התוכנית הנצפית ברשת NBC, ״סאטרדיי נייט לייב״, עוררה סערה בשבוע שעבר, כאשר אחד ממנחי התוכנית, הקומיקאי Michael Che, התבדח בנושא החיסונים בישראל. ״ישראל מעדכנת כי חיסנה כבר מחצית מאוכלוסייתה״, אמר צ׳ה, ״ואני מנחש שמדובר בחצי היהודי״. זו הייתה, כמובן, שורת המחץ, אשר זיכתה אותו בצלילי צחוק מהוססים של הקהל. הבדיחה, סרת הטעם יש לומר (והמופרכת עובדתית כמובן), זכתה בקיתונות של ביקורת מארגונים ואישים יהודיים רבים, בעוד אחרים יצאו להגנתו של הקומיקאי בטענה שמדובר ״בעוקצנות הנשמעת תדיר בתוכנית״.
זו רק בדיחה. אל תיקח את זה כל כך קשה. כמה פעמים שמענו – כל אחת ואחד מאיתנו - את הביטויים הללו בדיוק, או אחרים כמותם, בניסיון להרגיע, כשבדיחות או אמירות בעלות ניחוח אנטישמי נישאות באוויר.
כמה פעמים אמרנו לעצמנו, בשקט, שזו רק בדיחה. כאילו מנסים להעלים את השד, להסתיר את הדאגה, להרדים את המחשבה שמשהו זדוני מסתתר לו מאחורי החיוך התמים. כולם הרי כל כך מתוחכמים מסביב, אמרנו לעצמנו יותר מפעם אחת. מי יכול לחשוב שיש פה משהו מעבר לבדיחה? זה הרי מגוחך. וכך המשכנו לנו בסדר יומנו, עד אשר התמונות זרמו מבית הכנסת בפיטסבורג. עד שהיריות פילחו את האוויר בבית הכנסת שב-Poway בקליפורניה והרוע פרץ את הדלתות בעוד המבוגרים מחביאים את הילדים ומגוננים עליהם בגופם. עד אשר היהודי הקשיש בוויליאמסבורג הושלך על הכביש פעם אחר פעם, בעוד התוקף חובט בו, ואין פוצה פה ומצפצף; ארבעה כיוונים יש לו לצומת, ומאף אחד מהם לא צמחה לו ישועה. רק מתבוננים ובוהים, בוהים ומתבוננים, ומתעלמים.
וכאן המקום להדגיש. בתוכנית לא מדובר היה בבדיחה סרת טעם על פוליטיקאי אחד או על אמירה טיפשית של מאן דהוא. עובדה היא שהכותב כיוון חיציו היטב אל קבוצה אתנית מוגדרת: מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, אשר בשיח האמריקאי – בוודאי בהקשרים פוליטיים – מתחלפת תדיר עם המילה ״יהודי״. לזכותו נאמר, לפחות, שהוא יודע שבמדינת ישראל חיים גם לא-יהודים. בעולם של ימינו גם זה הרבה.
אינני יכול לזכור כמה פעמים דיברתי בקמפוסים, או באירועים ציבוריים שונים, בהם נתקלתי בפערי ידע עצומים ביחס לישראל. בין אם מדובר היה במחשבה שבישראל גרים רק יהודים, או שזה מקום של ״לבנים בלבד״ (מה שגרם להם לתהות איך אני קשור לכל זה), חשוב מאוד לומר בקול גדול שאסור לזלזל בעוצמת הבורות ובנזקיה.
יש מי ששואל: עד כמה יכולה להזיק בדיחה בת 8 שניות בלבד? אולי מדובר בלא יותר מאשר סערה בכוס תה?! ובכן, תתפלאו, או שלא. עיצוב האופן בו אנו תופסים אנשים או מצבים איננו אירוע חד פעמי. מדובר בתהליך מתמשך, בו הממשקים השונים שלנו עם האובייקט לאורך זמן הם שמעצבים את תפיסתנו לגביו. כך, למשל, האופן בו נתפסת ישראל מושפע יותר מהתקלויות אנקדוטליות אותנטיות מאשר אירועים שמטרתם לעצב תודעה.
למה הכוונה? על פי רוב, סטודנט לא-יהודי שלומד הנדסה מכנית, ומעולם לא שמע או נתקל בישראל בחייו היומיומיים, סביר שלא יכנס להרצאה של שגריר ישראל בארה״ב בבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה שלו. יחד עם זאת, אם יחצה את הקמפוס במקרה ביום העצמאות של ישראל, הוא עלול להיתקל במפגינים אנטי-ישראליים המפזרים דם על הרצפה וזועקים בזעקות כאב כנגד ״משטר האפרטהייד הציוני״. ואל תטעו: זו יכולה להיות ההתקלות היחידה, אי פעם, של אותו סטודנט בישראל. איזה רושם לדעתכם מותיר עליו האירוע? גם מבלי להיכנס לפרטים, או לדעת מי צודק או לא צודק, ברור לו שמדובר בנושא ״בעייתי״ שאולי כדאי לו להתרחק ממנו. עם הרושם הזה הוא ימשיך בחייו, בין אם בתור מנכ״ל חברה גדולה שצריכה לקבל החלטה לגבי התרחבות למזרח התיכון או כחבר קונגרס צעיר.
למילים יש משמעות, גם אם – ואולי דווקא כאשר – מדובר באמרות אגב צדדיות. הן נוטעות רושם, או מחזקות סטריאוטיפ, וככל שהן ״תמימות״ יותר כך כוחן להזיק גדול יותר. ומה אמר לנו כותב הבדיחה בתוכנית? שישראל היא מדינת היהודים, ויהודים דואגים קודם כל לעצמם. לא אכפת להם מאף אחד אחר. ומה תורת הגזע האנטישמית המבחילה מספרת לשומעיה? שכך הם היהודים בכל חברה וזהו טבעם. יש להיזהר מהם כי רק את האינטרס שלהם הם רואים לנגד עיניהם.
אנטישמיות היא לא רק צלבי קרס נאצים או בקבוקי תבערה על בתי כנסת. אנטישמיות מחלחלת ויוצרת בקיעים כשמאפשרים לזרם הדקיק והשוטף שלה לחלחל בכל נקבי החברה, בבחינת אבנים שחקו מים. צריך לבנות מולה סכר, בין אם מדובר בנהר שוצף וקוצף ובין אם בטיפות רעילות ועקשניות. את שד האנטישמיות לא ניתן להעלים באמצעות אטימת עיניים ואוזניים. בשד האנטישמיות יש להילחם, כל אימת שהוא מרים את ראשו המכוער, גם אם הוא מספר בדיחה ומרגיע אותנו ש״הכל בצחוק״.
ועל זה נאמר: בוכה מי שצוחק אחרון.
שחר עזאני, יועץ אסטרטגי וסגן נשיא בכיר ברשת JBS, לשעבר דובר הקונסוליה בניו יורק, אוהב ישראל
