מאחורי הבית שלנו יש שביל סלול. הוא נמשך כחצי קילומטר, עובר בין בתים של שכנים, ערוגות ירק, דלועים משתרגים, עצים קשישים של תפוחים ואגסים, עפיצים אך מרגשים, ושומרי בר בגובה שני מטרים. את שומרי הבר מישהו מסתורי טורח לקשור לצרורות ענקיים, וטרם פיענחנו למה.
אחרי כחצי קילומטר בירידה תלולה, הדרך מתמתנת והופכת להיות לא סלולה. היא מתפתלת על צלע ההר דרך שיחים של פטל ועצי ערמונים אדירים, נכנסת לעומק היער האלפיני וממשיכה ככה עוד שני קילומטרים. ואז היא נגמרת. סתם. בהפתעה.
מישהו פשוט הפסיק אותה באופן שרירותי לחלוטין. הנה, כאן אעצור. התעייפתי.
מדי בוקר אנחנו יורדים את הדרך הזאת עד סיומה ואז מסתובבים ועולים חזרה הביתה. לאורך המסלול אנחנו קוטפים תימין בר שצומח בשוליים. בצהריים נזרוק אותו על התפודים הקטנים, הצהבהבים, העטופים בוץ ריחני, שקנינו בשוק המקומי לפני יומיים. נוסיף קצת שמן זית ומלח. ואז נעשה שנ"צ מושקע.
אבל כרגע אנחנו על המסלול. לומדים אותו כל בוקר מחדש. איפה הדרך מתעקלת, איפה הבשיל כבר הפטל, איפה צץ פתאום שיח קטן של תותי בר מושלמים עם ארומה מסחררת וטעם חמצמץ ואיפה יש מחילה של חולד.
מנסים להיזכר איפה שמענו את זכר הַשַּׁחֲרוּר בחיזור מוגזם מפלרטט בשיר צעקני עם כל העמק.
לאורך הדרך הנפתחת הכביש דומם מתנועה. רק ציפורים, רחשים מסתוריים מהשיחים, ופעמונים רחוקים. אלה שייכים לפרות הרועות על הדרך ומעניקות לכל השביל ליווי סטריאופוני של צלילים חדשים.
ומעל הכל הרעש הלבן, הנעים והמרגיע של פכפוך המים בנחל שבוואדי. הנחל זורם מהפסגה הגבוהה שבצד השני וממשיך עד שמשתלב בנהר הדורה הגדול. ככה ליווינו את השביל במשך קיץ שלם, בוקר-בוקר.
בכל טיול חזרנו עם מסקנות מפעימות לרשום במחברת המשפחתית:
• היום התמלאה הדרך בפרחים סגלגלים של עולש, ואצל השכנים נפתחו החבלבלים בצבעים כחולים סגולים עמוקים.
• תותי בר מושלמים שצצו פתאום לצד הדרך וטעמם עדיין לא בשל
• לאורך מאתיים מטרים ליוו אותנו שני פרפרים קטנים ומרהיבים, כחולים-אפרפרים וידידותיים למדי. צריך לקנות מגדיר פרפרים דחוף! וגם מגדיר שפיריות. מה שנמצא קודם.
איך פספסנו אותו?
עוברות עלינו כמה שנים עד שאנחנו חורגים ממנהג המסלול שמאחורי הבית שאימצנו. אנחנו מזהים שמעט אחרי העיקול הראשון, עדיין בחלק הסלול, פחות ממאה מטרים מהבית, יש שביל קטן שמתפצל מהכביש ויורד למטה.
הוא תלול ולא סלול ועתוי סבך משני עבריו ולכן פיספסנו אותו, כשצעדנו בדרך הרחבה והנוחה שממנה הוא בוקע. עשרות פעמים חלפנו לידו, לא מודעים לאפשרויות המסתוריות שהוא נושא. אבל כשהתגלה, החלטנו לצאת להרפתקה ולראות לאן הוא מוביל.
היינו יכולים להסתפק בדרך שמאחורי הבית. באמת. היא יפהפייה ומלאה הפתעות עם הפרחים המתגלים והפירות המבשילים. היינו צועדים עליה עוד שנים בשמחה. אבל אז הגיע שביל קטן וחמקמק, שלא דרש מאיתנו להיפרד מהדרך היפה והמוכרת, אלא מתקיים במקביל, במרחק נגיעה, ומציע פרס למי שמוכן להתבזות בהחלקה למטה.
הירידה קשה. אין דרך להיראות יציב כשצועדים-מחליקים-מידרדרים בה, בלי יכולת להיאחז בכלום. מזל שמדובר ב-20 מטר לכל היותר של הישרדות. אחר כך הירידה נוחה יותר, קרירה ומוצלת גם בימים החמים של העמק, בשיא הצהריים. קיסוס על העצים, עשבים שלא הכרנו, המון ירק במיליון גוונים וקול פכפוך שהולך ומתגבר במהירות.
ופתאום - מפל!!
80 מטר מאיתנו
מפלון חמוד שבוקע בין סלעים וממשיך לנחל-עד שאפשר לשמוע מהבית, אבל לרגע לא העלינו על דעתנו שהוא כל כך קרוב. 80 מטרים מאיתנו, רובם על אספלט וחלקם על הישבן ויש לנו מפל שלנו.
התגלית המרגשת מביאה גם את השכנים החברים שהביאו אותנו למחוז וכולנו נפעמים מהמפלון. אי-אפשר ממש לשבת לפיקניק לידו, יהיה גם מסובך להביא לשם צידנית, אבל המחשבה שהוא שם, זורם, מסיבה לנו נעימות לא ברורה.
שנה אחר כך, בגל חום אירופי מפתיע ואפס מזגנים בכל העמק, הנוער והוריו מצטיידים בבגדי ים ויורדים למפל לטבילת אומץ.
אלו מי קרחונים קפואים ואת צרחות האושר והנשימה שנעתקת שומעים בכל הסביבה. הדיירים מסביב יוצאים למרפסות בחשש וסקרנות ואנחנו מסבירים במבוכה שמדובר באנשי המדבר שפוגשים מפל שכונתי ומכאן ההתרגשות. סליחה.
כן, זה הפרס שלנו - לא פסגה מושלגת או חוף סודי רק מפלון, מרעיש, עם מים קפואים מספיק בשביל לעצור נשימה, לרענן ולהצחיק ביום של חום כבד. הוא רק חיכה לנו שנשים לב.
