בעוד יהודים בכל העולם מציינים את חג הפסח וחוגגים את מורשת החירות שלנו, בניו יורק חוגגים ביום שישי את פתיחת בתי הקולנוע מחדש.
מבחינה זו, מכת החושך באולמות ההקרנה הממוזגים היא דווקא ברכה. הדרמה הקומית "שבעה בייבי" (Shiva Baby) שיוצאת לאקרנים בסוף השבוע משלבת בין חגיגות היהודים לאלו של חובבי הסרטים.
גם אלה וגם אלה עומדים ליהנות, לצחוק ולעתים אולי להיות במתח מהיצירה המדויקת של הבמאית הקנדית אמה זליגמן, שלמרות צנעת ההפקה מאחוריה, הצליחה לגעת במקומות הנכונים ולמצוא את האפיקומן של המשפחה היהודית-אמריקנית הטיפוסית.
"שבעה בייבי" מבוסס על סרט קצר שיצרה זליגמן תחת אותו שם. בגרסה הקצרה שיצאה ב-2018 והוקרנה בפסטיבל SXSW באוסטין טקסס, סופר על צעירה יהודיה שמוזעקת על ידי הוריה למפגש שבעה, ופוגשת שם את המאהב שלה, כשהוא נלווה על ידי בת זוגו. בגרסה הארוכה, הדמות הראשית דניאל (בגילומה של הקומיקאית הנפלאה רייצ'ל סינוט) מגיעה לאירוע המשפחתי שנערך אחרי ההלוויה של מישהו שהיא בכלל לא מכירה. אלא שמלבד המפגש המפתיע עם המאהב השרמנטי שלה (דני דפרארי), ולאחר מכן עם אשתו התמירה (דיאנה אגרון), אנחנו מגלים שלדניאל הייתה בעבר זוגיות לסבית עם חברה טובה (מולי גורדון). וכך, הגיבורה הנוירוטית מוצאת את עצמה לכודה בין הורים אוהבים קצת יותר מדי (פרד מלמד ופולי דרייפר) ומשימת העמדת פנים מול בני המשפחה, החברים והשכנים לבין מערכות היחסים השבריריות שלה, הזהות המינית הגמישה שלה, והעובדה שהיא בעצם קצת אבודה. בלי עבודה.
למרות ש"שבעה בייבי" מדברת על סוגיות כלל אנושיות של פערי דורות והציפיות השונות למראית עין ומתחת לפני השטח, אין ספק שהעלילה, הדמויות, השטיקים, הטריקים והלקסים על הבייגל ידברו במיוחד לצופים יהודים. מדובר ביידישקייט לשנות האלפיים. זליגמן דחסה לתוך חלל התרחשויות לא מעט נושאים, וגם בני אדם. למעשה הצילומים התקיימו ברובם באותו בית שסוגר על הדמויות ויוצר תחושה קלאוסטרופובית של סרט אימה.
"רציתי לכתוב משהו שהרגשתי שאני מכירה ומבינה, ובשבילי זה משפחות יהודיות והדרך שבה הן מתנהלות, מתוךמודעות לכל הפרטים הקטנים והקטנוניים, שכילד אתה לא שם לב אליהם", מספרת זליגמן בריאיון שהתקיים לרגל הקרנת הבכורה שלה "שבעה בייבי" על מסך דרייב-אין בפסטיבל הקולנוע לייטהאוס בלונג ביץ' איילנד ניו ג'רזי (כותב שורות אלה מכהן כמנהלו האמנותי), לאחר שבכורתו בביתו הטבעי ב-SXSW בוטלה בעקבות ביטול הפסטיבל כולו בגין הקורונה, "מעולם לא הייתי מודאגת בנוגע לנגישות של הסרט כי התרכזתי בדברים שהכי הטרידו אותי כנערה צעירה בקהילה שלי ובשבילי זה הרגיש כמו מפגש עם שמרנות והציפייה ממך שתעבדי בעבודה רגילה״, היא מספרת. ״עשיתי סרט קצר בשנה האחרונה ללימודי והייתי פחות או יותר באותו הגיל של הגיבורה דניאל. באותו הזמן הרגשתי ממש חוסר ביטחון ועצבנות בנוגע לעתיד שלי. בד בבד הרגשתי שאני מספיק מרוחקת מהקהילה היהודית שלי כדי שיתאפשר לי לכתוב עליה", נזכרת זליגמן.
כביסקסואלית מוצהרת, זליגמן הודתה כי העניין של זהות מינית בתוך תא הלחץ האינטימי של המשפחה היהודית, הוא גרעין הסיפור שמתגלה באופן מלא הומור. "רציתי לשלב את זה בתוך סיפור אוניברסלי ובשבילי זה נגע במיניות, התבגרות וחוסר הביטחון וההכרה בערך של עצמך כאישה צעירה. הטמעתי את הסיפור הזה בתוך משפחה יהודית מכיוון שאלה דמויות שאני יכולה לכתוב, אולי הדמויות היחידות שאני מסוגלת לכתוב בשלב הזה של חיי עם המטען האישי שלי", היא מסבירה, ומספרת שבניגוד לחיוכים הרבים שצצים בקהל הרחב, התגובות של בני המשפחה היו יותר צוננות: "זו לא הייתה חוויה נעימה במיוחד עבור משפחתי. הוריי תומכים בי בכל מקרה, אבל כשהראיתי את הסרט לקרובי המשפחה שלי, הם אמרו שהיה להם קשה לצפות כי הם זיהו כמה בני משפחה בתוך הדמויות. ואכן, הסרט לא משקף רק אותי ואת הוריי, אלא משרטט דיוקן של המשפחה שלי".
זליגמן סיפרה כי ההשראה לדמויות ולעלילה הגיעה מהחוויות שלה בחיק המשפחה בתוך הקהילה היהודית בטורונטו שלא תמיד קיבלה צעירה לסבית בתוכה, ועוד כזו שבחרה במקצוע ללא אופק כלכלי כמו קולנוע. "לא הרגשתי שאני נשפטת לחומרה, אבל התעקשתי ללכת בכיוון שונה מהמקובל. זו הרגשה של צעירים רבים שגדלו במשפחות מסורתיות ודתיות, ובמקרה שלי חשתי שהמיניות שלי לא התקבלה בקהילה שלי", היא טוענת, "ההורים שלי אוהבים אותי ומקבלים אותי, אבל זה לא משהו שהייתי יכולה להיות גלויה לגמרי בנוגע אליו. הייתי תקועה בקהילה שבה אנשים סביבי גרמו לי לחששות וחוסר ביטחון בזמנו".
היא מספרת שגם היום, בקהילה היהודית יש קושי לדבר על מיניות ועל השונה. ״במקרה שלי יש תחושה שהקהילה והמשפחה שלי סבורים שאני מתנסה ומשתעשעת במיניות שלי. הם מטאטאים את זה מתחת לשטיח כשהם אומרים שהם מקבלים אותי כל עוד זה לא בא לידי ביטוי פומבי שהייתי עם אישה או שאני רוצה להיות עם אישה".
ליזי שפירו, מפיקת הסרט, מספרת כי גם במשפחה שלה התקבלו תגובות דומות, שהצחיקו אותה. "כשאמא שלי צפתה בסרט היה ברור שהיא הרגישה חוסר נוחות ולטענתה כל הסיפור של הביסקסואליות נראה כאילו דניאל (גיבורת הסרט) לא באמת מתכוונת לזה". למרות ההססנות, אמא שלי ליזי, שהיא גם חזנית בקהילה יהודית בפלורידה, תרמה מכישרונה להפקה כשסייעה לדייק את הקלטת קריאת הקדיש כפי שהיא מופיעה בסרט. אמא של מפיקה אחרת בצוות יצאה למסע קניות של יודאיקה בניו יורק. בסך הכול, היה מדובר במאמץ קבוצתי של צוות שברובו כלל אנשים ממוצא יהודי. "העובדה שכולנו מגיעים מרקע יהודי עזרה לכולנו להגיע להבנה טובה יותר של הסרט. זה יתרון כשיש לך הבנה עדינה של העולם שבו הסרט מתרחש, וזה ידע שהבאנו מהחיים האישיים שלנו כיהודים. זה הפך את זה לכל כך מיוחד. הפרטים הקטנים כמו למשל כמה לקס לשים בתוך הבייגל, הפכו את הסרט למציאותי מאוד".
עם המשקל היהודי הכבד כל כך בסרט, מפתיע לגלות שדווקא רייצ'ל סינוט שמגלמת את דניאל בכשרון רב איננה יהודיה, וכך גם פולי דרייפר שמגלמת את היידישע מאמא שלה. מנגד, פרד מלמד (שמגלם את האבא ג'ואל) ומולי גורדון (האקסית מאיה) דווקא כן יהודים כשרים, וקשה להאמין שזה גם המקרה של דיאנה אגרון, הבלונדינית הטמירה מ"גלי" שמגלמת את קים, אשתו הגויה של המאהב הנשוי של הגיבורה (דני דה-פרארי). "דיאנה הייתה בדרך חזרה מטיול בישראל כשהיא קיבלה את התסריט", מספרת שפירו, "היא אמרה לנו: 'אני על המטוס בחזרה מישראל ואני קוראת את התסריט עכשיו וכבר ברור לי שזה הסרט הבא שלי'. היה נהדר לעבוד איתה בתפקיד הזה מכיוון שהיא יהודיה, אבל היא הביאה לתפקיד דינמיקה אחרת של מה זה אומר להיות יהודיה שנראית כמו דיאנה. למרות שהיא חלק מהשבט אנשים מתקשים להפנים את זה בגלל המראה שלה".
למרות הטון הקומי של הסרט, יש מי שיכול לקבל רושם שלילי לגבי הקהילה היהודית כקבוצה של שמרנים פחות סובלניים: "הסוגיה הזאת לא עלתה ואני לא יודעת אם יש תגובה כזאת״, היא מודה, ״אני מקווה שלא. מה שכן שמתי לב זה שאחרי הסרט הקצר, צופים שאינם יהודים אמרו לי שזה מזכיר להם את המשפחות האיטלקיות, האיריות או ההודיות שלהם או מתרבויות אחרות. זה עודד אותי שזה לא מצומצם רק לקהילה היהודית. אני חושבת שיהודים לפעמים חושבים לעצמם שמשפחות יהודיות הן נוירוטיות במיוחד, או שהן קולניות יותר מאחרים. זה נכון, אבל גם תרבויות אחרות חושבות זאת על עצמן. לפעמים אנחנו חושבים שאנחנו יחידי סגולה אבל אני חושבת שזה יותר אוניברסלי".
שפירו מעידה כי לא רק היהדות באה לידי ביטוי בסרט, אלא גם הכוח הנשי: "אני מנסה להביא עוד ועוד קולות נשיים. מצד אחד זה נעשה בכוונת תחילה ומצד שני זה קרה במקרה מכיוון שהסיפורים הנשיים קוסמים לי יותר כי אני בעצמי אישה. בינתיים לעבוד עם קולנועניות הייתה חוויה מצוינת בשבילי, ובהפקה הזאת היה לזה חלק משמעותי במיוחד. הרגשנו כמו משפחה מוזרה של אמניות נשיות. זה חיבר את הצוות הזה". זליגמן מצדה נזכרת שעלתה שאלה בנוגע לאחידות המגדרית של הסרט. "אחת המפיקות ציינה שאנחנו צריכים יותר ניצבים גברים בסרט כי יש לנו יותר מדי דמויות נשיות, אבל אז חשבתי לעצמי שרוב הדמויות הנשיות המבוגרות שקיבלו משקל בסרט נלקחו מתוך חוויות חיי. אלו ודמויות שאני מכירה והנשים האלה הן מי שנשארו איתי, כך שזה קרה באופן לא מודע".
על אף העובדה שמפלס המתח גובר ככל שהסרט מתקדם, כשדניאל נהדפת מדמות אחת לאחרת כאילו הייתה כדור בפינבול, מדובר בדרמה קומית שנונה. היא מתובלת בנוירוזות המוכרות לנו מחיי המשפחה שלנו, כפי שהן מתעצמות באירועים משפחתיים טרגיים כמו שבעה, או לחילופין מועדים לשמחה כמו ראש השנה, או סדר פסח. בדרך כלל לא משנה מה ההקשר ולשם מה התנכסנו, המתחים פורצים החוצה ואיתם הצעקות והוויכוחים. אנחנו מכירים את זה מהחיים, ונזדהה עם זה על המסך.
