בדרך כלל הפעילות שלי בפייסבוק כוללת בעיקר שיטוט חסר מטרה בין פוסטים של אנשים אחרים ולפעמים איזה פוסט מטיול, אימון כושר או ארוחה טובה במיוחד. לכן ,לא התפלאתי כשחבר שאל אותי מה פתאום החלטתי להיות כל כך פעילה בפייסבוק. התשובה היא שלא החלטתי. הבנתי שאין ברירה. שמה שעשיתי עד עכשיו, למרות שאני גאה בו מאוד, פשוט לא מספיק.
למילים יש כוח, לשימוש יעיל בהן יש כוח גדול. תגובות שקיבלתי על פוסטים בפייסבוק שלי בשבועיים האחרונים הוכיחו לי את זה. בשבועיים האחרונים יצא לי להזמין את חברי לפייסבוק וחבריהם להפגנות ברחבי ארצות הברית נגד הטרור. נגד הטרור בישראל מצד החמאס, נגד התקיפות של חברי הקהילה היהודית בארצות הברית כאן במדינה שבה אני גרה. אני רוצה לחלוק איתכם ממגוון התגובות שקיבלתי, ולמה כתיבה של תגובות כאלה, בטח ברשת חברתית שבה כל אחד יכול להשתמש בהן בתוך ומחוץ להקשרן, היא גול עצמי.
״אנטישמיות כלפי יהודים הייתה תמיד. תחזרי לישראל״.
נכון, אנטישמיות כלפי יהודים תמיד הייתה. זה לא אומר שלא צריך להוקיע אותה. אנחנו מתייחסים אליה כתופעה בת אלפי שנים ואומרים ״מה חדש״, אבל האמת היא שיש הרבה חדש. בעוד אנחנו חושבים בתוך אותו המעגל, מה שהיה הוא שיהיה, בעולם עברו מזמן להפעלת לחץ לדה-לגיטימציה של מדינת ישראל והתוצאות בשטח. זה כבר מזמן חלק מהאנטישמיות. מי שמותקף היום הם לאו דווקא חרדים או חובשי כיפה בעלי סממנים יהודיים חיצוניים, אלא תומכי ישראל. חלקם מותקפים פיזית וחלקם מותקפים ברשת, בחרם על העסקים שלהם, בביטול עסקאות איתם או בכך שבקמפוס אנשים מסרבים להיות שותפיהם לחדר כי הם לא מוכנים להיות שותפים של מישהו שתומך בישראל. לחזור לישראל היא אמירה שלא מתאימה ל-7 מיליון יהודים שמעולם לא גרו בישראל. גם לא לישראלים שבחרו לחיות פה. היא גם לא מתאימה למציאות, לא ריאלית מכל כך הרבה בחינות ולא פתרון לבעיה האמיתית שאנו מתמודדים איתה כעם. זוהי אמירה שמשחקת לידי אויבינו. גול עצמי.
״אם בחרת לגור בארצות הברית זו זכותך, אבל אל תצפי שיקבלו אותך בלי אנטישמיות״.
אמירה כזו, מצד ישראלי שחי בישראל, משחקת בדיוק לידיים של מי שרוצה שלא נהיה פה. לא נהיה פה כישראלים, לא נהיה פה כיהודים, וכשיסיימו עם שני אלה אז שגם לא תהיה מדינת ישראל. אם אני לא בטוחה באמריקה, ישראלים לא בטוחים בישראל. אם לא תהיה ישראל, יהודים לא יהיו בטוחים באמריקה. ולא בשום מקום אחר בעולם. אני חושבת ככה כבר שנים. אבל אם האמירה הזו עדיין חיה - אז כנראה שלא עשיתי מספיק כדי שהיא תהפוך לאמונה רווחת. שנאת ישראל=אנטישמיות, אנטישמיות=שנאת ישראל. אם את יוצאת נגד אחד את יוצאת נגד השני. לא משנה לי מה מהם מבעיר את האש בבטן שלך כל עוד אחד מהם יגרום לך לפעול. השניים כבר מזמן קשורים. לחשוב שלא זה גול עצמי.
״את באמת חושבת שעוד 20 שנה לילדים שלך יהיה איזה קשר לישראל״?
כן. אני לא רק חושבת ככה, אני מכירה הוכחות חיות לכך שזה אפשרי. האם זה קל? לא. זה דורש עבודה של ארגונים, זה דורש מחויבות של ההורים, זה דורש לא להסתפק במילים אבל זה אפשרי ואנחנו מוכיחים את זה יום-יום. יש ישראלים שגדלו בארץ והם לא חלק מהמלחמה על ישראל לא מבפנים ולא מבחוץ, ויש כאלה שלא גרו יום אחד בישראל ולא מפסיקים לעשות למענה. לוותר על הקהילה היהודית, ובתוכה על הישראלים וילדיהם שבחרו לגור פה, בטענה שעוד 20 שנה לא יהיה להם קשר לישראל היא גול עצמי.
״בעוד 10 שנים הילדות שלך לא ישרתו בצבא, ולהיות חלק מהבניה והעוצמה של ישראל זה לעשות מבפנים. מה שאתם עושים שם זה אולי לחבק, לעודד, שזה נחמד, אבל זה לא אותו דבר״.
דבר ראשון, אף אחת מאיתנו לא יודעת איפה הילדים שלה יהיו בעוד 10 שנים. בכל שנה מלוות מאות משפחות את ילדיהם שהולכים לעשות שירות צבאי כחיילים בודדים דרך גרעין צבר. בכל שנה כמעט חמישים אחוז מזכאי הגיוס בישראל לא מתגייסים. 30 אחוז מהבנות שמצהירות שהן דתיות נמצא שהצהרתן שקרית ואחוז ניכר בעליה בפטורים מקורו בפטור על בסיס נפשי. אז לא, אני לא יודעת איפה הבת שלי תהיה בעוד 10 שנים אבל גם מי שיש לה ילדה בת 8 בישראל כיום לא יכולה להיות בטוחה. מה שאני כן יודעת זה שהבנייה והחוסן של ישראל תלויים במה שקורה מבפנים ומבחוץ. הצורך לשנות את דעת הקהל על מדינת ישראל ויושביה הוא צורך אמיתי שתוצאותיו הן כלכליות ופיזיות בישראל. אם הילדה שלי תבחר לשרת שנתיים בישראל או לשרת 20 שנה בקרב על הלגיטימציה של ישראל- אני הצלחתי. התפקיד שלי בינתיים הוא להסביר למי שלא מבין שזה תהליך ארוך ומשמעותי.שהאנשים שלוקחים בו חלק משלמים מחיר. אגב מגיל הרבה יותר צעיר מגיל השירות הצבאי. תלמידי תיכון שמוכים או מוחרמים או מופלים לרעה, צעירים שלא מתקבלים לעבודה או להתמחות, סטודנטים שלא מקבלים מכתב המלצה או מקבלים איומים על חייהם ואנשים שמוכים ברחובות בגלל שהביעו דעה בעד ישראל. אנחנו כישראלים יודעים לדקלם ששלום זה דבר מורכב. גם מלחמה היום זה דבר מורכב. כבר מזמן לא מנצחים אותה רק עם טנק ומטוס. להמשיך לחשוב שכן זה גול עצמי.
״יש הפסקת אש, למה צריך להפגין״?
מה שקורה היום ברחובות אמריקה, כמו גם במסדרונות מערכות החינוך ולשכות המסחר הוא תוצאה של עבודה עקבית של שנים רבות של שונאי ישראל ואנטישמים. אין לזה שום קשר ללחימה זו אחרת, למבצע זה או אחר או להתנהגות כזו או אחרת של מדינת ישראל. לכן, גם אנחנו פה צריכים לעשות כל הזמן. להשמיע את קולנו כל הזמן. הפסקת האש לא גרמה להעלמות האנטישמיות. היא לא גרמה להפסקת הפעילות נגד הלגיטימציה של ישראל. לכן עמדתי שם ביום ראשון, עם אלפי אנשים, נגד הטרור. כי הטרור לא מפסיק. לפעמים הוא עובד בקול רם ואפשר לראותו ולפעמים הוא עובד בשקט ועד שאנחנו מתעוררים כבר מאוחר מדי. לחשוב שאנחנו צריכים לפעול רק כשנופלים טילים זה גול עצמי.
אז מה אני רוצה מכם? אנחנו עם קטן. קטנטן. לכל ג׳י ג׳י חדיד ודומיה יש יותר עוקבים מאשר כל בני העם היהודי כולו. אנחנו צריכים כל אחד שמוכן לפעול. אם ברשתות החברתיות, אם ברחובות, אם במשרדי הממשלה והעיריה. אנחנו צריכים את הישראלים בישראל, את הישראלים באמריקה, את היהודים בעולם, את הנוצרים שמוכנים להקשיב, את המוסלמים שפועלים נגד טרור, את כל מי שאפשר לגייס וכל מי שמוכן להתגייס.
אני יודעת, בסוף כולנו חיים את היום-יום שלנו. יש משפחה, אחריות, חובות, הגשמה עצמית, הנאה מהחיים, דאגה להורים מתבגרים ועוד ועוד. זה בסדר גמור. מי שיכול לעבוד בזה- שיעבוד, מי שיכול לתרום לזה- שיתרום, מי שיכול להתנדב עבור זה- שיתנדב. רק אל תשבו בצד. הילדים שלנו רואים ולומדים. זו האחריות שלנו כישראלים, זו האחריות שלנו כאמריקאים, זו האחריות שלנו כיהודים זו האחריות שלנו כהורים. ושימו לב למה שאתם כותבים. למילים יש הרבה כוח ואת התוצאות שלהם אפשר לראות הרבה מעבר לדף או לקיר הפייסבוק.
איה שכטר היא סמנכ"לית בארגון הקהילה הישראלית-אמריקאית (IAC), מתגוררת עם משפחתה בלוס אנג'לס, קליפורניה. טור הדעה מביע את דעתה האישית.
לכתיבת טור דעה בידיעות אמריקה פנו ל: carrieru@ynetus.com
.
