כששאלו את ד"ר טובה בן דב האם תכתוב ספר עם צאתה לפנסיה, ענתה: "אם אכתוב, אכתוב במטרה להעניק השראה לנשים אחרות, כדי שלא יהססו להתקדם בכל כיוון בו הן בוחרות. במקרה שלי, לאחוז במשרת נציב החינוך בבתי הספר הציבוריים בארה"ב, היה הדובדבן על הקצפת של הקריירה החינוכית שלי". את בן דב זוכרות הרבה מאוד משפחות ישראליות ויהודיות-אמריקאיות באזור צפון ניו ג'רזי ואפ-סטייט ניו יורק. האישה שידועה במראה המצודד, המהודק והמוקפד שלה, שמתנשא תמיד על נעליים מרשימות שמקבלות תשומת לב מכל הסובבים, הילדים הצעירים והמבוגרים, הפך אותה לראשונה וליחידה עד כה בניו ג'רזי, ובטח בין הבודדים אם בכלל ברחבי ארה"ב ששרתה בתפקיד נציבת חינוך (SUPERINTENDENT) בעיר. בישראל תפקיד בהיקף כה רחב לא קיים. בארה"ב נציב חינוך הוא אדם שממונה על קשת רחבה של נושאים, וצריך להכיר את כל המערכות בעיר כדי למלא אותו. הנציב ממונה על המיסוי, על התוכניות החינוכיות בבתי הספר, כח האדם, פיקוח על האנשים שעובדים, התקציבים, הקשרים ברשויות החל מראש העיר והמשטרה ושאר כוחות הבטחון, אחראי על פרוטוקולים במחוז בו הוא עובד, נענה לפניות הציבור ועוד. זהו תפקיד מורכב ומקיף.
טובה בן דב טיפסה עקב בצד אגודל למשרה הרמה, וזאת למרות שלא חלמה אי פעם שתעסוק בחינוך. אבל החיים הובילו אותה למה שהפך אותה לדמות זוהרת בשמי החינוך היהודי והציבורי כאחד.
"כשבעלי לשעבר הודיע שאנחנו עוברים להתגורר בארה"ב בשנת 1969 אני בכלל לא רציתי.
נולדתי בפולין, עליתי בגיל תשע לארץ, וחוויתי את כל הקשיים של ילדה עולה חדשה עם מבטא ומראה שונה מהמראה של הצברים המקומיים שהתנשאו מאוד על העולים. הגענו לחוף המזרחי והג'וב הראשון שלי היה מוכרת של מגבות וסדינים בחנות לצרכי בית. הוא התחיל לעבוד במכון למחקר, וגם אני הצלחתי להתקבל שם לעבודה בסיפרייה בתפקיד שעיקרו היה למצוא מקורות לחוקרים שם. השגתי מאמרים חשובים מאוד. בתקופה הזו העיניין שלי בפסיכולוגיה גדל מאוד ובמקביל התחלתי ללמוד פסיכולוגיה לתואר ראשון. במסגרת הלימודים התוודעתי לדרכים בהן הילדים לומדים. לקוגניציה שלהם. עם סיום הלימודים נפתחה משרה בבית ספר יהודי של אחה"צ והתחלתי ללמד שם לפרנסתי. משם עברתי לעבוד בבית הספר היומי 'סולומון שכטר' במחוז רוקלנד בניו יורק ודרכם הוצאתי תעודת הוראה כשמקביל כתבתי תוכניות לימודים ליונייטד סינגוג. לא חלמתי להיות מורה, רציתי ללמוד משפטים, ומצאתי את עצמי עובדת שם עשר שנים. לא ראיתי את עצמי יושבת באחד על אחד בחדר סגור בתור פסיכולוגית. תמיד ידעתי שאני רוצה להיות בעמדת השפעה ולכן נרשמתי ללימודי מאסטר בניהול חינוכי כדי שאוכל לעבוד בתפקידי ניהול"
היא מספרת בקצב של אצנית צמרת "הבנתי שאני רוצה בית ספר משלי וההזדמנות נקרתה בדרכי כשפורסמה משרה בבית ספר צעיר בפומפטון לייק, ניו ג'רזי. כשהגעתי היו שם רק גן וכיתה א'. בכל שנה הוספתי עוד שכבה עד שהגענו לכיתות חטיבת הביניים ואז קיבלתי הזדמנות לייסד בי"ס חדש בווסטצ'סטר שנבנה על מודל של בית הספר 'השל' במנהטן. קיבלתי מענק של 200 אלף דולר. המטרה היתה להביא אנשים מווסטצ'סטר וקונטיקט. התוכנית היתה לעשות אינטגרציה בין הלימודים הכלליים ללימודים יהודיים. היה צורך לגייס תרומות ולהביא תלמידים וכן לכתוב תוכניות לימוד מתאימות. צריך ראייה רחבה כדי לבנות תוכנית כזו. החזקתי שם מעמד ארבע שנים. ההתעסקות הרבה בפוליטיקה, הנסיעות הקשות שכללו שעה וחצי לכל כיוון כולל חציית גשר הטפאן-זי, והעייפות הביאו אותי להחלטה שאני צריכה לנוח. הוצאתי בינתיים רשיון לעסוק בנדל"ן. לא מכרתי אפילו בית אחד. כששאלו אותי מה אני עושה בחיים, עניתי שאני עוסקת בחינוך".
איך הגעת למשרת סופראינטנדנט נציב חינוכי בעיר ריבר-אדג'?
בן דוב: "בשנים בהן עבדתי בבתי הספר היהודיים, הוצאה לי פעם אחת משרה בבית ספר ציבורי בטנפליי, ניו ג'רזי, אבל לא הרגשתי בשלה לקחת אותה. שנים אח"כ כשסיימתי גם את הדוקטורט בחינוך, ואחרי כל החוויות שעברתי, הבנתי שזה הזמן להתקדם הלאה. ראיתי שנפתחו משרות רבות בחינוך הציבורי והגשתי מועמדות, ולא קראו לי אפילו לראיון. ראו שם לא אמריקאי, רזומה מהחינוך היהודי, ואמרו בליבם, שתישאר שם. פניתי למנחה שלי בעבודת הדוקטורט, ד"ר צ'יקלי, והיא התקשרה לבית הספר בטנפליי וביקשה שיראיינו אותי. לימים, לאחר שקיבלתי את העבודה באתי כדי להודות לה, והיא אמרה שאין צורך, כי היא פתחה לי את הדלת, אבל אני בחרתי להכנס בה. זו היתה נקודת ציון חשובה מאוד בדרכי לטפס הלאה. המנהל שקיבל אותי לעבודה אמר לי: 'כשהחלטתי לפגוש אותך, עשיתי טובה לחברה שלי, עכשיו כשפגשתי בך אני מעביר אותך הלאה'. וכך קיבלתי את המשרה. אני לא חושבת שהערכתי נכון את כמות הפוליטיקה שנדרשתי לה בחינוך הציבורי, חשבתי ששם אתרכז יותר בחינוך. קשה לי להגיד שאם הייתי יודעת את זה מראש הייתי עושה אחרת. אני לא מתחרטת על זה. הדוקטורט שלי הוא על האסטרטגיות המטא-קוגניטיביות של אנשים שמדברים שפה אחת ועל הדרך שהם מעבירים אותם לשפה שנייה. זה היה הגשר לחינוך הציבורי. את המחקר עשיתי על ילדים יהודים בבית ספר יהודי, שלמדו עברית, אבל הם אמריקאים. בחנתי כיצד הם לוקחים את האסטרטגיות שיש להם כשהם קוראים ספר באנגלית ומעבירים אותם לשפה החדשה, לעברית. את הדוקטורט עשיתי כבר לקראת סוף התקופה שלי בבתי הספר היהודיים. זו היתה נקודת המעבר שלי. הוא פתח לי את הדלת למערכת הציבורית. זה מעבר שלקח זמן אבל היה קשור ברצון לפלוש למסגרת יותר רחבה ולהוכיח שאני יכולה לעשות את זה. המיומנויות שלי גדלו בכיוון הזה. בזכות הדוקטורט והנושא שלו. בזכות הידע והגישה שלי להרבה אנשים שבאו מהסקטור הציבורי, קיבלתי הבטחות שאני יכולה לעשות את זה.
למה בעצם את הישראלית היחידה שהגיעה לתפקיד כה רם מעלה? אין עוד ישראלים עם יכולות?
בן דב: "יש המון ישראלים מוכשרים כאן בתחום החינוך. אני רואה אותם עובדים בתור מורים למתמטיקה, אמנות ועוד מקצועות. אבל לא מורים לאנגלית. אני חושבת שהם לא מרגישים בטוחים ביכולות שלהם, בשפה, או שהם לא מרגישים שהם מבינים את המערכת. כשעברתי בפעם הראשונה לחינוך הציבורי בטנפליי למדתי להתמודד עם היוניון (ועד העובדים שנחשב חזק מאוד. א.ס.ח). זה היה חלק מהתפקיד״.
באיזו דרך ניהלת את הדיסטריקט (מחוז) שלך?
בן דב: "ראשית צריך לזכור שאי אפשר להגיע להישגים לבד. זו עבודה משותפת של האדמיניסטרטורים, המחנכים, והצוות של העיר ריבר-אדג'. מנהיג יוזם פרוייקט, מביא את הפילוסופיה שלו ואת הגישה הפדגוגית שלו, אבל היא מגיעה ליישום על ידי כל הצוות אחרת היא לא יכולה לעבוד. הפאזל מורכב מאנשים שעושים כל אחד ואחת את חלקו בהתאם לתפקידו. סגנון המנהיגות שלי כולל ציפיות גבוהות, רעיונות יצירתיים ויוזמות, אבל אני תמיד מביטה סביב כדי לודא שאני ערה לאנשים תחתיי ולצידי. מי הם? מה הצרכים שלהם? מה האתגרים שלהם? היכן נמצא הדחף הפנימי שלהם להשיג את המטרה? האם אני כמנהיגה נתתי להם את כל הכלים והמקורות כדי שיוכלו למלא אחר הציפיות שלי? מנהיג לא יכול להנהיג בואקום. הוא צריך להיות קשוב, לעבוד בצוות, לסמן מטרות ולהתאים אותן לפי הצורך. כמנהיג אתה נדרש לקבל החלטות שהן לפעמים קשות, בזמנים קשים, ולדעת שהן לא תמיד תתקבלנה בסבר פנים יפות מבלי להיכנע ללחצים. בזמנים אחרים, לדעת גם להתפשר. אני תמיד ניסיתי לזהות את השוני ביניהם.
בעטיה של מגפת הקוביד-19, איך לדעתך יראה החינוך בעתיד?
בן דב: "אחד הדברים שלמדנו בתקופה הזו הוא שהילדים שנכנסו לגן לא יודעים משהו אחר. הם יודעים רק ללמוד מול המחשב, עם מסיכה. כשעברתי בין כל הכיתות כדי להיפרד, לילדים הגדולים יותר אמרתי שהם יודעים גם ללמוד אחרת והעובדה שנדרשו להתגמש בבת אחת, ולשנות את שיטת הלמידה, היכולת הזו לגמישות תשרת אותם בחיים כשיהיו להם אתגרים אחרים. הם כבר יודעים שהם מסוגלים להתגבר על אתגרים מגיל צעיר. הדבר השני שביקשתי מהם, הוא לזכור את הדברים שנוצרו בגלל הלימוד בזום, בגלל הלמידה הדיגיטלית. ביקשתי מהם לחשוב מה למדו בזכות זה ולשמר לעתיד. דברים שלא הכירו בעבר. איך ערכו מחקר, איך חלקו ידע, איך תקשרו בצורות שונות. אלא דברים שכדאי לשמור אותם לחינוך ללמידה פנים אל פנים. יש כל מיני דברים, גם במתמטיקה גם בהיסטוריה, באנגלית, דברים שנעשו אחרת והם יכולים להשתמש בהם. אני חושבת שנפתחו חלונות לסגנונות למידה שונים. יש ילדים שלא מצליחים בעבודה דיגיטלית, אין להם מספיק משמעת עצמית. יש אנשים שיש להם מוטיבציה עצמית וכיוון עצמי שבא מתוכם. לעומת אלה שצריכים את זה בניהול מבחוץ. תהיינה יותר אופציות בעתיד. זה כמובן תלוי באיזה גיל. התגלו ילדים שלומדים מצויין לבד, עם המשמעת העצמית והכיוון העצמי הפנימי, אני חושבת שבעתיד תהיה לילד יותר בחירה כיצד ללמוד, אני הייתי רוצה לראות את זה בעתיד. ברגע שיש בחירה יש יותר מוטיבציה. ילדים חולים לא יצטרכו יותר להפסיד ימים. ימי שלג שבהם סגרו את בית הספר עכשיו יכולים להפוך לימי לימוד רגילים בשיטה הוירטואלית. אפשר לתת להם את ההזדמנות לא להפסיד את החומר ולא להפסיק את הרצף. לעומת זאת הילדים הקטנים חייבים להיות בכיתה (גן וכיתות א, ב). הילדים הקטנים צריכים לעבוד עם הידיים. הם צריכים דברים קונקרטיים, את החמימות ואת הגישה האישית של המורה. אני מקוה שבעתיד יחזרו ללימודים אישיים. הקטנים היו הקורבנות של הלמידה הוירטואלית.
כמה השפעה יש לבית שגדלת בו על הדרך שלך?
בן דב: "אחד הדברים שפיתח בי גם רגישות לאנשים שעברו דברים שונים זו העובדה שהוריי שרדו את השואה. הם ברחו לרוסיה, עסקו בעבודות כפייה. חזרו לפולין. הרגישות הזו למצבים של אנשים שעברו הרבה היתה בי תמיד. למצבים של אנשים שבאים ממקומות שונים. החוויות שלהם לא דומות לאחרים. לבוא מפולין ולראות את הצברים, שלא מעוניינים בעולים חדשים, זה מאוד כאב, אבל גם נתן את המוטיבציה ללמוד מה שלא ידעתי. לעמוד מול המראה ולעבוד על המבטא כדי להישמע צברית. אני לא רציתי להישאר מאחור בגלל העבר. רציתי להשתמש בו כדחיפה להשתלב. היתה לי אמביציה פנימית. אבי היה אדם דתי, הוא עשה משהו שאחרים לא עשו עם בנות. הוא התפלל כחזן בבית הכנסת ובתור ילדה עמדתי על ידו. אהבתי את פרשת השבוע. בגיל 10-11 אמרו לו באידיש 'תשלח את הבת החוצה'. זה דבר שקומם אותי נגד היהדות באותה תקופה. אבל אבא שלי ישב איתי בשבת אחרי בית הכנסת ודיבר איתי על פרשת השבוע, שואל מה חשבתי. ההתעמקות בפרשת השבוע היתה משהו אישי, וגם נתן תובנות מסויימות לגבי העם, לגבי ההיסטוריה הכללית שלנו, לגבי ההבנה הכללית שלי של מי אנחנו ומה אנחנו. זה נתן לי דחיפה להמשיך ללמוד ולהשיג הישגים. בכיתה ח' בחרו את החיבור שלי בראשון לציון וזכיתי במקום הראשון. קיבלתי פרס, ספר של י.ל פרץ שנמצא איתי עד היום. החיבור היה על הבילויים שעלו לארץ. כל זה קשור לרצון להתפתח ולהשיג הישגים.
ד"ר טובה בן דב יצאה לגמלאות. האישה מלאת המרץ על העקבים הכי גבוהים במחוז לא הסכימה להתראיין אף פעם. ועתה משנערך ארוע הסיום שהכינו לכבודה בימים בהם מפגש פנים אל פנים, חיבוק ותפיחה על השכם לא קיימים, הילדים שרואיינו לפרזנטציות הכתיבו את מה שרק הומור של ילדים יכול לעשות ונתנו ציונים אפילו לנעליים שלה, דבר שהצחיק אותה עד דמעות (מיותר לציין שהבנות שיבחו בציוני '10' והבנים נתנו '2' לעקבים הגבוהים). אבל לא פחות חשוב היו המילים שתארו את הדרך שעברה, ואת ההערכה שיש להם כלפיה.
ומה תעשי כשתהיי גדולה?
בן דב: "עכשיו יהיה לי זמן לעצמי, לנכדים שלי. יש לי שני ילדים. הוא התחנכו בחינוך היהודי. הבן עשה עלייה והוא עורך דין. הבת שלי ארכיטקטית שלמדה בנוסף גם לימודי טיפול בנפש והיא תראפיסטית מוסמכת ולה ארבעה ילדים. אני מאוד גאה בנכדים שלי ומחכה לבלות איתם יותר זמן באווירה רגועה יותר. לאבי, בעלי, שני ילדים ושלושה נכדים. אנחנו משפחה גדולה ושמחה ועכשיו יהיה לי בעיקר יותר זמן פנוי ואוכל להתפנות גם למנטורינג ואולי כתיבה של ספר. המסר שלי הוא בעיקר לנשים: אל תוותרי, אל תפחדי משינוי, לא לפחד לקחת אחריות. צריך לדעת להשתמש במקורות אחרים כדי להתקדם לפעמים. הדברים הם טריוויאלים אבל נכונים תמיד".
