בכל שבוע מטפטפים לישראל חטופים ששבים הביתה, מעניקים מידה של קתרזיס לציבור הלאה והמצפה. החיילים עודם ברצועה, זזים כפיונים בהתאם להסכמים. צפון הרצועה התמלא השבוע בעזתים השבים אל הריסות ביתם. פוליטיקאים מבטיחים לשוב אל הקרבות עם קצינים יותר התקפיים ועם הישגים יותר מרשימים. אבל דווקא המושג "הניצחון המוחלט" נעלם סוף-סוף מהלקסיקון לזמן מה. אלו שעות בין הערביים של המלחמה. אין לדעת איך הן יוגדרו בעתיד בספרי ההיסטוריה. האם אכן זו רק הפסקת האש? או אולי בעצם המלחמה כבר תמה אבל נדע זאת בוודאות רק בדיעבד? ואולי לא הפסקת אש ולא מלחמה ממתינים לנו, אלא לימבו של שהייה בעזה, אולי כיבוש, אולי רצועת ביטחון.
בהתחשב בכמות המשתנים במשוואה, הנבואה ניתנה לשוטים. אבל הרגע הזה, על סף הרצועה, כשהכוח עוד דרוך אבל הלחימה לא פעילה, מאפשר מבט בוחן ומשמעותי. מספיק קרוב בשביל לזכור לפרטי פרטים את המלחמה ומחיריה, מספיק רחוק בשביל לומר משהו בעל ערך שהוא לא רק על הכאן והעכשיו.
2 צפייה בגלריה
yk14242821
yk14242821
כוחות צה"ל בעזה. כדי שנוכל לזהות את עצמנו כחברה
( | צילום: דובר צה"ל)
ד"ר אסף חזני הוא אנתרופולוג ששירת כקצין מטה באוגדה לוחמת בעזה. תפקידו מטעם הצבא היה למידה מבצעית – להתבונן בנעשה בלחימה ולסייע בהפקת לקחים. אבל אדם לא באמת יכול להשיל את זהותו. כאנתרופולוג, המלחמה מיגנטה אותו. והוא מילא את הפנקס הכתום שלו ברשמים, תיאורים ומחשבות. כפי שהעיד על עצמו: "כקצין השתתפתי במלחמה וכאנתרופולוג צפיתי בה. גם ההפך נכון. כאנתרופולוג השתתפתי במלחמה, וכקצין צפיתי בה".

***

הפנקס הכתום והתובנות שבו הבשילו לספר בשם "כזה וכזה תאכל החרב – אנתרופולוגיה במלחמה: יומן שדה". הספר, רזה וקולח, מאפשר לאזרח מהשורה להביט בצלילות בכאוס שנקרא שדה הקרב.
בתיאוריו חזני מבחין בין שני סוגי חיילים ומפקדים, מי שראו בעיניהם את זוועות 7.10 ומי שנמנעו בכל מחיר מצפייה בסרטונים ובתיעודים של חמאס. "אני שומר על הנפש שלי", תיאר קצין בכיר בפניו, בעוד אחרים "תידלקו" את עצמם במראות האימה לפני היציאה אל הקרב. מי שראו את הזוועה מדומים בספר למי שמבט הגורגונה אחז בהם. הגורגונות הן שומרות השאול על פי המיתולוגיה היוונית, ומי שמביט בעיניהן סובל משיתוק.
"לכאורה העיניים נראות חולמניות, אבל הן לא. הן פשוט מביטות דרכך. המאפיין העיקרי שלהן הוא שהן אינן מאפשרות אינטראקציה, מפגש מבטים מהיר, תשומת לב למשהו משותף"
חזני מתאר אותם עם שיניים חשוקות, שפתיים נשוכות ודוק כלשהו שמכסה את העיניים. לא כמטפורה, אלא כתיאור פיזי ממש. "לכאורה העיניים נראות חולמניות, אבל הן לא. הן פשוט מביטות דרכך. המאפיין העיקרי שלהן הוא שהן אינן מאפשרות אינטראקציה, מפגש מבטים מהיר, תשומת לב למשהו משותף. אלו עיניים שמי שמביט דרכן נמצא למעשה לבד", כתב, "קשה לדבר עם מישהו שזה המבט שלו. במקרה הטוב הוא מהנהן בראש, אבל ברור שאינו מקשיב. הוא בקושי שומע. בפנקס שלי כיניתי את הקצינים הללו 'אחוזים'".

***

האחיזה של הגורגונה היא לפיתה שיש לה השלכות. צבא פועל בין היתר עבור ערך הניצחון. אבל מה ערכה של נקמה? מי יידע לייצר את ההפרדה? בתוך מסגד חרב עם חלונות קרועים מפגיעות פגזים ישנה ערימת ספרי קודש בפינה. חזני עצמו אומר כי הם נראים כמו סידורים יהודיים המיועדים לגניזה. במבנה המושמד יושבים פלסטינים כפותים רגע לפני שישוחררו. ומולם חייל. "החייל הכי עצוב בעולם", הוא מתואר בספר. החייל הכי עצוב עומד וקורע לגזרים עמודי קוראן לנגד עיני העזתים. הקוראן הרוס ממילא, אבל החייל בטקס פרטי, כמעט בטראנס, בשלו. כשחזני שואל למה הוא עושה את זה, הוא עונה בשלוש מילים: "אני נוקם בהם".
מה מחירה הנפשי של הנקמה? מה מחירה כשהיא לא רק אקט סמלי? לפי חזני, מראה עזתים כפותים עם ידיהם מאחור, מסתובבים ברחובות, הפך שכיח. אלו היו הנקמות הקטנות. להשאיר עציר ששוחרר כפות. לטענתו, היו גם נקמות גדולות.
בצל הכאוס, כמעט הכל הופך נורמלי. כך בימים הראשונים ללחימה מפקד אוגדה מסתובב עם שני חיילים שומרי ראש בתוך המתחם האוגדתי, ופקודיו תוהים אם הוא לא סומך עליהם במקרה של היתקלות
בצל הכאוס, כמעט הכל הופך נורמלי. כך בימים הראשונים ללחימה מפקד אוגדה מסתובב עם שני חיילים שומרי ראש בתוך המתחם האוגדתי, ופקודיו תוהים אם הוא לא סומך עליהם במקרה של היתקלות. כך קצינים בכירים הופכים ברגע לאבות מודאגים, ונשארים בחמ"ל שעות ארוכות בשביל לפקח על הבן שלהם, שנמצא בלחימה, מיוצג רק באייקון על המסך בחמ"ל.
מפקדים בכירים לשעבר בלי שום תפקיד מוגדר פשוט הפציעו בשדה הקרב. הוצמדו אליהם מילואימניקים שנועדו "לשעשע אותם". כשחזני שואל לשלומו של אחד מהם, הוא עונה בלשון רבים: "אנחנו כמו ליצנים רפואיים". הם סוכני מורל. לא תורמים ללחימה עצמה, לא אנשי מקצוע, אלא מי שהגיעו להרים את הרוח. לפעמים חלקם ליצנים עצובים. כולם נהנים מהסטטוס של הקִּרבה לשדה הקרב.
התרופפות המשמעת ויצירת פמיליאריות בתוך מרחב של לחימה מתבטאות בדברים קטנים ובתופעות גדולות ומטרידות. ממפקדים בכירים שהביאו את החברים האישיים שלהם, כדי שישהו איתם בחפ"ק או ברכב המבצעי, ועד מפקדים בכירים שתיעדו את עצמם במצלמות הטלפון בניגוד לנהלים, ולמרות שהדבר מסכן את הכוחות. תופעות שזכו לסיקור תקשורתי כמו פאצ'ים לא תקניים, או להבדיל שריפת מבנים, מתוארות בספר כדבר שבשגרה. קודם שורפים – אחר כך מוצאים נימוק מבצעי. אוספים פאצ'ים כמו שאוספים קלפים.
חוסר האמון במערכת, שהתרסקה ב-7 באוקטובר, יצר מרחב פנימי ללא קוד מקצועי. לחימה ארוכה מאוד, התרופפות המשמעת ואותו "מבט אחוז" של מי שראו את הזוועות בעיניהם הם שילוב שהשלכותיו ילוו גם את הצבא וגם את החברה שנים קדימה. בצה"ל הוקמה ועדת בדיקה בראשות אלוף במיל' מוטי ברוך לבחינת וחיזוק המשמעת המבצעית. מדובר צה"ל לא נמסרה תגובה.

***

לפי חזני, בעוד הצבא לא זיהה את עצמו אחרי 7 באוקטובר, והיה בבלבול וניכור, דווקא הרבנות הצבאית הייתה ערוכה. הם היו תוף הטם-טם המעניק קצב למלחמה. "המסר שלהם קידד לאחור את ממד הזמן ויצר מלחמה שכשמה כן היא: מלחמה בחרבות... סכסוך מקראי הקם לתחיה בשדות פלשת".
2 צפייה בגלריה
|
|
חזני. מילא את הפנקס הכתום
תופי המלחמה פועלים את פעולתם, אבל יש גם רגע של שיבוש. הקצב משתבש בשבת אחת בדצמבר, ובה שלושה חטופים נורים למוות בשוגג על ידי חיילי צה"ל. "מעבר לזעזוע מהמקרה עצמו, מטרות המלחמה התנגשו זו בזו באופן מהדהד", כותב חזני, "רעש ההתנגשות גבר על רעש המלחמה". עד אז הייתה אשליה שהצבא יכול לאחוז את החבל בשני קצותיו – לפעול למיטוט חמאס ולהשיב את החטופים.
מאז נהרגו חטופים רבים בשבי בעקבות לחץ צבאי. האימה של דצמבר התחלפה כמעט בשגרה. אבל חזני נוגע בנקודה נוספת, לא מדוברת. חילוץ גופות. או כפי שהוא מתאר זאת: "שלחנו גופים חיים להביא גופות. ידענו שיש סיכוי שבדרך הגוף של חלק מהם יהפוך לגופה בגלל היתקלות או מטען. וידענו שהגופה איננה גופה עד שתזוהה ככזו".
ההסבר שמדובר במשימה ערכית התקשה להחזיק לאחר האכזבה הראשונה, ולא האחרונה, שבה התברר שחיילים הסתכנו אבל חולצו גופות עזתים. זהו משחק "המת-החי". "המת – שעד שלא יחולץ מעזה לא נדע אם הוא משלנו ואז נוכל להביאו לקבר ישראל. החי שאולי יהפוך למת בעת ביצוע המשימה. בממד הזמן אין לנו הווה (כי האויב נלחם במלחמת גרילה), אין גם עתיד – כי התוצאות ייוודעו רק בהמשך, לאחר זיהוי הגופות. אין לנו ברירה אלא להישאר במצב מעבר של המת-החי".
אנתרופולוג מסתכל על הפרטים הקטנטנים. על הסיגריה הניצתת מחוץ למגנן, על סכין הקומנדו שאיתה חותכים עוגת יום הולדת בשטח, ומישהו מזכיר ש"הסכין עוד לא בשרית"
אנתרופולוג מסתכל על הפרטים הקטנטנים. על הסיגריה הניצתת מחוץ למגנן, על סכין הקומנדו שאיתה חותכים עוגת יום הולדת בשטח, ומישהו מזכיר ש"הסכין עוד לא בשרית". קצין באוגדה לוחמת מנתח קרבות, מפיק לקחים, הולך להלוויות. ושם, בהלוויה, הוא הכל. האבל, הקצין, החוקר.
אחד התיאורים הנוגעים הוא הלווייתו של קצין צעיר בדרגת רב-סרן שחבריו נותרו בלחימה ולא היו יכולים להגיע. הפרוטוקול הצבאי מחייב שנושאי הארון יהיו רבי-סרנים גם הם, אבל חזני זיהה פרצופים אחרים. היו אלו סגני אלופים שהתעקשו לשאת את הארון של חברם. כשמפקד הטקס סירב, הם פשוט החליפו את הדרגות לדרגות נמוכות יותר. מחווה קטנה-גדולה שטומנת בתוכה הרבה מאוד.

***

אסון אוקטובר הוא נקודת תפנית דרמטית בסיפור הישראלי, וכך יתייחסו אליו לנצח. אבל מה יהיה היחס למלחמה שפרצה מאז? עד כמה נסכים להעיד, להביט, להבין או לנתח את שאירע בשדה הקרב, בחמ"ל, במסגד? זוהי מלאכה עדינה של גילוי וכיסוי, של פרשנות וביאור. מלאכה הכרחית.
אי-אפשר להשאיר את עזה מאחור, את המלחמה בסיוטיהם של חיילים או בחדרי הטיפול, את הלמידה על שאירע לקצינים או חקירות. היכולת לדובב את המערכה לא רק דרך יעדיה, היא קריטית בשביל שנוכל לזהות את עצמנו כחברה. חברה שיש לה מבט חומל ובקשה לחיים ולשיקום. לא חברה בהכחשה וגם לא חברה כלואה במבט המצמית של הגורגונה.
פורסם לראשונה: 00:00, 31.01.25