מהותי או מעניין, עם נגיעה נקודתית מדי, רנדומלית כמעט, ב"תגובה שדית הולמת" ואמירות חלולות כמו "את תמיד תהיי שייכת לעולם שלך, גם אם תלכי לאיבוד בתוכו, יש מי שמתגעגע אלייך ודואג לך ויחזיר אותך הביתה", שסובלות מחירשות לשברים הטקטוניים בחברה שבה מתקיימים הסופרת וקהלה, ושמותירות את הקורא עם תחושת החמצה. בשביל זה להעיר שדים מרבצם? •