למרות הניסיון לשמור על שקט תעשייתי, ולהדגיש כל כך את הניגוד בין הכאוס השלטוני של קודמו בתפקיד לבין התכליתיות של הממשל הנוכחי, לנשיא ארצות הברית ג'ו ביידן יש "צלחת מלאה" בבעיות, כפי שאמר בזמנו שר החוץ דאז ג'ון קרי.
בסנאט, תכנית העבודות האמריקאית שנועדה להזניק את הכלכלה האמריקאית כולה בהשקעת עתק של כשני טריליון דולר (בתשתיות, בחינוך, בתמריצים למגזר הטכנולוגי ובמאבק בשינויי אקלים) נתקלת בהתנגדויות לא רק מהרפובליקנים אלא גם מדמוקרטים, בראשם הסנאטור ג'ו מנצ'ין, המתנגדים להעלאת המיסים הדרושה כדי לממנה. אותו מנצ'ין הודיע כי לא ייתן יד לביטול ואף להחלשת הפיליבסטר, הפרוצדורה המאפשרת למיעוט בסנאט לבלום יוזמות חקיקה כרצונו, ובכך יותיר את הרפובליקנים עם וטו-בפועל על חקיקה שביידן מעוניין לקדם.
גם בזירת המינויים ביידן לא רווה נחת: הקבינט עצמו מאויש כמעט במלואו, אבל סגני-השרים ותת-השרים עדיין לא ממלאים את השורות. על דרגי עבודה, כמו עוזרי-שרים (המקבילים מבחינת דרגה לתתי-אלופים בצה"ל) או שגרירים, אין בכלל מה לדבר.
הודעת הבית הלבן על הקמת ועדה מייעצת בנוגע לרפורמה בבית המשפט העליון - בין היתר בעקבות פטירתה של השופטת רות ביידר-גינזבורג ומינוי-הבזק של מחליפתה איימי קוני ברט שמונה ימים בלבד לפני הבחירות - זיכתה את ביידן בקיתונות של זעם. ההתנגדות של שמרנים, בראשם מנהיג המיעוט בסנאט מיץ' מק'קונל, הייתה צפויה; אך גם בשמאל הפוליטי לא כולם מרוצים מהרכב הוועדה וטוענים כי נעדרים ממנה מומחים משפטיים ליברליים. השתיקה של בכירי הרפובליקנים, כמו הבכיר הרפובליקני בוועדת המשפטים בסנאט צ'אק גראסלי וקודמו בתפקיד לינדזי גרהאם, הם טוענים, מעידה כאלף עדים על האימפוטנטיות של הוועדה המייעצת הזו.
גם בזירת החוץ ביידן לא רווה נחת: המשבר בגבול עם מקסיקו מתפתח לקטסטרופה ברמה לאומית, דחיית הדד-ליין לנסיגה מאפגניסטן (לתאריך ההיסטורי 11 בספטמבר 2021) נראית כהתקפלות ומעניקה כוח במשא ומתן לממשלה האפגנית ולטליבאן, וסין ורוסיה לא ממהרות להתרגש מהרטוריקה התקיפה של ביידן וסביבותיו.
בצה"ל אוהבים לעשות את החלוקה בין דחוף לחשוב - ואם בעבור ביידן התחרות הבין-מעצמתית עם סין והמאבק בשינויי האקלים הן המשימות החשובות ביותר, הן עשויות להידחק (ולו זמנית) בגלל האתגר הדחוף שמייצרת הרפובליקה האסלאמית של איראן. סבב המו"מ שנערך השבוע בווינה אמנם לא הביא עימו פריצת דרך מדינית או אפילו הודעה מפתיעה על מתווה "המו"מ על המו"מ", אבל עצם העובדה שהצדדים מתכנסים לדינמיקה של דיאלוג מהווה התקדמות. בינתיים, כמה אלפי קילומטרים משם, נמשכו חילופי המהלומות בין איראן וישראל. הפעם הם הגיעו לשיא עם פיצוץ בתשתית החשמל במתקן ההעשרה בנתנז: זו לא ה-"תקלה" הראשונה שמתרחשת במתקן העשרה, אלא שהפעם היא לוותה בהצהרות פומביות מירושלים ומתל-אביב, כולל הערכות (שלא ברור על מה הן מבוססות) כי איראן תזדקק לתשעה חודשים כדי לפצות על הנזק. המקטרגים יגידו שזהו שחץ מיותר, המסנגרים - לוחמה פסיכולוגית. איראן, שלא ממהרת להבליג על ההשפלה הפומבית ומעל גלי האתר, הודיעה כי תעשיר אורניום לרמה של 60% (כאשר הרמה הדרושה לייצור חומר בקיע לראש נפץ גרעיני היא 93%).
ומה לחילופי המהלומות האלה ולביידן? בישראל יש מי שמקווים שאיראן תגיב ע"י פרובוקציה אזורית או הפרה נוספת של הסכם הגרעין, ובכך "תחשוף את פרצופה האמיתית" ותקשה על ביידן, שגם כך לא ממהר לשוב להסכם, לזכות בלגיטימציה לעשות כן. איך ישוב להסכם ויסיר את הסנקציות הגרעיניות על איראן אם היא ממשיכה להתקדם בתוכנית הגרעין?
אלא שאליה וקוץ בה, ו-"הימור המלך" בשח התלת-ממדי הזה עשוי לחזור לישראל כבומרנג: הכוחות בממשל הקוראים לוויתורים מוקדמים במשא ומתן (ולא ל-"חזרה הדדית", כפי שמעוניינים ביידן ושר החוץ בלינקן) עשויים להתחזק אם ירגישו כי פניהן של ארה"ב ואיראן להסלמה קונבנציונלית, או אף פריצה איראנית לגרעין. המשא ומתן עם איראן הוא מסובך מספיק גם ככה, יטענו, וניהולו תחת אש - או עם מעצמה סף-גרעינית - יהיה מורכב שבעתיים, ויגזול משאבים חיוניים ויקרים מהמאמץ החשוב באמת: סין והאקלים.
רק השבוע ביקר שר ההגנה לויד אוסטין בישראל: לצד המשך המערכה-בין-המערכות (שצריכה להיעשות בהחבא), ישראל צריכה להמשיך ולהעמיק את השיח האינטימי עם השותף האמריקאי. יש מי שיטענו כי השותף לא מעוניין בשיח אינטימי - זה לא נכון, וגם אם כן זו לא סיבה להרים ידיים. אם בעבר כתבנו שעוד במהלך הקמפיין או לפני ההשבעה בכירי מערכת הביטחון צריכים לצאת לוושינגטון, עכשיו זה נכון יותר מתמיד.
בקצה השדרה
בקצה השדרה הלאומית, לא רחוק מהבית הלבן, נמצאת אנדרטת לינקולן. לצד פסל אדיר של הנשיא ה-16 של ארה"ב, חרוט על הקיר נאום גטיסברג: הוא מוכר לחובבי פוליטיקה והיסטוריה אמריקאית בזכות פתיחתו המפורסמת - Four score and seven years ago - ובזכות סיומו, המשמש עד היום הגדרה (גם אם שטחית) לדמוקרטיה - A government of the people, by the people and for the people. אלא שבין לבין, באמצע הדברים, נכתבות שורות שכל ישראלי שעמד בטקס ביום הזיכרון יכול להזדהות איתן (תרגום חופשי):
"במובן הרחב יותר, איננו יכולים להקדיש - איננו יכולים לייחד - איננו יכולים לקדש - את האדמה הזו. האמיצים, החיים והמתים, הם אלו שקידשו אותה. העול עלינו, החיים, הוא להקדיש עצמנו למלאכה הבלתי-גמורה שהם נלחמו באצילות על קידומה. העול הוא עלינו להקדיש עצמנו למלאכה שנותרה בפנינו - ומהמתים עטורי התהילה נשאב את הדבקות הנחוצה במטרה שבה הם היו דבקים - ונהיה נחושים להבטיח שהמתים לא מתו לשווא״.
יום הזיכרון הוא יום של חשבון נפש, מעין "יום כיפור לאומי" שבו אנחנו שואלים את עצמנו האם אנחנו ראויים לקורבן הזה. האם ההקרבה, השכול, האבל, הכאב - של מי שהיה ואינו, של מי שאיבד את היקר לו מכל, של מי שעודנו איתנו אך מתמודד עם קשיים פיזיים ונפשיים איומים - האם כל אלו שווים את זה. יום הזיכרון הוא היום שנועד להזכיר לנו שהתשובה לשאלה הזו חייבת להיות כן, ושעול מוטל על כתפנו כדי לוודא שנהיה ראויים לקורבנם.
השבוע חגגנו את יום העצמאות ה-73 של המדינה, ובשעה שיש לישראל המון מה לחגוג - יש עוד דרך ארוכה ללכת.
רותם אורג, עורך ראשי של הבלוג ״וושינגטון אקספרס״ העוסק בניתוח ופרשנות של פוליטיקה ומדיניות חוץ אמריקנית. אפשר לעקוב אחרי הבלוג בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם.
