Extravaganza היה המופע היחיד בלאס וגאס ששרד בהצלחה את ימי הקורונה הקשים כשהמשיך להציג גם במגבלת 50 האנשים. אחרי שעלה לבמות העיר בתזמון הבעייתי ביותר, ב-14 במרץ 2020 עם הפרימיירה החגיגית, נסגרה באחת העיר שבאמת לא ישנה לעולם, וכך, אחרי מופע אחד בלבד מצאו עצמם הצוות הישראלי המכובד שעומד מאחורי ההפקה, במשבר עמוק והחליטו שגם במסגרת המגבלות המאוד מחמירות של נבאדה, ימשיכו להעלות את המופע, מה שהוביל לסיקור נרחב בארה״ב ולהצלחה ראויה להערכה בימי הקורונה הקשים.
המופע נולד בכלל באילת, הם מספרים. המופע ״WOW״ הופק בהצלחה מפתיעה ע"י רשת ישרוטל וחברת "טבת הפקות" ועולה באופן קבוע כבר מעל משני עשורים. ״הסגנון של המופע הוא ״ורייאטי״, ז׳אנר המאגד בתוכו סגנונות רבים ומגוונים - אקרובטיקה, ריקוד, קומדיה, ג׳אגלינג ועוד״, מסבירה שיר דוידאי, שהובילה את ההפקה עד לוגאס. ״מדי שנה עובר המופע רענון קונספטואלי. זה למעשה הז׳אנר הקלאסי של מופעי וגאס. יוצר המופע, חנוך רוזן, רצה מאז ומתמיד ליצור מופע שהוא הומאז׳ לעיר לאס וגאס. אחרי שבשנת 2017 יצא בהצלחה מופע ראשון ללאס וגאס, מופע וראייטי מבוסס מים בשם ״WOW״, החל לעבוד על ״Wow Show - Las Vegas״ (לימים: ״אקסטרווגנזה״), מופע שהוא מחווה גדולה לעיר לאס וגאס, הכולל אפילו את ה״שואו גירלס״ המיתולוגיות״, היא מוסיפה. כשנה אחרי שעלה בפורמט המחודש באילת, יצא המופע ללאס וגאס והחל את דרכו באולם המיתולוגי ״ג׳ובילי״ במלון ״באליס״, אולם שאירח במשך עשרות שנים את מופע השואוגירלס המפורסם והמצליח ביותר בהיסטוריה. ״היה מדהים לראות את אותו המופע שהוצג בתחילה באילת, מועלה באולם חשוב כל כך בלאס וגאס״.
מי שסלל את הדרך של המופע הישראלי את במות לאס וגאס היה לא אחר מהבדרן והמפיק הוותיק חנוך רוזן. ״היכרות רבת שנים של חנוך עם מפיקים מרחבי העולם הובילה אותנו אל רשת המלונות ״סיזרס אינטרטיינמט״, שהתלהבו מאוד מהמופע. כך החל קשר הדוק ופורה עם הרשת הגדולה בלאס וגאס.
לצד מפיק קנדי שניהל את ההפקה והקים לשם כך מערכת שלמה המורכבת מנותני שירות מקומיים, כולל הצוות הטכני, המשפטי, הפיננסי, מחלקת השיווק ועוד, התייצבנו בעלי ואני,״, מתארת שיר, ״ולשם כך עשינו רילוקיישן לארה״ב. בפועל, כל הפעילות מתנהלת מאז על אדמת ארה״ב״.
המעבר ללאס וגאס היה משמעותי. ״לאס וגאס לא דומה לשום עיר בישראל. מרכז העיר, הסטריפ, זה ממש החלל החיצון. מאות אלפי אנשים מועסקים כאן בתיירות, הימורים ובידור והסדר גודל הוא פנטסטי. אנחנו עובדים בתוך רשת סיזרס והכל מאוד מקצועי, יש אחראי לכל דבר והנסיון שלהם תרם לנו המון. מחלקת הבידור שלהם עצומה, כל הצרכים נענים מיד ואנחנו כמעט לא נתקלים במכשולים. עבדתי בכמה וכמה מקומות בישראל״, ממשיכה שיר. ״העבודה בישרוטל הייתה מהנה ומקצועית וגם לתיאטרון ״הבימה״ יש קסם משלו, אבל מהרגע הראשון שדרכתי ב״ג׳ובילי״ הבנתי שהגעתי לעולם אחר, בכל מובן. במלון שלנו הופיעו האמנים בסדר גודל של דיון וורויק, דין מרטין, בארי מנילו, קרפנטרס, בוב דילן וליזה מינלי והנה אנחנו יושבים באותם חדרי ההלבשה שהם ישבו והתאפרו. הכל גדול יותר, מרשים יותר וזה מעצים, גורם לך לרצות להיות טוב עוד יותר. אפשר גם היה לראות את המקצוענות בהתאמה המהירה להגבלות הקורונה המשתנות מדי פעם, סיזרס ואנחנו פשוט התאמנו את עצמנו תוך כדי תנועה כדי שנוכל להמשיך ולהופיע, לא הרבה הצליחו לשרוד את זה״.
דוידאי מגשימה היום חלום ישן. ״רקדתי מגיל מאוד צעיר כילדה בפתח תקווה ומאז ומתמיד לא היה לי ספק שהיעוד שלי הוא באומנויות ובמה. מיד לאחר השחרור מצה״ל, שם שירתתי, כמה צפוי, כמש״קית תרבות, הצטרפתי כרקדנית ללהקת הבודי פרקשן הבינלאומית ״שקאטק״ והופעתי במסגרת הלהקה לאורך שלוש עשרה שנים״.
בין מופעי שקאטק, הספיקה שיר לאורך השנים להופיע גם במשך 3 שנים ב״שלמה המלך ושלמה הסנדלר״ בתיאטרון הבימה ורבות בתפקיד ״דאנס קפטן״ בהפקות מובילות בישראל כמו הפסטיגל והפקות גדולות אחרות. אחרי שעבדה ככוריאוגרפית עם הזמר דודו אהרון, החלה לעמול על הפקת ההופעה ״WOW to the future״ ומשם, אל המדבר של החוף המערבי. ״עוד בשנת 2018, בזמן שעבדתי כדאנס קפטן בפסטיגל, עם חנוך רוזן כבמאי, נפצעתי בצלעות ומכאן נסללה הדרך לעבור לצד השני של הבמה. ראשית עבדתי כעוזרת במאי בהפקות הקרקס ומשם המשכתי לעבודה עם חנוך רוזן על ״אקסטרווגנזה״ בתיאטרון ישרוטל באילת״. כשהשניים זיהו את הפוטנציאל, הדרך ללאס וגאס הייתה בלתי נמנעת. ״המופע הוא הומאז׳ ושיר אהבה ללאס וגאס. גם היום, אני לא חושבת שיש עוד מופע דומה לזה בעיר. אפשר להגיד שמופעי וגאס הקלאסיים כבר כמעט ולא קיימים והמופע שלנו החייה את הקונספט״.
אחרי מאמצים רבים, התרגשות אדירה וחלומות בשמיים, הפרימיירה יצאה לדרך ולא עבר יום, והמופע נסגר. ״יום לאחר הפרימיירה נכנסה העיר להשבתה בגלל מגפת הקורונה. הרוב המוחלט של האמנים בהופעה הם זרים שהגיעו לארה״ב על מנת לעבוד במופע ונדרשה החלטה לא פשוטה בנושא״, היא מודה. בזמן שרוב המופעים האחרים פיזרו את כל העובדים לגורלם, החליטו המפיקים, בצעד אמיץ ואחראי, לתמוך באמנים לכל אורך התקופה, הרבה לפני שהיה ברור מה תהיה אורכה. הם המשיכו במימון תשלומי שכירות הדירות לכולם ותשלומים בסיסיים למחיה. כל האומנים הוזמנו על ידי ההפקה להישאר בעיר ולהמתין לפתיחה המחודשת. היו שעזבו עם הזמן והוחלפו ע״י אומנים מקומיים, אך בסופו של דבר חזר המופע אל הבמה לאחר כשמונה חודשים, בסוף נובמבר 2020, מוקדם מהצפוי. ״החזרה היתה מתוכננת להגבלה המעודכנת בזמנו של 250 צופים באולם של 900 צופים ויום לאחר הפרימיירה המחודשת, שוב, בעקבות עליית מקרי הקורונה בעיר, הוגבלה כמות הצופים ל-50 בלבד. ״נאלצנו לקחת החלטה קשה והוחלט להמשיך ולקיים את ההופעה ל-50 צופים. ההבנה שהאומנים זקוקים לעבודה ופרנסה אחרי חודשי אבטלה ארוכים והרצון העז לשאת את הדגל ולהכריז The show must go on הביאו את המפיקים והמשתתפים לצאת לקרב עבור תעשיית הבידור כולה. למעשה״, היא מספרת, ״היינו כמעט המופע היחיד בלאס וגאס ובטח הגדול שבהם, בשלב הזה, אולי גם הגדול ביותר ברחבי ארה״ב. לקיים את המופע עצמו היה מאוד לא פשוט, הגבלות הקורונה אילצו לשנות לא מעט דברים על הבמה ומאחורי הקלעים, החל מבדיקות קורונה תכופות לכולם, חבישת מסכות על הבמה, ריווח בין המשתתפים ועוד. המון שינויים אמנותיים ולוגיסיטיים״.
לאורך מספר חודשים הופיעו תחת מגבלה של חמישים אנשים בלבד בקהל. ״למעשה״, היא צוחקת, ״היינו חמישים עובדים במופע ומספר זהה של אנשים ישב בקהל, בכל הופעה״. למרות הצמצום וההשקעה שלא תחזור, המהופע לא נחסך שום חלק. ״הנאמברים החזקים עדיין בהופעה והקהל נהנה מכל רגע, שואו גירלס, קטעי ריקוד רבי משתתפים, אקרובטים, שלושה אופנוענים בתוך ה"Globe of courage" ואנחנו גם זוכים לארח מדי ערב את סילביה סילביה האגדית (פיינליסטית AGT) וקטע החיצים המטורף שלה״.
בהפקה עובדים שלושה ישראלים ורוב רקדנים והאומנים מארה״ב, אמריקה הלטינית, מזרח אירופה ועוד. ״האופי הישראלי שלנו מתבטא בנחישות וההתמדה, אנחנו נתגבר על כל מכשול בדרך ובעבודה מסביב לשעון״.
חנוך רוזן מוסיף: ״כסף זה לא הכל. ההחלטה להתעקש ולהישאר פתוחים, בזמן שהרוב סגרו או כלל לא פתחו מלכתחילה, היטיבה מאוד גם עם העובדים שלנו״, הוא מתעקש. ״אנחנו ממשיכים לחשוב שזה היה הדבר הנכון לעשות. אחת הסיבות שהמופע בנה מוניטין מכובד טמונה בכך שהוא היה אחד המופעים היחידים בסדר גודל כזה, שהמשיכו להופיע. אחד המופעים הגדולים שהופיעו בצפון אמריקה בתקופה הזו״.
בחודשים האחרונים, זכה המופע לסיקור תקשורתי ברחבי ארה״ב שהתייחסו למופע כגדול ביותר בצפון אמריקה. ״אנחנו מתראיינים ומסוקרים לעיתים תכופות ורוב הסיקור כרגע מבקש לדעת כיצד שרדנו את הקורונה ואנחנו עדיין מופיעים. המגזין Inside edition של רשת הטלוויזיה האמריקאית ABC שלח אלינו צוות לסיקור העבודה וההתמודדות עם הגבלות הקורנה. היו שסיקרו את הצד הכלכלי, המגזין הכלכלי ״פורבס״ פרסם עלינו אייטם כשהופענו ל50 איש בלבד. ובכל זאת, עדיין קיים סיקור שמתייחס לצד האומנותי. עכשיו״, מוסיף רוזן, ״אנחנו כבר רואים את האור בקצה המנהרה״.
בימים אלו רשאים מופעי לאס וגאס לפתוח את האולמות לכ-250 צופים בלבד ונראה שהקהל מגיב באהדה. ״יש תנועת צופים ערה והביקורות טובות. מחיאות הכפיים בסוף כל מופע מאשרות לנו שעשינו עבודה טובה. השבוע ספרנו כבר 200 הופעות מאז נובמבר, זה הישג אדיר בכל זמן ובימי הקורנה בפרט. אנחנו בטוחים שהעובדה שנשארנו פתוחים בכל הזמן והמערכה שניהלנו להמשיך את קיום המופע העניקו תחושת ביטחון מסויימת להופעות שנפתחנו מאוחר יותר״.
