בכל פעם שיש סבב בעזה הבעיה הזו עולה מחדש: ההסברה. "בעולם לא מבינים," ממהרים להסביר המסבירים, "אין להם ידע", "הם מושפעים מהתקשורת העוינת", "זה הפרוגרסיביות המטורללת שהשתלטה עליהם" וכמובן "אנטישמים" הישן והטוב. או אז ממהרים מאות ואלפי ישראלים טובים - בלי שמץ של ציניות - אל מקלדותיהם וממהרים להגיב, להפיץ ולספר את האמת שלהם על מה שקורה בישראל.
לישראל יש נחיתות מובנית בזירה התודעתית, חלקה המכובד קשור בסיבות אמיתיות מאוד. חלקים גדולים בתקשורת אכן לא אוהדים את ישראל; אנשי שמאל רבים בוחרים להסתכל על העולם דרך משקפיים מרקסיסטיות לפיהן החזק תמיד מדכא והחלש תמיד צודק; ורוב-רובם של אזרחי ארצות הברית, אירופה, קנדה ואוסטרליה באמת לא מכירים את הסכסוך, על מורכבויותיו ודקויותיו, לעומק.
אבל הבעיה של ישראל היא הרבה יותר עמוקה, הרבה יותר מורכבת, והיא קשורה בראש-ובראשונה בנו, במה שבצבא מכנים "הצד הכחול" - פעילות כוחותינו - ולא "הצד האדום", כלומר היריב.
אחרי כמה שנים טובות שבהן למדתי להכיר את "הצד האדום", ארגונים, תנועות ופעילים פוליטיים שהפכו את המאבק בישראל למקצוע ולשליחות, יש כמה שיעורים חשובים שכדאי לדעת:
דוד וגוליית
נקודת המוצא הבסיסית שמכשילה את מאמצי ההסברה של ישראל היא עצם העיסוק במושג "הסברה" - פעילים רבים יגידו שזו בסך הכול בעיה של יחסי ציבור, שאם רק היינו יודעים להסביר את עצמנו טוב יותר דברים היו נראים אחרת. בפועל, אם להשתמש במונחים מעולם ההייטק, הבעיה היא לא במרקטינג - הבעיה היא בפרודקט.
מי שמסתכל על הסכסוך (בכלל) ועל סבבי האלימות בין ישראל והחמאס (בפרט), עוד לפני שמתעמק בנסיבות, בתהליכים וב-"מי צודק", רואה תמונת עולם מאוד לא מאוזנת: בצד אחד עומדת מדינה מערבית, מודרנית, מתקדמת, משתתפת באירוויזיון (בהצלחה עדן!) ומשחקת ביורו (כן, בהצלחה גם שם), עם אחד הצבאות החזקים בעולם, מערכת הגנה אווירית משוכללת וגיבוי מדיני של ארה"ב; בצד השני עומדים הפלסטינים, ללא הגנה אווירית, בצפיפות ובתנאי קיום איומים. פערי הנפגעים בשני הצדדים רק מעצימים את התפיסה הלא מאוזנת הזו, של גוליית נגד דוד.
עכשיו, חשוב להדגיש - בסיפור הזה, גוליית הוא הטוב ודוד הוא הרע. צד אחד מוכן להפסיק לירות ברגע שהצד השני יפסיק לירות. צד אחד עושה מעל ומעבר כדי למזער את הפגיעה באזרחים (ועוד נרחיב על כך בהמשך), והצד השני עושה מה שהוא יכול כדי לפגוע באזרחים, כולל אזרחיו-שלו. בשום פנים ואופן אני לא מנסה לטעון שהעובדה שאנחנו חזקים יותר משמעה שאנחנו טועים, אבל כן צריך לזכור שכך זה נראה מבחוץ.
נקודת המוצא הזו עשויה להישמע מנותקת - קשה להרגיש כמו גוליית כשישראלים מזנקים לחדרי מדרגות ולמקלטים באמצע הלילה בשבועיים האחרונים. הלב מתכווץ כשאנחנו רואים הורים שנאלצים לתווך את המצב המטורף הזה לילדים שלהם, קשישים שממהרים להגיע למרחב מוגן ובכל פעם שאנחנו שומעים על נפגע, הלב נשבר. אזרחים שחיים תחת איום רקטות לא מרגישים כמו גוליית - אבל הסיפורים שלנו, קשים ככל שיהיו, "בטלים בשישים" מול תמונות הזוועה שעולות מעזה.
ומכאן אנחנו מגיעים לבעיית היסוד השנייה של ההסברה, והיא עצם המילה "הסברה": אף אחד לא אוהב כשמסבירים לו משהו שהוא כבר יודע, או שהוא חושב שהוא יודע. הגישה ההסברתית, שלפיה בעולם כולם טיפשים ולא מבינים ולכן צריך "להסביר" להם, גורמת לנו לירות לעצמנו ברגל פעמיים - פעם אחת כשאנחנו מדברים עם קהלים ניטרליים, שטרם גיבשו דעה או שיש להם ביקורת אבל הם מוכנים לשמוע, ובכך מאבדים את מעט הרצון הטוב שיש בצד שאותו אנחנו רוצים לשכנע. הפעם השנייה, והחמורה יותר, היא שעצם ההנחה שבעולם "לא יודעים" היא פשוט לא נכונה.
הטכנולוגיה השתנתה פלאים בעשורים האחרונים, ובעשור האחרון בפרט. מידע, תמונות, סיפורים וחוויות עוברים במהירות הבזק. האינפורמציה שפוגעת במעמד של ישראל - מתמונות של בתים הרוסים דרך מהומות בהר הבית ועד מספרי נפגעים - מופצת (ולעתים גם מעוותת ומוגזמת) מהר מאי פעם, וכל ניסיון להציג אינפורמציה שמחזקת את ישראל - סיפורים על נפגעים בארץ או תמונות של הרס מהעוטף - הוא בטל בשישים. זה בא לידי ביטוי היטב בדברי הקומיקאי האמריקני ג'ון אוליבר במונולוג שלו השבוע, שבו התייחס למאזן הנפגעים בין ישראל ועזה כחזות הכול, כאילו מדובר במשחק כדורגל שבו ישראל עולה למגרש עם מסי, רונאלדו ואמבפה ועזה הם קבוצה מליגה ג'. ובמצבים כאלה, כולנו נוטים לאהוד את האנדרדוג.
לדבר על תהליכים ולא תוצאות
אז מה עושים? האם באמת תמיד העולם "יהיה נגדנו" ולא משנה מה נעשה? אולי, אבל בהחלט יש לנו במה להשתפר אם נבין את הנחיתות המובנית של ישראל בזירה התודעתית.
ראשית, צריך לזכור שיש כאוס ארגוני בכל תחום הדיפלומטיה הציבורית (ולא "הסברה"). יש חמישה משרדים ממשלתיים שעוסקים בתחום, כל אחד מזוויתו (משרד החוץ, המשרד לנושאים אסטרטגיים, משרד התפוצות, מטה ההסברה הלאומי במשרד ראה"מ ודובר צה"ל), עשרות ארגוני חברה אזרחית שעוסקים בתחום ומאות ואף אלפי פעילים עצמאיים. חוסר הסנכרון ביניהם יוצר מאמץ דיפלומטי תת-אופטימלי: מי מגדיר את "אסטרטגיית המסרים"? כיצד מקצים את המשאבים בהתאם לזירות "חמות"? איזו הכשרה, אם בכלל, עוברים העוסקים במלאכה? אלו שאלות מהותיות שבהיעדר גורם מרכזי בעל סמכויות יישארו ללא מענה.
אבל גם בהינתן הכאוס הארגוני הקיים, בהחלט יש מה לעשות: כיוון שה-"תוצאות" של העימות גורמות לנו להיראות רע (כאמור, עם כל הסבל והכאב שלנו כישראלים - אזרחי עזה סובלים יותר), אנחנו צריכים לדבר על התהליכים שמובילים אליהן: בראש ובראשונה, הסיבה לפגיעה באזרחים עזתים היא שחמאס מציב את כוח האדם והנשק שלו בריכוזי אוכלוסייה אזרחית. קריקטורות שמראות לוחמי חמאס מסתתרים מאחורי ילדים ונשים הן נחמדות, אבל תמונות אמיתיות של נשק ותחמושת מוסתרים בבתי חולים, בתי ספר ומסגדים יעשו עבודה הרבה יותר משכנעת.
התהליך הנוסף שחשוב לדבר עליו הוא המאמץ האדיר שישראל עושה כדי לציית לדיני הלחימה הבינלאומיים. ישראל מבטלת תקיפות אוויריות כל הזמן בגלל נוכחות של אזרחים בזירה - אבל הסרטון היחיד של ביטול תקיפה שראיתי בשבוע האחרון היה בעברית. כדי להבטיח את עמידתה בעיקרון ההבחנה של הדין הבינלאומי - המתיר תקיפה של מטרות "צבאיות" בלבד - ישראל רוכשת חימוש מדויק מארה"ב, באותה עסקת נשק מפורסמת שהועברה לבחינת הקונגרס, כדי שתוכל לפגוע בדיוק במטרותיה ותמזער את הנזק לבלתי מעורבים. אם לא היה אכפת לנו מאזרחים, לא היינו משקיעים כל כך בתחמושת מדויקת ויקרה.
אפילו כיפת ברזל היא אמצעי להגנה לא רק על אזרחים ישראלים אלא, בעקיפין, גם על אזרחים עזתים: צמצום דרמטי של הפגיעות בעורף הישראלי מאפשר לדרג המדיני "מרחב נשימה", כך שהם לא נאלצים לקבל החלטות תחת לחץ ציבורי כבד. אילו היו בישראל יותר נפגעים הלחץ "לכסח אותם" היה גדל ובהתאם גם היקפי התקיפות - והיקפי הנפגעים. "כיפת ברזל", אותה הגנה אווירית שמבקרים רבים בעולם רואים בה סמל לחוסר הסימטריה בינינו לבין הפלסטינים, מגנה גם עליהם.
ולבסוף, ואולי החשוב ביותר, כל מאמץ דיפלומטי חייב להדגיש את הטרגדיה שבמלחמה. כל חיים של חף מפשע הם קדושים, וכל אזרח שנפגע הוא אסון - וגם אם ישראל תקפה את המטרה הלגיטימית ביותר בעולם ופגעה באזרח, מדובר באירוע טרגי. ישראל חייבת להבהיר שכל פגיעה בחף מפשע עולה לה בדמים: זו לא התנצלות ולא הצטדקות, ואסור שזו תצטייר ככה, אבל לתאר את הפגיעה הישראלית באזרחים פלסטיניים כ-"נזק אגבי" היא גרועה כמעט כמו להתעלם מהפגיעה בהם.
