יש גבול עדין מאוד בקולנוע בין דרמה למלודרמה. כשעוסקים ב"חיים עצמם" – בנושאים כמו ילדות, הורות, אימהות ולידה – קל להידרדר לבכיינות ולסצנות שבהן הגיבורים מטיחים צלחות על הקירות. הסרט הישראלי "חליסה" לא עובר את הקו הזה; הוא גם לא פונה לגישה האירופית המאופקת בכוח, שבה אנשים בוהים בקירות ושותקים. מה שקורה שם זו דרמה, אבל לא מלודרמה.
"חליסה" עוסק באחד הנושאים המדוברים ביותר ביומיום הישראלי, שרק לעיתים רחוקות מטופל בסרטים: הרצון להיות אמא (בטלוויזיה, לעומת זאת, תמצאו אותו בשפע בתוכניות ריאליטי בכייניות). נועה קולר, מצוינת כתמיד, משחקת אחות בטיפת חלב בשכונת חליסה בחיפה, שכל חייה מוקדשים לטיפול בתינוקות של אחרות. כיאה לקלישאת "הסנדלר הולך יחף", קולר היא גם גרושה שנמצאת על סף "פספוס הרכבת" מבחינת היריון ולידה, וחלומה להרות מתרחק.
החלק הראשון של הסרט מתנהל יפה סביב הפער הזה, כשהדמות של קולר מטפלת בשתי "אמהות לא טובות", החשודות בהתעללות ובהזנחה. הוא עשוי היטב, וגם נהנה מהנופים היפים של חיפה, אבל קצת מובן מאליו וסטטי (עלילת משנה רומנטית שנוספת בשוליים לא ממש מוסיפה). החלק השני, לעומת זאת, מוצלח בהרבה, והוא עוסק ביממה בחיי הגיבורה שבמהלכה יש לה הזדמנות להפוך לאמא, גם אם זה מביא אותה לסף מעשים פליליים.
זהו סרטה השני של סופי ארטוס, במאית מוכשרת ילידת צרפת, שסרטיה מושפעים מהקולנוע הצרפתי החברתי. סרט הבכורה שלה, "עמק", היה מפוספס וצעקני בעיניי. הנוכחי, בעיקר בזכות ההופעה השקטה של קולר, שלם בהרבה. זה סרט על אימהות, נשיות ואידיאלים לא מושלמים. מספיק לראות את הפריימים היפים של קולר מטפסת בעליות של חיפה עם עגלת תינוקת שאינה שלה, כדי להבין מהי הורות: מסע קשה, בלתי נגמר - אבל יוצאים אליו, למרות הכל.
"חליסה" קיבל חמש מועמדויות מוצדקות לפרס אופיר ולא זכה בכלום; בעיניי, בדין: אף שהוא אחד הסרטים הישראליים הטובים של השנה, הוא סרט קטן, צדדי, לא מתלהם במכוון. הוא גם לא מתיימר להיות הדרמה האולטימטיבית על אימהות. דרמה יפה, מומלצת, וזהו
