ב-28 בפברואר 2020, יום לפני הפריימריז הדמוקרטיים בדרום-קרוליינה, נפל דבר במפלגה הדמוקרטית המפוצלת. הסנאטורית ממסצ'וסטס אליזבת וורן פרסמה סרטון בן דקה בחשבון הטוויטר שלה ובו הודיעה כי היא פורשת מהמרוץ לנשיאות. "על מנת ליצור כוח פרוגרסיבי שיפעל לטובת כל האמריקאים," אמרה, "אני מביעה את תמיכתי במועמדותו של חברי, הסנאטור ברני סנדרס, לנשיא ארצות הברית״.
הודעת הפרישה של וורן, שהגיעה אחרי עימות מתוקשר ואכזרי בינה לבין שותפה האידיאולוגי סנדרס - נתנה לסנאטור מוורמונט את המונמטום שהיה זקוק לו, והוא גרף רוב של צירים ב-"early state" האחרונה לפני "יום שלישי הגדול". כך, הוא שמט את הקרקע מתחת לסגן הנשיא לשעבר ג'ו ביידן, שקיווה שהאוכלוסייה השחורה הדומיננטית בדרום קרוליינה תציל את הקמפיין המקרטע שלו, ומיצב את עצמו כמועמד המוביל לזכות בנשיאות.
ב-1 במרץ בשעות הבוקר, צלצלו הטלפונים של מועמדי המחנה המתון במפלגה, שכל אחד מהם צבר מספר דומה של צירי מפלגה. פיט בוטג'ג', איימי קלובאשר, מייקל בלומברג וג'ו ביידן קיבלו שיחת טלפון מהנשיא לשעבר ברק אובמה, שהפציר בהם לאחד כוחות. "זה כבר פחות משנה מי זה יהיה," אמר הנשיא ה-44, "מצידי תטילו מטבע או תלכו מכות. צריך לבלום את סנדרס״.
לכל אחד מהארבעה הייתה סיבה טובה לדרוש את הבכורה, ולמרות ההפצרות של בכירי מפלגתם הם הגיעו לבוקר
"יום שלישי הגדול" בנפרד. את מכת המוות על המחנה המתון הם ספגו מיריביהם-לשעבר מהמרוץ: הסנאטורית מקליפורניה קמלה האריס וחבר הקונגרס לשעבר מטקסס בטו או'רורק, שפרשו מהפריימריז, הודיעו על תמיכתם בסנדרס. הניצחון שלו ב-"יום שלישי הגדול" היה פנומנלי.
באפריל הוא כבר היה המועמד היחיד, אחרי שיריביו פרשו מובסים בזה אחר זה והאות לפתיחת המלחמה הפוליטית ניתן. הנשיא טראמפ, הרפובליקנים בקונגרס וכלי התקשורת הימניים תיארו את סנדרס כקומוניסט וסוציאליסט, שרוצה להציף את אמריקה במהגרים, לאסור על מכירת נשק, להפקיר את ניהול הכלכלה בידי ממשלה מנופחת ולהפקיד את מדיניות החוץ בידי ארגונים בינלאומיים ואליטות גלובליות.
סנדרס, בתורו, נצמד למסר פשוט: ביטוח בריאות הוא זכות אדם ולא פריווילגיה, ובתקופת מגפה הוא חשוב מתמיד; 15 דולר בשעה הם שכר מחיה, בטח לקראת המשבר הכלכלי שאנו צועדים לקראתו; הגיע הזמן לדרוש מתאגידי דלקי המאובנים לשלם על הזיהום שתרמו לסביבה ולהוציא את תעשיית הנשק ממוקדי קבלת ההחלטות בפנטגון.
באוגוסט, לקראת הוועידה הדמוקרטית שבה יוכרז באופן רשמי כמועמד, סנדרס עשה צעד חסר-תקדים ופרסם את הקבינט שירכיב: אליזבת וורן, יריבתו לשעבר, תכהן כשרת האוצר. שרת החוץ תהיה חברת הקונגרס ממישיגן ראשידה טלאיב, חסידת פתרון המדינה האחת. שרת ההגנה תהיה חברת הקונגרס מהוואי טולסי גבארד, שנשבעה לסיים את "המלחמות בלי סוף". אלכסנדריה אוקסיו-קורטז מניו-יורק תכהן כשגרירה באו"ם, לינדה סרסור תעמוד בראש סוכנות הסיוע USAID, רוב מאלי יהיה היועץ לביטחון לאומי, קולין קאהל מנהל המודיעין הלאומי.
ליל הבחירות אמנם התארך והפך לשבוע הבחירות, אבל עם סיום ספירת הקולות התוצאה כבר הייתה ברורה: סנדרס ניצח בכל המדינות שקלינטון ניצחה בהן ב-2016 והצליח להפוך גם את ויסקונסין, מישיגן, אריזונה ופלורידה. ב-20 בינואר הוא הפך לנשיא המבוגר ביותר, והיהודי הראשון, בהיסטוריה של ארה"ב. חמשת-אלפים קילומטרים מהשדרה הלאומית בוושינגטון, המדינה היהודית לא חגגה את ההישג - להפך.
בעולם אחר
הסיפור שקראתם עכשיו לא קרה, כמובן. ביידן ניצח בפריימריז בדרום קרוליינה, ניצח ב-"יום שלישי הגדול", הפך למועמד באפריל ולנשיא בינואר. הכוורת המדינית-ביטחונית שסביבו מורכבת מאנשי מקצוע ותיקים ומנוסים ולא מפוליטיקאים, אנשי הממסד הדמוקרטי בעלי עמדות ואג'נדות שהן בקונצנזוס. בעלי תפקידים שישראל מחשיבה כ-"ביקורתיים" יותר או אף "בעייתיים", כמו רוב מאלי וקולין קאהל, מחזיקים בעמדות פחות משפיעות בממשל ביידן (מאלי הוא הממונה על הנושא האיראני במועצה לביטחון לאומי; קאהל צפוי לכהן כתת-שר ההגנה למדיניות) מאשר בממשל סנדרס הדמיוני שכתבנו עליו.
במובן הזה, ביידן והממשל שהרכיב הם הזדמנות. אפשר רק לדמיין את הזעקות המוצדקות שהיו נשמעות אילו נשיא ארה"ב סנדרס היה מקיים את הבטחתו לשוב להסכם הגרעין באופן מיידי, ומבלי להתנות זאת בציות איראני. אפשר לחשוב על דיוני החירום שהיו נערכים במטכ"ל אילו שרת האוצר וורן הייתה דורשת לשנות את הסכם הסיוע הביטחוני כך שישראל לא תוכל להשתמש בו כדי לבצע פעולות בעזה; או אילו שרת ההגנה גבארד הייתה מורה על נסיגה מידית של החיילים האמריקאים המוצבים בטאנף, סוריה, ומהווים "עצם בגרון" של ציר הברחות האמל"ח האיראני ללבנון.
אבל כל זה לא קרה. הנשיא הוא ביידן, לא סנדרס. שרי ההגנה, החוץ והאוצר הם ידידיי ישראל שמבינים ומכירים את האילוצים הביטחוניים שלה. זה לא אומר שאין מחלוקות - בוודאי שיש (וגם עם ממשל טראמפ היו), אבל אי הסכמות לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני או לגבי ההתמודדות עם הגרעין האיראני הן לא סיבה לשבור את הכלים: זה רק אומר שישראל תצטרך לעבוד צמוד יותר עם הממשל.
זה גם אומר עוד משהו. המפלגה הדמוקרטית הולכת ומשתנה לנגד עינינו: ערכים כמו צדק חברתי, התנגדות למלחמות, בחינה של סכסוכים מזווית זכויות האדם ו-"הצטלביות" (intersectionality - התפיסה שלפיה דיכוי של קבוצת מיעוט אחת הוא גם דיכוי של כל קבוצות המיעוט האחרות) הולכות ונוטעות בה שורשים. זה לא בהכרח רע, אבל זה אומר שלישראל - שנתפסת ככוח כובש שפוגע בזכויות האדם של עם שלם - יהיה יותר ויותר קשה לתקשר עם הדמוקרטים. חילופי הדורות, שבהם מנהיגים כמו ביידן שזוכרים את עידן המלחמות הגדולות ומבינים את הלך הרוח הישראלי הולכים ומתמעטים, לא פועלים לטובתנו.
ישראל לא יכולה להשליך את יהבה רק על המפלגה הרפובליקנית, או על הפלג המרכזי-שמאלי במפלגה הדמוקרטית. היא תצטרך למצוא דרך "להמציא מחדש" את מערכת היחסים שלה עם השמאל הפרוגרסיבי בארה"ב - מבלי להתעלם מהמחלוקות, מבלי לוותר על ערכי הליבה והאינטרסים הלאומיים שלנו, אך תוך הכרה בכך שהתרחיש הדמיוני ששרטטנו לפני כמה פסקאות לא יהיה דמיוני בעוד כמה שנים. לא צריך לפחד מנשיא פרוגרסיבי, אבל כן צריך לפחד מהיום שבו נהיה תלויים רק בצד אחד של המפה.
רותם אורג, עורך ראשי של הבלוג ״וושינגטון אקספרס״ העוסק בניתוח ופרשנות של פוליטיקה ומדיניות חוץ אמריקנית. אפשר לעקוב אחרי הבלוג בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם.
