בימי "צוק איתן" נשלח מכתב תמיכה של כשמונים סנאטורים, ביניהם כארבעים דמוקרטים על עמידתם האיתנה לצד ישראל. באותם ימים העבירו חקיקת-בזק להעברת מיירטים למערכת "כיפת ברזל" ושורת הצהרות של הנשיא-דאז אובמה בדבר זכותה של ישראל להגן על עצמה, לצד ניסיונות תיווך להפסקת אש וקריאה להימנע מפגיעה בבלתי מעורבים.
התגובה האמריקנית למבצע "שומר החומות", ובפרט של נציגי המפלגה הדמוקרטית בקונגרס, הייתה אחרת לגמרי. אמנם שוב יש נשיא דמוקרט אשר תומך בזכותה של ישראל להגן על עצמה, לצד ניסיונות שקטים, ולא פומביים, לתווך הפסקת אש, אך בקונגרס הרוחות אחרות לגמרי.
באגף השמאלי, הסנטור היהודי מורמונט, ברני סנדרס וחברת הקונגרס אלכסנדריה אוקסיו-קורטז (ניו-יורק) העלו הצעות שקוראות לבלום עסקאות נשק עם ישראל, תוך שימוש ברטוריקה חריפה מאין כמוה ("אפרטהייד") ביחס למדינה שהיא בעלת ברית אסטרטגית של ארה"ב.
גם באגף הממסדי יותר, מנהיג הרוב בסנאט צ'אק שומר (ניו-יורק) ויו"ר ועדת החוץ בוב מננדז (ניו-ג'רזי), שניים מגדולי תומכיה של ישראל במפלגה, שמרו על שתיקה לאורך זמן רב, ולבסוף שחררו הצהרות מאוזנות למדי הקוראות להפסקת אש.
בתווך - עשרים ושמונה סנאטורים, מאיימי קלובאשר (מינסוטה) שבמהלך הפריימריז לנשיאות קראה לישראל "מגדלור של דמוקרטיה" ועד ג'ון אוסוף (ג'ורג'יה), יהודי בוגר לימודי ביטחון שלמד בין היתר אצל השגריר לשעבר מייקל אורן, חתמו על מכתב רשמי עם קריאה להפסקת אש.
זה לא סוד שישראל והמפלגה הדמוקרטית מתרחקות זו מזו, אבל בשעה שנהוג לעסוק במדיניות (שתורמת לכך רבות) ובברית הפוליטית בין הימין כאן ושם (שגם תורמת לכך רבות), מגמות העומק אשר מובילות לריחוק הזה הן בלתי-תלויות: הדמוגרפיה עושה את שלה. "דור הנפילים" הולך ופוחת, ואנשים כמו ביידן, יו"ר בית הנבחרים ננסי פלוסי (קליפורניה) ומנהיג הרוב בבית הנבחרים סטני הוייר (מרילנד) פורשים מהפוליטיקה או מובסים בפריימריז - ואם לא עד עכשיו, אז בעוד שנתיים, ארבע או שש.
מי שמחליף אותם בפוליטיקה האמריקאית זהו דור צעיר יותר, שגדל על ערכי התנועה לזכויות האזרח ובוחן את יחסי ארה"ב וישראל דרך הפריזמה הזו: ברק אובמה הוא הנציג המובהק ביותר של הדור הזה, כאשר הזיקה שלו לישראל התבססה לא על אהבה (כמו אצל ביידן) אלא על זיהוי ערכי עם הערכים הדמוקרטיים ואתוס ה"אפשרויות הבלתי מוגבלות" שלה.
בשעה שאהבה היא בלתי-תלויה בדבר, כשנדמה שישראל לא עומדת בערכים המצופים ממנה, גם על הזיקה מופיעים סימני שאלה. הדור הצעיר, ש-AOC היא הנציגה המובהקת ביותר שלו, מלכתחילה כופר בהנחה שישראל שותפה לערכים ליברליים - ובהתאם דורש שינוי במדיניות כלפיה.
גם מעוף דפי ההיסטוריה והשינויים הגיאופוליטיים במזרח התיכון תורמת לכך: ביידן זוכר את ישראל הקטנה מוקפת האויבים, אבל AOC רואה מעצמה אזורית חמושה לעייפה שנאבקת מול עם בלי מדינה. הוא מכיר היטב את זיכרון השואה, אבל בעבור חבר הקונגרס ג'מאל באומאן (ניו-יורק), שותפה של AOC לפלג הפרוגרסיבי המכונה "היחידה", זוהי היסטוריה רחוקה. וכאילו כל זה לא מספיק, הטכנולוגיה והרשתות החברתיות - שחיות על סיפורים קצרים, צבעוניים ונטולי ניואנסים - מאפשרות העברת מידע במהירות מחד, אבל גם בשטחיות מאידך.
בתווך, נמצאים אוהדיה וידידיה של ישראל במפלגה הדמוקרטית, ובהם רוב מכריע של יהודי ארה"ב, כלואים במה שניתן לתאר בתור ה-pro-Israel progressive paradox: בתור ליברלים, שמאמינים בשוויון גזעי, צדק חברתי וחירויות הפרט, שותפיהם למחנה מצפים מהם לגנות את ישראל על שהיא מפרה את אלו ביחס לפלסטינים. הם נאלצים "לבחור" בין הזהות הפרו-ישראלית שלהם לבין הזהות הליברלית שלהם.
הדמוקרטים הפרו-ישראלים הם חלק מבסיס מוצק של תמיכה בישראל, שמגיע עד לצמרת הממשל והקונגרס, אבל השנים האחרונות מציבות אותם בעמדת מגננה כפולה - מבית, ממפלגתם שלהם, שמבקרת אותם על שאינם דורשים מישראל את הערכים הליברליים שהם דורשים מארה"ב; ומחוץ, מהרפובליקנים ומישראל, שרואים בהם מי שלא מגנים מספיק על המדינה היהודית.
יש מי שיגידו שזה אבוד, שהדמוגרפיה והשינויים הטכנולוגיים בלתי ניתנים לעצירה, שהדמוקרטים זזים באופן בלתי-נמנע שמאלה ובישראל, במידה לא פחותה, זזים ימינה, ושהפער פשוט גדול מדי. אומרים שצריך לוותר על הדמוקרטים, ולהשקיע את כל המשאבים הדיפלומטיים שלנו בטיפוח הרפובליקנים.
יש רק בעיה אחת עם התזה הזו: אין לה אחיזה במציאות. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להסתמך רק על צד אחד של המפה, ולהכריז "גט כריתות" עם מחצית מאמריקה (יותר ממחצית, למען האמת). במצב כזה, בכל פעם שהדמוקרטים יהיו בשלטון - ובמערכת פוליטית מחזורית כמו בארה"ב, הדבר יקרה אחת לכמה שנים - היחסים בין המדינות יספגו נזק, שהחל משלב מסוים כבר לא יהיה אפשר לתקנו.
אז מה הפתרון? אם מערכת היחסים הנוכחית סובלת מקשיים שהגורמים להם לא הולכים להיעלם, ייתכן וישראל והדמוקרטים יהיו חייבים לבנות מערכת יחסים חדשה, כזו שמבוססת על מחויבות לערכים ליברליים ולאג'נדות ליברליות, מבריאות הציבור ועד מאבק בגזענות. זה לא Greenwashing, לא "הסברה לשמאלנים" ולא "ישראל בלי הסכסוך", אלא ניסיון לשים את אי-ההסכמות לגבי הסכסוך כנדבך (מרכזי אבל לא יחידי) בתוך מכלול היחסים, שיש בהם ממד ערכי משותף.
