השבוע ציינו בכאב רב את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, מסורת שמוכרת לכולנו כמדי שנה במדינת ישראל. זאת בנוסף ליום הזיכרון הבינלאומי לשואה אשר מצוין על ידי האו״ם בהתאם להחלטת העצרת הכללית ב-27 בינואר בכל שנה, כפי שנקבע עוד משנת 2006.
חלק ממסע הדה-לגיטימציה שעוברת מדינת ישראל בשנים האחרונות כולל את בידולה לרעה מיתר אומות העולם ובחינה של מדיניותה ואופיה בסטנדרטים שונים, חמורים וייחודיים רק לה.
אנו, העומדים לצד מדינת ישראל כנגד ביקורת לא ראויה זו, טוענים חזור וטעון כי לא נכון לשפוט את ישראל באופן שונה מכולם וכי מן הראוי שימצא סטנדרט אחיד לכולם על פיו יש לפעול.
יחד עם זאת, במנעד שנאת האחר, ראוי ונכון יהיה לומר כי השואה עומדת בקטגוריה נפרדת, נבדלת משל עצמה, ראויה לייחודה לרעה בעוצמתה והשלכותיה השטניות. השואה מהווה את נקודת השפל המוסרית הנמוכה ביותר של האנושות, שיא יצירה שהנביטו אלפי שנות אנטישמיות רעילה, אשר חלחלה לאדמה והצמיחה את היבול הנורא מכל. היום ותמיד, חשוב להדגיש שאין שום דבר שדומה לשואה ותפילתנו שלעולם לא יהא שכזה.
בארגונים רבים, יהודיים ואחרים, כמו גם בקהילות יהודיות בארה״ב וברחבי העולם, מציינים את יום הזיכרון לשואה באירועים שונים רבים מהם תחת הסיסמא: ״לעולם לא עוד״ - #NeverAgain.
הביטוי ״לעולם לא עוד״ כשלעצמו נושא משמעות כבדה. אני חייב להודות כי לעיתים הוא גורם לי לאי נוחות. אדם בוחר לציין את יום השואה פעם - או פעמיים - בשנה ואומר לעצמו את המילים ״לעולם לא עוד״, אבל השאלה הנשאלת היא ״אז מה?״. כלומר, מה משמעות האמירה אם אין מאחוריה, מלפניה או מצדדיה, מעשה של ממש? ישנם ארגונים הקוראים לקמפיין במדיה החברתית בו הם מבקשים לאחוז בשלט או לשאת מסר עם האמירה ״לעולם לא עוד״ - ושוב נשאלת השאלה - אז מה? איך זה משנה את העולם סביבנו? ואולי בכלל מדובר במנגנון התחמקות קלאסי. הנה, עשיתי ״מעשה״ וסימנתי לשאר העולם ש״אני בסדר, גם לי זה חשוב״, ובזה זה מתחיל וגם נגמר. כאן בדיוק הבעיה.
אנו חיים בעולם מלא אתגרים. על רקע יום השואה, פורסם, שוב, כפי שכמעט רואים מדי שנה - שרבע ממאות אלפי ניצולי השואה אשר עדיין בין החיים בישראל, נמצאים מתחת לקו העוני. גם כאן בארה״ב ישנם רבים - רבים מדי - החיים במחסור אמיתי. פעם בשנה נזכרים בהם, כשמזמינים אותם לדבר באירוע באו״ם או בבית הכנסת השכונתי, ואולי בזום או בסלון ביתו של מישהו, אבל בזאת תם הטקס. נגמר האירוע, והדלת נסגרת על פניהם, בעודם נותרים להתמודד עם אתגרי החיים בשנים המעטות שעוד נותרו להם.
״לעולם לא עוד״ הוא לא סוף, אלא התחלה. הוא לא אמירה בעלמא, אלא מחויבות. מחויבות שכל אחד ואחת מאיתנו נושא על כתפינו להעשיר טוב בעולם, לעמוד לצד החלש, להשמיע קול כשצריך ולתת יד וכתף אם אפשר.
ביום הזיכרון לשואה ולגבורה בשנה שעברה נכחתי באירוע זיכרון, בו דיבר ניצול שואה. משהו בו נראה מוכר. בדקתי, עוד במהלך הנאום עצמו, וגיליתי שנתקלתי בשמו של ניצול השואה בדו״ח תקשורתי חודשים מספר קודם לכן אודות חיים בעוני של ניצולי שואה. מאותו רגע לא יכולתי יותר לעמוד כצופה מן הצד ולהאזין. לא יכולתי עוד להביט בניצול השואה נושא את נאומו משל היה אביזר, תפאורה באירוע לא לו, אשר לאחריו הוא יינטש על ידי כל, וזאת עד לשנה הבאה.
חברתי לעוד כמה אנשים טובים ויחד גייסנו תרומות מן הציבור להעניק לניצול השואה ורעייתו, גם היא ניצולת שואה, כמה רגעי נחת בשיפוץ דירתם וחידושה. אני נזכר בזה וחושב עד כמה ברי מזל היינו שזכינו לעשות כן ממש רגע קט לפני פרוץ מגפת הקורונה, אשר כלאה אנשים רבים בבתיהם - בייחוד בגילאים הללו - ועד כמה חשוב שתנאי ״המאסר״ יהיו משופרים עד כמה שניתן.
ביום השואה אנו נוהגים לומר את תפילת ״יזכור״, אבל בד בבד חשוב עוד יותר להזכיר. לספר לעולם מה בדיוק התרחש בשואה, ומדוע. מה משמעות האנטישמיות ולהיכן היא יכולה להוביל. מה קורה כששותקים אל נוכח תקיפות ספורדיות של יהודים ברחובות, ולבסוף מגיעים לרכבות משא שנושאים בני אדם באלפיהם אל מותם. שואלים בקול כיצד זה דוברים אנטישמיים מקבלים במה באוניברסיטאות מובילות בארה״ב ואין פוצה פה ומצפצף?! ״אנו ערים לעובדה שהם ביקורתיים כלפי ישראל״, אומרים לנו, כאילו שזה תירוץ מתקבל על הדעת לאנטישמיות, ״אבל הם לא יגעו בנושא. הם כאן לדבר על משהו אחר״. ואם היה זה סטודנט שחור, אני תוהה בקול, שהיה מתלונן על הזמנת חבר הקו-קלקס-קלאן לנאום בפני בית הספר למנהל עסקים באוניברסיטה, האם גם אז הוא היה מקבל תשובה בנוסח של ״הוא בא לדבר על חקלאות, כי הוא מומחה בזה, אבל אל דאגה הוא לא יעסוק בתורת הגזע״?! יש לי תחושה שלא. אז מדוע ישנה סובלנות שכזו כלפי אנטישמיות ואנטישמים אבל לא במקרים אחרים? זו, חברים, היא ליבת האנטישמיות עצמה, פועמת בקול ובצורה סדורה. כאן צריך לקום ולומר ״לעולם לא עוד״. לומר, ולעשות מעשה.
ביום השואה אנו נזכרים לא רק בשפל האנושי המוסרי הנמוך ביותר אי פעם בתולדותיה, אלא בחובתנו לייצר שינוי לטובה בעולם שסביבנו. זה לא חייב להיות מעשה של שינוי מדיניות עצום, או גיוס תרומות בהיקף של מליוני דולרים. זה יכול להיות גם שינוי קטן, צנוע, בסביבתנו המיידית - שאנו יצרנו. סיוע לילד נזקק. עזרה לאדם מבוגר לשאת את סל הקניות לדירתו. להחזיק יד של אישה מבוגרת שהלכה לאיבוד ברחובות, כי היא סובלת מדמנציה, ולסייע לה למצוא את דרכה הביתה.
אור השמש חזק, אבל כל אחד ואחד מאיתנו הוא אור קטן, וכשכולנו חוברים יחד לעשיית טוב, גם השמש תחוויר לעומתנו.
לעולם לא עוד.
שחר עזאני, יועץ אסטרטגי וסגן נשיא בכיר ברשת JBS, לשעבר דובר הקונסוליה בניו יורק, אוהב ישראל
