כל אחד צריך דירה משלו. במשך שנים זו הייתה האמירה הרווחת בישראל, זאת מתוך אמונה כי דירה בבעלות אישית מבטיחה ביטחון אישי וכלכלי, ודירה מושכרת היא פתרון ביניים. המגמה הזו הייתה ועודנה בולטת בישראל, ויעידו על כך המספרים בהשוואה בינלאומית. בתל אביב כ־50% ממשקי הבית מתגוררים בשכירות, בניו יורק כ־65% ובגרמניה בערים המרכזיות כ־80%.
בשנים האחרונות תשומת הלב הופנתה לשוק השכירות שהתפתח כפתרון למצוקת הדיור, אך עם זאת עיקר המאמץ הופנה לשוק הדירות למכירה ולא להשכרה ארוכת טווח. בד בבד מחירי הדירות האמירו, ושכר העבודה לא עלה באותו יחס, כך שלא מעט ישראלים בחרו לשכור דירה ולא לרכוש. החלטה זו נובעת מהעובדה, כי ישנן לא מעט אוכלוסיות שאין ברשותן הון עצמי התחלתי או יכולת החזר מתאימה, ויש מי שבוחרים להפנות את כספם לנתיבים אחרים של השקעה. לצד העלייה בביקוש לשכירות עלה גם הרצון לגור בשכירות ארוכת טווח, וזוהי אלטרנטיבה חשובה בשוק הדיור. כל זאת הוביל לעלייה משמעותית בביקוש לדיור להשכרה, מה שהיה צריך להוביל גם לעלייה בהיצע.
למרות הניסיונות של משרד האוצר לקדם רפורמה בתחום הדיור להשכרה, להגדיל את מספר הדירות להשכרה לטווח ארוך ולהעניק הטבות מס במטרה להגדיל את הכדאיות הכלכלית ליזמים, ההיצע לא גדל. העלאת הריבית רק החמירה את הבעיה, ובחודשים האחרונים נכשלו מספר מכרזים של דירה להשכיר ורשות מקרקעי ישראל, הממוקמים בלב אזורי הביקוש. יזמים רבים חוששים לפעול בצל העלאות הריבית והשפעתן על הוצאות המימון שלהם.
הביקוש לשכירות לא ייעצר וימשיך לעלות. חובה על המדינה למצוא פתרונות יצירתיים בתחום הרגולציה והמיסוי לעידוד היזמים, כדי שימשיכו לבנות להשכרה גם בתקופה זו.
