אִמָּהוּת/ אֲהוּבָה מֵי-טַל
וַתֵּרֶא כִּי טוֹב
וְתִתְיַשֵּׁב לִכְתֹּב
אֶת כֹּל שֶׁלִּבָּהּ חָפֵץ
לִפְנֵי שֶׁחֲלוֹמָהּ יִתְנַפֵּץ
וַתִּתְחַנֶּן יוֹמָם וָלֵיל
וַתִּתְפַּלֵּל עִם אֱמוּנָה לָאֵל
עִם דֹּפֶק חָזָק וְרוֹעֵם
לְהַגְשִׁים חֲלוֹם פּוֹעֵם
וַתִּמָּנַע מִלְהַשְׁבִית רַעבוֹנָה
וַתְּמַקֵּד אֶת מַחְשְׁבוֹתֶיהָ בִּתְבוּנָה
עִם דִּמְעָה, עִם תַּחֲנוּנִים
כַּיָּאֶה לְבַת שֶׁל כֹּהֲנִים
וַיִשָּׁמַע קוֹלָהּ בַּמְּרוֹמִים
וַתָּגֵל עִם רֶדֶת הַדִּמְדּוּמִים
אֶל הַמֶּסֶר שֶׁל הַקּוֹל הַקּוֹרֵא
וַתְּחַיֵּךְ עִם תּוֹדָה לַבּוֹרֵא
כִּי אֵין עוֹד צוֹרֵךְ בְּנִחוּמִים
הִיא נוֹשֵׂאת בְּקִרְבָה פְּרִי הִלּוּלִים
עצה ידידותית / גד קינר קיסינגר
אַל תִּשָּׁאֵר לְבַד בַּחֶדֶר הַקַּר וְהַנִּמְהָר הַזֶּה
הַחֶדֶר שֶׁאִי-כְּתָלָיו סוֹגְרִים עָלֶיךָ,
שֶׁשִּׁמְשׁוֹתָיו כִּפְרוּצָה בָּלָה וּמְאֻבֶּקֶת
עוֹגְבִים עַל הָאוֹר הַמֵּצִיץ וְנִמְלַט מִמֶּנָּה
כְּמוֹ מֵאַלְפֵי שְׁנוֹת עוֹר.
אַל תַּשְׁאִיר אֶת עַצְמְךָ לְבַד בַּחֶדֶר הַמַּר
וְהַנִּכְמָר הַזֶּה
שֶׁבּוֹ יָקוּם בְּךָ הַיֶּלֶד הַמַּרְדָן וְהַזּוֹעֵם
הַהוּא וְיִרְגֹּם אוֹתְךָ בְּצַעֲצוּעֵי פְּחָדָיו
הַצִּבְעוֹנִיִּים, וּמִתַּנּוּר זִכְרוֹנוֹתֶיךָ אֲשֶׁר
עָלָיו תַּחֲרֹךְ אֶת שְׁתֵּי יָדֶיךָ הַקְּפוּאוֹת
יֵצֵא הַפּוּדֵל הַשָּׁחֹר אֲשֶׁר הָרַגְתָּ בְּשׁוֹגֵג
וְיֵעָשֶׂה שְׂטַן חֲלַקְלַקּוֹת שֶׁיְּסַרְסֵר
בְּנִשְׁמָתְךָ, וּקְנֵי סֻכָּר וּמַרְשְׁמֵלוֹ חַמִּים
וּבוֹמְבוֹת שֶׁל עוּגוֹת טֶכְנִיקוֹלוֹר וְכָל שְׁאַר
הָאֲסוּרִים עָלֶיךָ יֻמְטְרוּ בְּבָרָד שֶׁל
נְקָמָה מִן הַתִּקְרָה וַיִּקְבְּרוּ אוֹתְךָ
בִּמְתִיקוּתָם.
אַל תִּשָּׁאֵר לְבַד בְּעַצְמְךָ בְּלִי הַשְׁגָּחַת
הָאַהֲבָה.
בְּרִיאות / תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי
אֲנָשִׁים, הַסְכִּיתוּ
הָעוֹרֵךְ וְהַסּוֹפֵר יַחַד בַּקָּפֶה:
לֹא: בַּסִּפְרִיָּה חוֹקֶרֶת
הַמִּגְדָּר הַמְּשׁוֹרֶרֶת וְהַמִּשְׁפְּטָנִית
עָפוֹת עַל עַצְמָם עָפִים
עַל הַסִּפְרוּת:
אֵיךְ שֶׁאֲנָשִׁים מִשְׁתַּמְּשִׁים בָּעִבְרִית!
אֲנָשִׁים שֶׁחַיִּים בָּעוֹלָם
שֶׁנּוֹסְעִים בְּאוֹטוֹבּוּסִים.
וְהִנֵּה אֲנִי נוֹסַעַת בָּאוֹטוֹבּוּס
וּכְלוּם לֹא קוֹרֶה.
אֲנִי מְנַסֶּה לִכְתֹּב
אֲנִי מְנַסֶּה לִכְתֹּב שִׁיר
מִתְנַסֶּה בִּי:
כָּמוּס כִּי
יִתְכַּסֶּה. הֲתֵדַע נְגִינָה?
בַּשִּׁירִים יָמִים בַּמַּעֲבָר
עוֹבְרִים. שְׁיָרִים
הֵם כָּל שֶׁנּוֹתַר הָעוֹנָה
הַנָּעָה קָרָה-חַמָּה
חַמָּה-קָרָה. וּכְבָר חָלְפָה.
עֶשֶׂר
אַחַת עֶשְׂרֵה
שְׁתֵים עֶשְׂרֵה
שׁוּרוֹת נִסָּיוֹן עֲבֹר!
הַמִּזְמוֹר לֹא יַחֲזֹר.
© כל הזכויות עַל השִירים, שבַּקובץ - שמוּרות לַמחבֵּר
hammenora@gmail.com
אנשהו / טל סלוצקר
אנשים הולכים הלוך ושוב.
ממהרים לאנשהו
הם אינם מביטים אחורה.
אדם יושב לידי, אנשים אינם מעסיקים אותו
שקוע בעצמו, משוחח בטלפון.
אנשהו שקוע באנשהו, אנשים אינם מעסיקים
אותו לאן הוא הולך, לארץ חיות הבר.
אולי מחפש את אהבת חייו ביניהן
אנשים, אנשים, אנשים, לאנשהו אנשהו אנשהו.
אתם מעייפים משהו, אתם משהו משהו
ניצלתי (אל שלכת) / תמה חזק
מִיּוֹם בּוֹ נִבְלְעוּ הַמִּלִּים אֵין לִי לְאָן לִזְרֹם
כְּנַחַל אַכְזָב אֲשֶׁר יָבַשׁ עוֹד בְּטֶרֶם הִוָּלְדִי וְיִדֹּם
וְקוֹרֵא הַמִּדְבָּר, קוֹרְאִים הַרְרֵי מוֹאָב, קוֹרֵא הַיָּם הָאָדֹם
הַכָּחֹל כְּבָבַת עֵינוֹ שֶׁל תִּינוֹק הַפּוֹרֵץ בְּעֹז אֶל הָאֲוִיר הַכָּחֹל
וּבוֹ בָּאֲוִיר הַצָּחִיחַ חֲבוּקִים זֶה בָּזֶה שְׁמוּרִים זִכְרוֹנוֹת הַיַּלְדוּת
מְעַט רַק לְאַבֵּק אוֹתָם נוֹתַר כְּכֶרֶךְ רָעוּעַ
וְהַכּוֹכָבִים דּוֹהֲרִים כְּסוּסֵי כֶּסֶף בַּלַּיִל הַסְּגַלְגַּל וּמַצִּיתִים אֶת הַיָּקִינְתּוֹן
ב.
אִם כֵּן נֵעוֹרוּ הַיְּלָדִים מִשְּׁנָתָם וְהֵם כִּבְנֵי חֲמִשִּׁים וְהֵם נְבוֹנִים וְלֹא מְצַפְצְפִים
וְלֹא קוֹרְאִים לְקֶרֶן שֶׁמֶשׁ בִּלְחִישָׁה מִתּוֹךְ שְׁנָתָם
וְהַדְּרוֹרִים בַּפִיקוּס וּבֻּלְבּוּלִים
כִּי הִגַּעְתִּי אֶל קְצֵה הַחַיִּים...
וְרוֹמֶזֶת לִי יַלְדוּתִי, קוֹרֵאת לִי אֶל מְחוֹזוֹת נִסְתָּרִים
וְאֵין לִי בְּרֵרָה אֶלָּא לְהִשָּׁמַע לָהּ, הֵן בַּגְרוּתִי אֲבוּדָה
כִּי אֵינֶנִּי אֶלָּא אוּד מוּצָל מֵאֵשׁ
תֹּפֶת מַהֲלָכִי בֵּין הַבְּרִיּוֹת
נִצַּלְתִּי וְכָעֵת אֵין לִי לְמַה לִשְׁאֹף...
וְזֶה רַק עִנְיָן שֶׁל זְמַן בַּחֶלֶד וּבְצָמוּד אֶל הַמָּוֶת –
עַל מַה לִכְתֹּב...
רָצִיתִי לִכְתֹּב עַל יָם וְעַל פֶּלֶא עוֹלָם וּמֶרְחָב בּוֹהֵק
עַל סְתָו הֶעָלִים הַמֻּזְהָבִים מֵעַל לִתְהוֹם רַבָּה
עֵת הָרוּחַ הוֹמָה וּמְלַחֶשֶׁת סִפּוּרִים וּמְשָׁלִים אֵינְסְפוֹר
וּדְרָרוֹת עַל הָעֵץ בְּצֶבַע יְרֹקֶת עַל סֶלַע מְבַשְּׂרוֹת שִׁכְחַת הַכְּאֵב הֶעָצוּם
וְעַל לַיִל מִתְנַפֵּץ אֶל צוּק הַמָּוֶת וְכֻלֵּי...
נטלי גוטמן, שני שירים מתוך "תסביך האהבה" הוצאת "בין סגול ובין תכלת"
נטלי גוטמן / כמו אבא
כמו אבא, במלאו –
משען עד תומו,
מבצר רדום לידה
מושיט היה יד רגע לפני ובנפילתה,
עוגן סירה ישנה, מתייצב חשוך הדור,
כמו ילד עתיקות האומה, לסכנה יאמר: חטא,
לשואה – יסרב, ולגורל, למזל, למחלה: עבור.
שם, באותה נקודה, לידה, במקומה, בצנעה,
בגאווה נשאר כמו הסיבה האחרונה לאהבה.
כשהיא התהלכה נכה, מאחורי גבה בכה.
ולה, שזעקה בפה המרושת: אין זו חוכמה
לשמור על כל אחת! ענה: זה לא נורא.
וכעבור חיים, רק אז סיפר מה שתמיד ידע –
בה התגלמות האהבה. והוסיף, שאחרי הכול האבות
לא בשכול, לא בחיים.
נטלי גוטמן / הוא אמר
הוא אמר: לא חשוב העבר,
עכשיו הזמן להיות מאושר.
היא אמרה: אין דבר כזה – מאושר
טרם נאמר, העבר.
הוא אמר שלא נוח להמשיך,
ואולי מכאן, פסק זמן. כמובן, כמובן:
עשינו מאמץ מסודר,
אין דבר,
נעלה למסדר הפרידה.
כך גם אבא פעם טרם מותו הסכים:
אין דבר, כמובן, לא התכוון להטריד, רק שאל,
רק אולי יש לנו מקום בשבילו?
לא היה, לא קרה דבר,
לפרידה קרועי הצוואר אנו.
שִׁירִיפּוּי / ציפי שחרור
"...אל תסתכל בקערה אם יש בה בשר ודגים,
אם אין בה בשר ודגים,
אלא הסתכל בשמחה שבין קערה לקערה..."
ש"י עגנון, "תמול שלשום"
אֲנִי מַגְדִּילָה לִבְּכֶם בְּשִׁיר.
אֲנִי מַכְתִּירָה אֶתְכֶם בְּשִׁיר.
אֲנִי מַשְׁקִיטָה אֶתְכֶם בְּשִׁיר.
אֲנִי מַצִּיתָה דִּמְיוֹנְכֶם בְּשִׁיר.
אֲנִי מַעֲמִיקָה דַּעְתְּכֶם בְּשִׁיר.
אֲנִי מְנִיקָה אֶתְכֶם בְּשִׁיר.
אֲנִי מִשְׁתּוֹקֶקֶת אֲלֵיכֶם בְּשִׁיר.
אֲנִי מַרְעִיפָה עֲלֵיכֶם בְּשִׁיר.
אֲנִי מְחַמֶּמֶת יְצוּעֲכֶם בְּשִׁיר.
אֲנִי מַרְוָה אֶתְכֶם בְּשִׁיר.
אֲנִי מְמוֹסֶסֶת אֶתְכֶם בְּשִׁיר.
אֲנִי חוֹבֶשֶׁת פִּצְעֲכֶם בְּשִׁיר.
אֲנִי מְבָרֶכֶת אֶתְכֶם בְּשִׁיר.
אֲנִי מְקַדֶּשֶׁת אֶתְכֶם בְּשִׁיר.
אֲנִי מַתְמִירָה אֶתְכֶם בְּשִׁיר.
אֲנִי זוֹרֶמֶת בְּתוֹדַעְתְּכֶם בְּשִׁיר.
אֲנִי מְעַרְסֶלֶת אֶתְכֶם בְּשִׁיר.
אֲנִי מַמְתִּיקָה אֶתְכֶם בְּשִׁיר.
אֲנִי מְעַנֶּגֶת אֶתְכֶם בְּשִׁיר.
אֲנִי עוֹטֶפֶת גּוּפְכֶם בְּשִׁיר.
אֲנִי מַשְׂבִּיעָה אֶתְכֶם בְּשִׁיר.
אֲנִי מְרַפְּאָה אֶתְכֶם בְּשִׁיר.
אֲנִי שִׁירִיפּוּי
גדי לופו / פרק מתוך הספר "הילד מעכו"
בהוצאת צבעונים
מוגבלויות
בהפסקות בבית הספר וייצמן עמדתי משתאה והבטתי בילד בכיתה ו. הוא נראה לי מוזר. הילד הזה שאת שמו לא ידעתי, משום שלא העזתי לשאול, עמד מולי וסבב סביב עמוד תומך באכסדרת העמודים של ביתן הלימודים. זה היה צריף עץ עם גג משופע. הוא אחז בעמוד והסתובב סביבו, סיבוב ועוד סיבוב ועוד ועוד, פעם לימין ופעם לשמאל. עמדתי והבטתי בו בסקרנות. הסיבובים האלה נראו לי כמו ניסיונותיו לבטא את עצמו בעולם בלתי מוכר ומובן לו.
הוא היה לבד. אף אחד מהילדים האחרים לא התעניין בו ולא התקרב אליו. הייתי היחיד שהוא משך את תשומת לבו. כולם התעלמו ממנו. לא ידעתי ממה סבל. רק ידעתי שהילד הזה הוגדר "מפגר". זאת הייתה מעין מילת קסמים שיצרה מכנה משותף בשנים ההן להגדרת כל ילד בעל מוגבלות.
לעיתים רציתי לגשת אליו ולשאול אותו לשמו, אך לא העזתי. משהו עצר בעדי. הייתי מביט, אך לא יכולתי לגרוע עיניי ממנו. משהו משך אותי אליו. אולי הייתה זאת המוזרות שבהתנהגותו, אולי חוסר היכולת שלו לתקשר, לבטא, לומר דבר לעולם. שאר הילדים היו גם הם סביבי והקימו שאון גדול ומאושר, שקועים במשחקיהם, אך אני התעלמתי מהם, והם כולם התעלמו מקיומו של אותו הילד. לעיתים הייתי חש שרק אני והוא נמצאים לבדנו על כוכב הלכת הזה, שכל השאר נעלמו ואינם.
חזרתי מבית הספר מהורהר. אחר הצוהריים הייתי הולך מדי יום אל הספרייה העירונית ורואה את מוכרת הגרעינים שעמדה עם עגלתה ברחוב הראשי. היא מכרה גרעיני חמנייה שחורים ובוטנים. הייתה שמה אותם בחרוטים של נייר עיתון, שיצרה ביד נפלאה, בקיפולים וסיבובים מרהיבים. הייתי נעמד מהופנט ומביט באצבעותיה הנעות בזריזות כשסובבה את גיליונות הנייר. אחר כך הייתה ממלאת אותם עד שפתם בגרעינים חמים וריחניים.
בנה שלמד איתי בבית הספר היה בא לבקרה. הייתי רואה על פניהם את החיוכים היפים המאושרים. אחר כך היו הולכים להם לאיטם אל ביתם. אז גם הייתי רואה את האישה בצליעתה. היא כונתה בפי הילדים בכינוי גנאי אכזרי "הצולעת". הייתה מתקדמת לאיטה, וצליעתה הייתה בולטת, וכמו הניחה רגל אחת קדימה ואחר כך משכה לאיטה את רגלה השנייה. כך התקדמה צעד אחר צעד, ואני התבוננתי בה בעיניים פקוחות.
שנאתי אז את שפת הלעג של הילדים, את השימוש במילים הצורמות כמו "מפגר". "מפגר" היה מילה שילדים עשו בה שימוש רב בשנים ההן. הם כינו כל דבר מוזר או שונה בעיניהם בכינוי הזה. כך גם הייתה המילה "משוגע". לי הצמידו לא פעם את המילה "משוגע" - בדרך ישירה או עקיפה. כשהייתי נוסע לבקר את שלמה בן דודי בנהלל ולהתארח אצלו, הייתי נפגש בחבורת ילדים, בייחוד בילדה אחת שהתנהגה כלפיי ברשעות. היא הייתה פיקחית ומבריקה, והנהיגה חבורה של ילדי המושב שסבבו סביבה. כאשר שמעה שאני מעכו, החלה לכנות אותי "משוגע", משום שבעכו היה בזמן ההוא בית החולים לחולי נפש, ושמו יצא ברחבי הארץ לשמצה. היו אלה הימים של תחילת שנות השבעים, וכמו היום לכל מקום הייתה תדמית משלו. לפעמים הייתי נעלב ורודף בחמת זעם אחרי הילדה הזאת, אך היא תמיד הייתה נמלטת, ולא הצלחתי להשיגה. אחר כך הייתי שומע מבן דודתי שהילדה הזאת וחבורתה הציקו לו. הוא היה משלם את המחיר, שלא נפרע ממני, עקב חזרתי הביתה לעכו עירי.
לפעמים כינו אותי בעכו בשם "ניצן". זה היה כינוי של איש משוגע שסבב בעיר, שק על גבו ובגדיו בלויים. איני יודע אם אמת היא או סתם אגדה, אך נגרמה לי עוגמת נפש גדולה. לא הייתי בטוח אם אני שפוי או לא. קצת קודם לכן בכיתה ה היה לי מעין מנהג מוזר למחוק נגיעות שאחרים נגעו בי, כדי שלא אטמא. הייתי משפשף על קיר בית הספר כל נגיעה מקרית כזאת. אך הנוהג הזה שאימצתי לעצמי לא נמשך זמן רב. אחרי זמן מה שכחתי למחוק, וחיי חזרו אל הנורמליות שלהם.
כעבור כמה שנים בקריית ביאליק הייתי הולך אל ברכת השחייה המקומית, שם ליד הברכה היה אדם מבוגר בעל חנות, שבתו הייתה מפגרת. כשעברתי שם הייתי מחיש את צעדיי, נמנע מלהביט במחזה. הוא ניסה לשכנע את בתו להיכנס אל החנות, והיא התעקשה להישאר בחוץ, משמיעה מלמולים לא ברורים. על אף ניסיונות ההתעלמות שלי נחרטה דמותה בנפשי. היא הייתה ילדה צנומה, והליכתה הייתה מעוותת. הייתה רוכנת קדימה או נוטה לצדדים. מעולם לא הצלחתי להבין עד תום את צורת הליכתה. הייתי עוצם את עיניי לכמה רגעים. לא רציתי לראות ולא רציתי לשמוע, ולא רציתי לחוש, אך דבר לא עזר. להפך, דמותה נקלטה בתוכי במגע רגשי גדול יותר, בעוצמה שלא הייתי יכול לשער.
החיים אינם הזמנה לגן עדן. החיים הם כאב וצער, נגיעת התום בשמיים ובעננים וגם מגע הכאב והצעקה שבגוף.
להט הנפש המתהפכת / רות ארטמן
שוב העירו אותי צריחות מעורבות בצחוק חנוק שבקעו מעולם ההתעמלות בו ישנו הבנות. זה היה הלילה האחרון של לינה בחוץ, לילה שאחריו כולנו נחזור הביתה, אל המיטה המוכרת ואל סדר היום השגרתי והבטוח. אבל עד אז צריך לקום, לקחת את פנס הכיס, להתגנב אל האולם ולתפוס את הבנים בקלקלתם.
כל זה היה צפוי מראש. חבורת בני נוער יוצאת לטיול בן שלושה ימים שביניהם יש שני לילות מועדים להשתוללות. הנערות מקרינות נשיות תוססת והבנים נמשכים בעבותות קסם אחרי הבנות, כשור מועד לטבח. לא כל הבנים, כמובן, שהרי חלקם עדיין מתעניינים בכדורגל יותר מאשר בבנות. אבל בינתיים אין מנוס ועלי לקום ולגרש את מוכי האהבה המשוטטים סהרוריים סביב שקי השינה של הבנות.
מיד עם כניסתי לאולם השתררה דממה. התחלתי להאיר פינות שונות, מנופפת בפנס ומסננת לחישות תוססות בזעם מדומה, איומים נוראים והבטחות על עונשים שעוד לא נראו דוגמתם.
"כל בן שאני תופסת פה, כל בן, כן? ייבחן על החומר שלמדנו בשליש האחרון. זה יקרה יום אחרי הטיול! אתם שומעים? יום אחרי הטיול". המשכתי להאיר בפנס , אבל כל מה שראיתי היו שקי שינה ושמיכות בין ערימות תרמילים, מימיות ונעלי הליכה ופה ושם שקיות פתוחות, סוכריות מפוזרות, שיער פרוע ועין חוששת מציצה אלי מתוך החשיכה.
פניתי לאחור, מודה ביני לבין עצמי בכישלון חינוכי נוסף, מתבוננת בריכוז ברצפה, ממשיכה לדלג מעל הבנות והצרורות המפוזרים ומתפללת לבוא הבוקר. לפתע נדמה היה לי שאני רואה קווי-מיתאר כהים ליד הדלת, מין דמות שפופה. נגשתי אל הדלת, משתדלת לא להשמיע קול. "בוא איתי" לחשתי בקול מהוסה, והרגשת סיפוק ילדותי עלתה בליבי. כן, תפסתי אחד מהדון-ז'ואנים. השמועה תגיע מהר מאד אל האחרים וסוף-סוף יהיה שקט ותהיה הזדמנות לישון עד הבוקר. אחזתי בחוזקה באחת הזרועות ומשכתי אותו אל מחוץ לאולם. תיארתי לעצמי את מי תפסתי, את האמיץ בבנים, את מלך הכיתה, את המחזר הגדול שכל היום רדף אחרי הבנות בעקשנות של פרד.
אבל לא כך היה.
לאור הפנס גיליתי פנים אחרות, מפוחדות. התבוננתי בתדהמה גמורה בפניו של אילן, בטיפות הזיעה שהבהיקו על שפתו העליונה – מגלה באותו מבט שערות שפם ראשונות. ידי נשמטה, מחליקה בדרכה כף יד לחה ורופפת.
"מה אתה עושה פה?" לחשתי מבולבלת ונבוכה. זה לא יכול להיות אילן. הוא ילד, הוא תינוק, הוא קטן, הוא ביישן להחריד, הוא בורח מבנות כמו ממגיפה, הוא מופנם, הוא לא מדבר עם אף אחד...אבל הוא פה, וכף ידו הלחה עדיין לפותה בידי.
כבר עמדתי לשאת את נאום האיומים הקטן, כשאילן תלש את ידו מתוך ידי והתחיל לרוץ לכיוון השער, רץ ומקרטע בכבדות, דמותו מוארת במקצת באור הירח, וקול נשימתו מנסר את חשכת הלילה ומנחה אותי בעקבותיו. רצתי אחריו. " אל תרוץ, אילן" קראתי "אל תרוץ!" קולי הפך ליבבת תחנונים והמרחק בינינו הלך וגדל. נדמה היה לי שאני שומעת את קול צעדיו הטופפים על הכביש היוצא מהמושבה, הולך ודועך במהירות...
נפנפתי בפנס לכל הכוונים, מנסה בכל זאת לגלות את אילן , קוראת אליו, מבקשת, מבטיחה הבטחות, נשבעת, וחלחלה בליבי: מה יהיה? איפה הילד? מה יהיה?
כל הלילה חיפשנו אותו ,קבוצה קטנה ונרעשת של מבוגרים . לפנות בוקר חזרנו לבנין בית-הספר וצלצלתי אל שומר הלילה. תוך דקות, כשחשבתי שכלו כל הקצין, הופיע השומר המקומי, גורר את אילן בשרוול הסוודר ומושך אותו אליו מידי פעם בתנועה חדה.
"מה איתכם?" אמר השוטר בקול לגלגני "כל הזמן הוא היה פה, המלעון, מתחבא מאחורי השער. ואללה, סידר את כולכם הקטן הזה."
"סידר אותנו?", חשבתי לעצמי, "תיכף נראה מי סידר את מי". יחד עם הרגשת רווחה עצומה שגאתה בחזי הרגשתי דחף בלתי מרוסן ללמד את אילן ואת כל חברת התלמידים שהתגודדו סביבנו לקח שלא ישכחו לעולם.
אבל עוד לפני שהספקתי לומר מילה, פני אילן התכרכמו, פיו התעוות וצרור דבורים מהירים מעורב בצחוק נורא פרץ מפיו. לא הצלחנו להבין הכול. מלים, משפטים, גניחות, קללות, יריקות, יבבות, שאגות – זרם בלתי פוסק, כמו מים עכורים. כמו ביוב שנסדק. השומר אחז בו בחזקה, בעוד אילן מתעוות נואשות, מנסה לזנק כלפינו, מביט אלי בעיניים זרות שהלובן בהן הולך וגדל משניה לשיניה.
עוד רסס מלים לא מובנות, ואז – שקט.
גופו קרס לאדמה, לאט, לאט, לאט, לאט, לאט...עיניו הביטו כלפי מעלה, לובן העין נראה גדול ומפחיד. המעגל סביבו התרחב, ומבטי הסקרנות הפכו לתדהמה. העיניים הצעירות שצחקו וצהלו שלושה ימים הפכו לחיות קטנות וזהירות, שואלות, דרוכות, בוגרות.
כולם קיבלו בהבנה את ההחלטה לחזור מיד הביתה. את אילן השכבנו על המושב האחורי של האוטובוס, ראשו על שמיכה מקופלת, ובנות הכתה רוכנות מעליו, מטפלות בו בחמלה רכה, שואלות מה אפשר להביא, לעזור...אילן לא ענה. הגה לא נשמע מפיו ולא היינו בטוחים שהוא שומע אותנו, אם כי נראה שהוא מאזין בדריכות לקולות אחרים.
ראיתי את אילן עוד פעם אחת. זה היה כשלושה חודשים לאחר הטיול. אמו פתחה לי את הדלת, לוחצת את ידי שוב ושוב, מודה על שטרחתי לבוא. היא עידכנה אותי: כן, הוא כבר לא במחלקה סגורה. הוא מקבל כדורים וטיפולים והרופאים אומרים שהוא יכול לבוא הביתה לפעמים. לא, הם לא יודעים מה גרם לכל זה. כן, זה בסדר שאני אראה אותו, כי הוא ביקש לראות אותי.
נכנסתי לחדר השני. אילן ישב ליד השולחן, מתבונן בצלחת הפירות. הוא לא היפנה את ראשו אלי.
"אילן" אמרתי, "מה שלומך?"
"טוב" אמר אילן, ובכך הסתיימה השיחה.
חזרתי הביתה בצהרי-יום, רועדת, גופי שטוף זיעה. מבעד לדלת המקלחת שמעתי את הצפצוף המקדים את מהדורת החדשות.
