גל, מאחורייך
שי פרומקין, שחקנית, תסריטאית ומפיקה ישראלית שבגיל 25 כבר מגשימה חלומות גדולים על השטיחים האדומים של ניו יורק
עם תעשיית אומנויות הבמה המשגשגת בעולם, זה לא סוד שניו יורק מושכת אליה כבר שנים רבבות של שחקנים שרוצים לנגוס מהתפוח. שי פרומקין, רק בת 25, היא שחקנית, תסריטאית, מפיקה ויוצרת, בוגרת בית הספר למשחק "לי שטרסברג" בניו יורק, וכבר הספיקה להשתתף בפסטיבלים כמו "'קאן" היוקרתי יחד עם סרטה הקצר "Crush" ("קראש"), ב-"Chelsea Film Festival" בניו יורק, וב- "The Collaborative Film Festival", בלוס אנג'לס.
פרומקין גדלה בכפר שמריהו, ומתגוררת בניו יורק ב-3 השנים האחרונות: "בארץ הייתי מוזיקאית, ניגנתי על חליל צד ופיקולו. פעם הזמינו אותי לנגן בפסקול של סרט תיעודי באורך מלא, שם נחשפתי לעולם הקולנוע: מצלמות, הפקה, במאים, שחקנים. התאהבתי בעולם הזה ונשאבתי אליו עוד ועוד. בהתחלה בתור ניצבת בסרטים, ובהמשך גם למדתי אצל עידו גרינגארד, משחק באנגלית. עם המעבר שלי לניו יורק יצא לי לשחק בהצגות, פרסומות, סרטים קצרים, ואפילו להשתתף בסרט באורך מלא. בתור מוזיקאית יצא לי להופיע הרבה על במות, מול עשרות אלפי אנשים, אז החוויה של להיות על במה לא הייתה זרה לי. הבנתי שאני רוצה לקחת את זה צעד אחד קדימה והחלטתי להיבחן ללימודי משחק בב"ס "לי שטרסברג". למדו שם שמות מאוד מוכרים כגון: אומה ת'רמן, אנג'לינה ג'ולי, סקרלט ג'והנסון, מרלין מונרו, ליידי גאגא והרשימה עוד ארוכה. למדתי שנה אחת בב"ס למשחק המתמחה בשיטת מייזנר, ולאחר מכן במשך שנתיים בלי שטרסברג. הלימודים״, היא מספרת, ״נתנו לי המון, הן ברמה האישית והן ברמה המקצועית. נחשפתי לראשונה לכתיבה התסריטאית, ואפילו אזרתי אומץ והתחלתי לכתוב בעצמי. לא האמנתי שאני מסוגלת לכתוב תסריט. לא האמנתי שלאומנות שלי יש מקום בעולם ושהיא ראויה לקבל ביטוי".
סרטים שיכולים לשנות חיים
וינסנט ד'אונופריו, במאי שחקן ומפיק, זוכה פרס סאטורן פעמיים, היה מועמד לפרס האמי, ושיחק בסרטים "מטאל ג‘אקט", "גברים בשחור", בין היתר גם לצידה של אנג'לינה ג'ולי. הוא שיחק גם בסדרות "הסנדק של הארלם", ו"דרדוויל" של מארוול. פרומקין הייתה בין התלמידים הבודדים שזכו לקבל ממנו מלגה במסגרת הלימודים: "נפלה בחלקי הזכות להיבחר על ידו למלגה מתוך עשרות מועמדים שהתמודדו. בין היתר הוזמנתי לכיתת אמן בה הוא לימד משחק. הוא כמו מנטור בשבילי: הוא לימד אותי שהכי חשוב במקצוע זה להביא את עצמך ממקום אמיתי ופתוח, ושגופו וזכרונותיו של השחקן הם הכלים החשובים ביותר שלו", אומרת פרומקין. זה שהוא האמין בי נתן לי את הכח ליצור ולהבין שיש לי מקום בתעשייה הזאת. לד'אונופריו יש אהבה גדולה למקצוע. צריך שיהיו יותר אמנים כמוהו בעולם שיתמכו בשחקנים צעירים," אומרת. "הדבר שהכי מדהים אותי במשחק, זה לספר סיפור שקרוב לי ללב, ולקוות שאוכל להשפיע, גם ברמה הכי מינימלית על אדם אחר בעולם. אני מאמינה שסרטים יכולים להשפיע על חשיבה, החלטות, דעות, ואפילו לשנות חיים.
מכתיבה למגירה לפסטיבל "קאן"
ואכן, מהרגע שפרומקין האמינה כי יש לה מקום בתעשיית הקולנוע, סרטה הראשון, אותו כתבה, הפיקה ובו גם השתתפה, נבחר להשתתף בפינת הסרטים הקצרים של פסטיבל "קאן" היוקרתי בצרפת: "את הסרט כתבתי והפקתי יחד עם קיוון אדווין, שהוא חבר ללימודים אותו הכרתי בשטרסברג, והוא נעשה בבימויו של ג'אקומו ג'קס. בסרט קיוון ואני משחקים זה לצד זה זוג שהתאהב כתוצאה מפגישה אקראית ברכבת התחתית בניו יורק. הסרט מתאר את האופן בו האנושות נופלת לטכנולוגיה: כיצד אנו מאבדים את הקשר היום-יומי שלנו עם הסובבים אותנו בעקבות ההתמסרות המתמדת שלנו למסכים. לא פעם קרה לי כי הלכתי ברחוב, ראיתי מישהו שמצא חן בעיניי, הוא הרים את מבטו אליי לרגע, אך מיד החזירו לטלפון. כך למעשה המפגש הרגעי שלנו התפספס. בניו יורק, הנסיעה ברכבת התחתית מתנהלת על בסיס יומי. במהלך הנסיעה חולפים על פנינו אלפי עוברים ושבים, שכנראה עם אף אחד מהם לא תהייה לנו אינטראקציה לעולם. אנחנו תקועים עמוק בטלפונים, ולרגע לא חושבים לעצור, להרים את ראשנו ולהביט מי נמצא סביבנו: אולי אהבת חיינו יושבת במרחק של כמה מושבים מאיתנו? אולי יש סביבינו התרחשות מעניינת שנוכל לקבל ממנה השראה? אולי נוכל להיקלע לשיחת חולין שתשפיע על עתידנו ותשנה את חיינו? הסרט מראה כיצד מפגש מקרי אחד משנה את חייהם של שני זרים מוחלטים שזה עתה נפגשו״.
על השטיח האדום עם טרנטינו
הצילומים ארכו כשבוע. צילמנו באיזורים שונים בברוקלין, בניהם גם ברכבת התחתית. בסרט ישנה סצנה המתרחשת ברכבת בה קיוון מפיל את הטלפון הנייד שלו על הרצפה. הסצנה בסרט אמנם אורכת כ-10 שניות, אולם לקח לנו לצלם אותה 8 שעות יחד עם עשרה ניצבים ברכבת התחתית. היינו חייבים לוודא שההמשכיות שלה מדויקת מבחינת הרקע ותנועות השחקנים. תזוזת הרכבת ועוברי האורח הנרגשים למראה צוות הצילום ברכבת הקשו עלינו. לא התפשרנו ובסוף זה היה שווה. היה מדהים לעבוד עם קיוון וג'אקומו בתור חברים ובתור קולגות", מספרת שי. "כשגיליתי שהסרט שלנו הולך להשתתף בפסטיבל קאן הלב שלי דפק בטירוף. התקשרתי ישר לאמא שלי וצרחתי בטלפון: "אמא, אני נוסעת לקאן".
החוויה, הייתה בדיוק כפי שדמיינה שתהיה: "הפסטיבל היה בין הדברים המדהימים שחוויתי בחיי. בשעה עשר בבוקר כבר הייתי לבושה בשמלת גאלה מוכנה לצעוד על השטיח האדום לעוד פרימיירה של סרט אליו הוזמנו. קיבלנו כרטיסים לפרימיירות מדהימות ובניהן "היו זמנים בהוליווד" של קוונטין טרנטינו, ו"חיים נסתרים" של טרנס מליק. האנשים שהקיפו אותי הם מהאליטה של תעשיית הקולנוע בעולם. זה מאוד מרגש להיות במעמד כזה. יצא לי לשוחח עם וילם דפו, שהיה מועמד לארבעה פרסי אוסקר, ועל אף מעמדו הרגשתי כי הוא מדבר איתי בגובה העיניים. יצא לי לשבת לאכול פיצה יחד עם מפיק מסרט שזכה באוסקר בשנת 2005. באחד מהימים קיוון ואני עמדנו על מרפסת הדירה אותה שכרנו בקאן, ולפתע חבורה של עיתונאים צעירים צרפתים החלה לשוחח איתנו, ויומיים לאחר מכן מצאנו את עצמנו מתראיינים לאחד העיתונים המקומיים", אומרת בחיוך. "במהלך הפסטיבל נפתח בפניי העולם המיוחד של הקולנוע האירופאי, אליו הייתי פחות חשופה. אחרי הפסטיבל קיבלנו הרבה תגובות מפרגנות מקולגות בתעשייה, והפסטיבל נתן לנו אור ירוק להמשיך בעשייה שלנו", אומרת. "מאוד מרגש להיות שותפה למהלך כזה. קיוויתי שדרך קראש אנשים יתחברו זה לזה בצורה אותנטית יותר."
הסרט הטוב ביותר
מאז "קאן", הוקרן "קראש" ונבחר בבחירות רשמיות בפסטיבלים נוספים ברחבי העולם ביניהם: "Chelsea Film Festival" בניו יורק, "The Collaborative Film Festival", בלוס אנג'לס, "First Time Filmmaker" ו- "Lift off", שניהם בלונדון, "Willson Oakville", בקנדה, "Boulevard Film Festival" בניו יורק, וזכה ב-"פסטיבל הסרטים של לי שטרסברג" בפרס הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, השחקנית הטובה ביותר, והשחקן הטוב ביותר. בפסטיבל צ'לסי שבו הייתה הפרמיירה הרשמית בניו יורק, אחד השופטים היה פול אגיס, שזכה באוסקר בפרס הבמאי הטוב ביותר על סרטיו "מיליון דולר בייבי", ו"ההתרסקות". הפסטיבל נחשב לאחד מעשרת הפסטיבלים הטובים ביותר לקולנוע באמריקה. "התגובות לסרט היו מאוד חיוביות. אנשים התחברו לסרט, והוא בקרוב יופץ לקהל הרחב בפלטפורמות שונות ואולי ביניהן אמאזון", היא מספרת. "בין היתר הוזמנתי לגאלה לכבוד חגיגות היובל ללי שטרסברג, ושם פגשתי את אלק בולדווין, ואלן ברסטין שזכתה באוסקר על תפקידה בסרט ”אליס לא גרה פה יותר“, והייתה מועמדת לפרס במשך חמש פעמים נוספות. התיידדנו והיא הזמינה אותי להיות צופה קבועה בכיתות האמן במועדון האקסקלוסיבי 'The Actors Studio', שהוא אחד ממועדוני השחקנים הכי מבוקשים בעולם בתעשיית הקולנוע והתאטרון, אותו היא מנהלת יחד עם אלק בולדווין, ואל פצ‘ינו. כיום חברים בו השחקנים המוכרים ביותר בתעשיית הקולנוע כמו רוברט דה נירו, ברדלי קופר, ובעבר מרלון ברנדו, מרילין מונרו, פול ניומן, סטיב מקווין, ג‘יימס דין, טנסי וויליאמס, דסטין הופמן, לי שטרסברג ועוד."
בימים אלה היא עובדת על הפקת הסרט הקצר החדש שלה, שמתאר לילה בחייה של חיילת הסובלת מהפרעת דחק פוסט טראומטית, לאחר שאיבדה את בן זוגה במבצע צבאי שהסתבך. העלילה מתרחשת במדבר בחוף המערבי של ארה"ב. החיילת איננה יודעת אם חברה חי או מת, והצופים נחשפים למסע החיפושים אחריו. ״התסריט נכתב בהשראתו של סיפורו של סבי ז"ל, שהיה לוחם בצבא הבריטי, אשר נשלח לארץ בזמן מלחמת השחרור, ובעקבות פציעה שחווה נאלץ לקטוע רגל. הסרט נועד להשמיע את קולם של אותם החיילים הנעדרים שלא ידוע מה עלה בגורלם, ושל אלה שחזרו מהקרב וסובלים מפוסט טראומה. סיימתי לכתוב את התסריט ובימים אלה אני שולחת אותו לבמאים ומפיקים שיצא לי להכיר לאורך עבודתי כשחקנית ויוצרת. אני שואפת לגייס לסרט כ-30 אלף דולר", אומרת פרומקין. פרט לכך פרומקין גם כתבה מחזה באורך מלא, וגם מלמדת בזמנה הפנוי: "כרגע אני עוזרת מורה לשחקנים צעירים בסופי שבוע ומאוד נהנית מזה. לילדים יש כישרון מדהים להיות פשוט עצמם, לחלום ולא לפחד לנסות לפרוץ גבולות. לאחרונה גם התחלתי להיות מיוצגת על ידי סוכנת שמסייעת לי לגשת לאודישנים לסדרות וסרטים. זה נחמד להרגיש עסוקה מהדברים שהכי משמחים אותי בעולם", אומרת. "אני מאוד אוהבת את ישראל ולחלוטין אשמח למצוא את הדרך לשלב בין קו ישראל-ארה“ב. אין דבר יותר מרגש ונוגע ללב עבורי מלדעת שיש לי את התמיכה מהבית לשאוף רחוק ולהגשים את חלומותיי בעולם האומנותי, על אף המרחק".
