יש כמה ימים בשנה שבהם המרחק שלנו מהמדינה, מהבית, מורגש במיוחד. יום הזיכרון בישראל הוא יום שכל אחת ואחד מאיתנו מכיר באופן אישי. ביום הזה כל אחת ואחד מאיתנו נוצר זיכרון אישי, אנשים שהכרנו, רגעים שחוזרים ומכים בנו, לאומיות שמתיפה אותנו.
כולנו מכירים את היום הזה, שמרגיש כל כך שונה וייחודי בישראל. מהצפון ועד הדרום, מימין ומשמאל, מהערים ומן הקיבוצים. הצפירה המפלחת, הדגלים בחצי התורן וטקסי האבל חסרים במיוחד כאשר מבקשים להתייחד מרחוק עם זכר הנופלים.
השנה, ביוזמת המחלקה לארגון וקשר עם ישראלים בתפוצות של ההסתדרות הציונית העולמית, אירוע זכרון ייחודי המיועד לקהל הישראלי בתפוצות יציע לנו מעבר לים, לציין את היום הזה ברוח ישראלית ויביא, לראשונה, את סיפורן של המשפחות השכולות שאינן חיות בארץ, לצד ביצועים מוזיקליים מרגשים של אמנים מובילים מישראל, בשידור חי באופן מקוון. "יום הזיכרון הוא יום בו ישראל מתייחדת עם זכר הנופלים. בין אם בארץ או בתפוצות״, מציינת גוסטי יהושע-ברוורמן, ראשת המחלקה לארגון וקשר עם ישראלים בתפוצות. ״לשכול אין בית או אדמה, הוא בלבבות."
אירוע הזיכרון "הלב עוד שם", ייערך בערב יום הזיכרון התשפ"א, בשלושה עשר באפריל, בשעה שלוש ושלושים, שעון החוף המזרחי, ויועבר ברחבי העולם באופן מקוון מהיכל התרבות בפתח תקווה.
באירוע הזיכרון הראשון מסוגו ישתתפו ישראלים מכל רחבי הגלובוס, שיתייחדו עם זכרם של הנופלים במערכות ישראל, לצד אמנים ישראליים ידועים, ביניהם: רמי קליינשטיין, עדן אלנה, מיטל טרבלסי ואחרים.
את האירוע ינחה העיתונאי איתי ורד וישולבו בו קטעי וידאו המתעדים את סיפוריהם של ישראלים שכולים מצפון אמריקה, הונגריה ואוסטרליה, שישתפו על החיים עם השכול ממרחק.
סיפורה של משפחת סיטון-לשם, ששכלה את שני בניה, משה סיטון ומשה לשם (שנקרא על שמו) בהפרש מצמרר של 51 שנה יוקרן במסגרת האירוע. משה סיטון הוא סבה של גליה סרנר, ומשה לשם הוא בן דודה. היא מספרת שנפשה נקשרה בנפשו: "אני זוכרת שבשנים הראשונות שחייתי כאן, הייתי יכולה להיכנס למעליות של מוסדות יהודיים ביום הזיכרון, וברקע היתה נשמעת מוזיקה שמחה. "בארץ, יום הזיכרון זה דבר שהוא קדוש ומקודש, אבל הוא קיים שרירותית. אין דבר כזה שהמכונית תיסע בארץ ביום הזיכרון, בצפירה. כאן שום דבר לא נלקח כמובן מאליו. העובדה שאני שמה דגל ישראל בלב הבית שלי, והאנטישמיות הרי גואה בכל מקום, אני מורידה את הדגל לחצי התורן - זאת הדרך שלי לזכור, לציין. ביום יום״, היא מוסיפה, ״כדי לזכור, אני עושה פעולות פשוטות; תמיד מדליקה נרות שבת, ועכשיו גם הבנות שלנו וגם ליה, הנכדה שלנו שהיא בת 3 - מדליקות את הנרות לזכרם. אתה לא צריך את יום הזיכרון כדי לזכור, אבל אתה צריך אותו עבור אלו שלא זוכרים ולא יודעים; לא מתוך כוונה וכעס, אלא כי לא גדלו על זה. וחשוב שידעו ויבינו ויעריכו. אני מאמינה שסבא ומשה רואים אותנו וכן גאים בדרך שלנו, שבחרנו, ואני רק יכולה לקוות שאני עושה בשמם, אבל לעולם לא אצליח להיכנס לנעליים שלהם. וגם לא אנסה. אתן רק את המרחב והכבוד שמגיע להם״.
כך גם במקרה של מירב קשת, אחותו של מאור קלפון ז"ל שנהרג בפעילות מבצעית בחברון ב2002, ומתגוררת כיום בבוסטון: "זה יום מבחינתי, יום של אבל פרטי. יום קשה. אני אבלה בשביל אחי כל יום, אבל אני חושבת על משפחות אחרות ועל מדינת ישראל - וכאן זה פשוט יום פרטי עבורי. יום חשוך. אני מדליקה נר, מנסה להתחבר למה שקורה בארץ, מדברת עם ההורים ועם האחים. אבל אין פה משהו שהתחברתי אליו מבחינת היכולת של הקהילה להרים איזשהו יום הזיכרון, יום הזדהות. אני יכולה להגיד שכל השנים זה היה עוד יום פרטי שלי, אבל ברמה מוגברת״.
בסוכנות מוסיפים ומספרים שעם ישראל כולו מתייחד עם הנופלים ביום הזיכרון. ״הביטויים המוחשיים של יום זה בארץ - הצפירה, הביקורים בבתי העלמין ותחושת האבל שאופפת את כולנו נעדרים אצל אלו החיים בתפוצות״, מסבירה גוסטי יהושע ברוורמן, שמסבירה מדוע האירוע והטקס משמעותיים כל כך. ״אירוע כזה הוא הזדמנות גם בשביל אלו שאינם בארץ ביום הזכרון, ודאי בעקבות הקורונה, שמונעת זו השנה השנייה ממי שחי בחו"ל לעלות לקברי הנופלים, להתחבר ליום הישראלי הזה. זו הצדעה וחיבוק מהארץ לישראלים הנמצאים בתפוצות וכואבים את זכרם של יקיריהם, שכן לשכול אין בית והוא איננו מחובר לאדמה - הוא בלבבות״.
