ממש בקצה של "פט שופ בויז: אז ועכשיו", אחרי שעה וחצי של עיסוק מעמיק בכל פרק בתולדותיו של אחד מהרכבי הפופ החשובים בהיסטוריה, רואים את הסולן וכותב השירים ניל טננט בוחן את בופה האוכל שמאחורי הקלעים ואומר, "אני מניח שאלה ירקות". חתיכת הרהור, אבל יש לו הסבר: "הבעיה היא שכל האוכל עבר תהליך של אוטולונגיזציה, שמתם לב?" ובכן, זה הסיפור: לא כולם שמו לב להשפעה של השף-כוכב יותם אוטולנגי. יודעים שהוא מצליח ומבינים שזה מכיוון שהציבור אוהב את האוכל, אבל כדי לחבר במשפט אחד בין הסגנון של אוטולנגי למראה של ירקות, צריך להיות ניל טננט, וכמוהו יש רק אחד.
הסינגולריות של פט שופ בויז עוברת כמעט בכל דקה של הסרט (yes דוקו). מהיום שבו נפגשו טננט ושותפו האניגמטי כריס לואו ועד לאלבום האחרון והמצוין שלהם, Nonetheless, ברור שהכישרון של הצמד הוא בהבנה שפופ מושלם באמת מספק חוויה כוללת (שירים, קליפים, הופעות, אופנה, שיתופי פעולה, פרויקטים מיוחדים), שיש בה שילוב מופלא וכמעט פרדוקסלי של אופוריה חסרת דאגות וחריפוּת אבחנה של מי שמודעים לכל מה שקורה סביבם ובתוכם.
בכלל, מהראיון שהשניים מעניקים, כמו גם מהראיונות עם אמנים אחרים, מתברר כמה פט שופ בויז היו ונותרו חריגים ביכולת ליצור פופ שיש כל כך הרבה מה להגיד עליו, להרהר בו ולנתח אותו.
דווקא בשל כך, המודעות שלהם למלכודת החשיבות העצמית לא מובנת מאליה: אצל טננט זה מתבטא בהומור דק ונהדר, ואילו לואו נחשף (וגם זה בקושי) כנרגן חביב ומצחיק שמתעקש להרכיב משקפי שמש בחדרים סגורים ושולף הערות סרקסטיות בכל פעם שהוא חושד שכל העסק מתנפח מדי. ייתכן שזה גם חלק מסוד הקסם של הקשר בין לואו המופנם לטננט המוחצן (יחסית, מדובר ביליד שנות ה-50 בצפון אנגליה): גם אחרי הסרט לא ממש ברור אם אחרי יותר מ-40 שנה מדובר בחברות עמוקה או בשותפות מקצועית מושלמת. אבל כשמסיימים את הסרט וחוזרים לשמוע בלופ את Being Boring ואת Can You Forgive Her, מבינים שזה לא כזה חשוב: בעולם שבו גם הפופ עבר אוטולנגיזציה, העיקר שיש עדיין פט שופ בויז