מוקדם יותר החודש קיים בית הספר Wheatley שבלונג איילנד את טקס סיום המחזור שלו. זה אמור היה להיות אירוע מרגש, בסוף שנה מאתגרת במיוחד, הן מבחינה חברתית ובריאותית סביב הקורונה וכמובן מבחינה לימודית. התלמידים ומשפחותיהם חיכו בקוצר רוח לאירוע הזנקתם לחייהם כבוגרים, מוכנים לקחת את הצעד הבא בחיים ויחד עם משפחותיהם, עטו חיוכים והגיעו בשמחה ליטול חלק באירוע.
וכך, עלו הנואמים אחד אחרי השני לשאת דברים. בין יתר הדוברים, הייתה גם אחת הבוגרות, נערה פקיסטנית-אמריקאית מוסלמית בשם הודה איאז. בדבריה, קראה איאז לחבריה הבוגרים ליטול חלק פעיל בעמידה לצד החלשים בעולם ולהשמיע קול כנגד עוולות בינלאומיות. בין היתר, הזכירה את מצבם העגום של האויגורים בסין וכן את ״הטיהורים האתניים של הפלסטינים״. כך אמרה, ולא יספה, והמשיכה בנאומה.
וכך, באבחה של רגע, נאום שהיה אמור להיות חגיגי ומלא השראה, הפך להיות כמו אגרוף בבטנן של המשפחות היהודיות וילדיהם הבוגרים אשר נכחו באירוע. עובדיה מירון, אביו של אלי, ציין בשיחה עימי כי האמירה הייתה לחלוטין בלתי צפויה. ״מדובר באזור רווי מהגרים, מעל 50% מהאוכלוסייה, ומעולם לא היו בעיות בהקשר זה״ הוא אמר. ״להיפך, כמה מחבריו הטובים ביותר של בני הם בני דתות אחרות, נוצרים ומוסלמים, ותמיד למדו וחיו יחד באחווה״. כשירדה מן הבמה, גם מחיאות הכפיים – לרוב חלק טבעי מהטקס – היו רפות ומגומגמות. אין ספק שההאשמה החמורה על הבמה, דווקא ובמיוחד במסגרת אירוע שכזה, תפסה את כולם בהפתעה גמורה.
״טיהור אתני״ הוא ביטוי חמור ורווי משמעות. זוהי גם אחת מן ההאשמות ״האופנתיות״ כנגד ישראל הן במחאות ברחובות והן ברחבי המדיה החברתית, בידי פעילים אנטי-ישראליים אשר מבקשים לזרוע תעמולה שקרית כנגד ישראל ולהרעיל את דעת הקהל כנגדה. האו״ם מגדיר טיהור אתני כהפיכת איזור להומוגני מבחינה אתנית, באמצעות שימוש בכח, הפחדה ולעיתים קרובות גם במעשי אלימות, רצח וטבח במטרה להוציא אנשים מקבוצה אתנית או דתית אחרת מאיזור נתון. להאשמה זו כנגד ישראל, כמובן, אין שום ביסוס והיא לא פחות ולא יותר מאשר עלילת דם מודרנית, או במילים עדינות יותר: קשקוש מוחלט וזדוני. כך, למשל, אוכלוסיית ישראל הערבית עלתה מ-150,000 בשנת 1948 לכמעט שני מליון אזרחים ערבים כיום. זאת ועוד, האוכלוסייה הפלסטינית הכפילה עצמה פי תשעה במרוצת השנים מאז 1948, ואף האוכלוסייה הערבית בירושלים בירת ישראל עלתה מ-26% בשנת 1967 לכמעט 40% כיום. והרי טיהור אתני אמור להתבטא בהפחתה במספר הערבים, לא בעלייה?! אבל אל תטרידו את השונאים עם עובדות.
ומכאן נגזרת החשיבות של מה שהתרחש בטקס סיום התיכון. איאז בחרה לעשות שימוש בביטוי הטעון, ולכלול אותו כך, כמעט בדרך אגב, בנאומה. וזו בדיוק הסכנה – אמירה אגבית, כאילו כזו שנכונותה ברורה, כמו זריחת השמש בבוקר או התנועה הפקוקה אחר הצהריים. אמירה שאין צורך להוכיחה או לגבותה בעובדות, שכן היא ניכרת מכל הפוסטים השונים במדיה החברתית של אותם שונאים, ולפיכך היא כמובן חייבת להיות נכונה. היא לא דורשת הסבר או התנצלות. ושיהיה ברור – מדובר בהאשמה חמורה ביותר, כזו שיכולה לטעת רושם איום בקרב אלו שאינם יודעים מספיק על המצב בשטח או על הסכסוך. חלילה וחס, מחשבות נוראיות שכאלו יכולות גם להוביל – והובילו בעבר – למעשי אלימות קשים כנגד יהודים על רקע אנטישמי. הן שופכות דלק מסוכן על תבערה שיכולה לצאת משליטה, ולכן חשוב מאוד לקטוע אמירות שכאלו באיבן ולעמוד מולן בחוזקה, בעוצמה, בנחישות. להילחם בשקר ולעמוד לצד האמת.
ולכן לא פלא שנאומה נתקל בתגובה פושרת וצוננת. איאז עצמה מיד יצאה וטענה כי היא ומשפחתה הוטרדו בגין דבריה בנאום. יש לציין כי קישור לטקס כולו נמצא ברשת וניתן לראות כי נאומה לא הופרע ולא נמצא זכר שם להטרדה כלשהיא. באותו קישור ניתן גם לראות כי הנהלת בית הספר הסתייגה מאותו משפט אומלל בנאומה של איאז וציינה זאת בבירור בכיתוב בוידאו אשר מבהיר כי המשפט לא אושר על ידי בית הספר במסגרת הנאום. יחד עם זאת, פעילים אנטי-ישראליים ידועים כגון לינדה צרצור והמועצה ליחסי אמריקה-אסלאם (cair) מיד קפצו על העגלה כמוצאי שלל רב ופתחו בקמפיין למען איאז בטענה השקרית כי היא הוטרדה ״בשל היותה מוסלמית ובשל העובדה שעטתה על עצמה חיג׳אב״. עובדיה מירון כועס. ״האיזור שלנו תמיד נהנה מיחסים טובים בין כולם״, הוא אמר לי, ״והנה כעת מגיעים אותם גורמים חיצוניים לקהילה וגורמים תסיסה מיותרת ולמתח בין חלקים באוכלוסייה״. בנו, אלי מירון, גם הוא הזדעזע מן האמירה באירוע ומן הקלות שבה היא נאמרה: ״מדוע עלי, כתלמיד בוגר יהודי, להרגיש כאילו הפכתי למטרה במהלך אירוע שהיה אמור להיות משמח ומלא גאווה בעבורי?״ הוא שואל בתסכול. יחד עם כמה מחבריו, לא רק יהודים, הוא ניסח מכתב תמיכה בהנהלת בית הספר ובצעדים שנקטה לגינוי המשפט בנאומה של איאז. צעד חשוב מאוד כשלעצמו, בייחוד כשהוא מגיע מבפנים, מקרב התלמידים ממש.
לזכותה של הקהילה, ורבים מן ההורים, יש לציין כי הם הבינו את גודל הרגע כבר בעת התרחשותו והרימו קול זעקה, הן מול כלי התקשורת המקומיים והן מול הנהלת בית הספר וגורמים רשמיים. אותם כלי תקשורת, לא במפתיע, בחרו לסקר אך ורק את טענתה של איאז כי ״הוטרדה״ במהלך האירוע, אולם בשום שלב לא שאלו עצמם – לא העיתונים ולא רשתות הטלוויזיה – מדוע המשפט המרושע שיצא מפיה של איאז עורר כל כך הרבה רגשות זעם, כעס, תסכול ותדהמה.
אולי כדאי שהם, כמו גם אתם – קוראים יקרים – תצפו בשיחה שקיימתי עם עובדיה ואלי מירון בערוץ JBS ותפנימו את הלקח החשוב: בשקר יש להילחם ללא פשרות. המחיר של שתיקה עלול להיות כבד. כבד מדי.
שחר עזאני, יועץ אסטרטגי וסגן נשיא בכיר ברשת JBS, לשעבר דובר הקונסוליה בניו יורק, אוהב ישראל
