את הקלישאה הזו אי אפשר להפסיק. ב-1989 טסתי בפעם הראשונה בחיי לארצות הברית - מתל-אביב להונולולו, כדי להשתתף בקורס בן חודשיים במעבדה הימית שעל "אי עצי הקוקוס" מול חופי אואהו, הוואי. אחרי סיום הקורס עצרתי בניו-יורק לביקור של שבועיים. השאר הוא היסטוריה, או כמו שאומרים לי אצלנו במשפחה "שכחת לחזור הביתה". והקלישאה? "אפשר להוציא את הבחורה מהארץ אבל אי אפשר להוציא את ישראל מהבחורה".
התגוררתי עשר שנים במזרח לונג איילנד, בימים שדקה של שיחת טלפון לארץ עלתה שני דולר, כשעיתון ישראלי היה מגיע מודפס על נייר דקיק, בארץ הכביש הרחב ביותר היה "דרך חיפה" והפניות היו ימינה או שמאלה ולא מחלפים של ספירלות אינסופיות. שקעתי בחיים חדשים. האנגלית השתפרה, עבדתי, "עשיתי" חברים ומדי פעם אירחתי מבקרים מהארץ – חברים, ההורים ואחי.
בסוף המאה הקודמת עברתי לגור במרכז ניו-ג'רזי. כבר היה לי טלפון נייד, עבודה חדשה באוניברסיטה ומנוי ל"ידיעות אחרונות". כמשתמשי בטא של "אינטרנט פון" יכולנו, ההורים ואני, לנהל שיחות ארוכות בלי למוטט חשבון הבנק. החברים וההורים שהגיעו לביקור נהנו מהכתובת החדשה והקירבה לניו יורק. אחי היה מגיע לביקורים שנמדדו בשעות ולא בימים, כי גם הוא עבר לגור עם משפחתו בניו-ג'רזי.
התוצאה של חשבון זריז היא שאני בארצות הברית כבר למעלה משלושים שנה. למילה "בית" משמעויות שונות – אני טסה מזרחה ונוחתת בבית שלחוף הים התיכון וחוזרת הביתה מערבה אל חופי האוקיינוס האטלנטי. הבית הוא מעוני בניו ג'רזי אבל הבית הוא גם היכן שהנחליאלים חולפים בסתיו, הרקפות מציצות בין הסלעים בחורף והאוכל הכי טעים הוא בפיתה דולפת.
בעוד אני מסתגלת לחיים בתרבות ומנטליות אמריקאית (הולכים למסיבה, בשלוש בצהריים; צריך לאשר הגעה לשמחות; ילדים קטנים קוראים לי "מיסיס"), חלק מהישראליות קפאה בזמן. זה ניכר, למשל, בשפה: "חבל על הזמן" אני אומרת כשבאמת חבל על הזמן ומה שזה לא יהיה – עדיף שלא; "מדליק" זה לאו דווקא בחנוכה אלא משהו דומה ל"מגניב"; "פושטק" אני קוראת לילד קטן ואהוב. כשבאים אורחים אני מציעה קפה ועוגה, אם הם ישראלים, בירה ובוטנים אם הם אמריקאים. אני מרסנת את עצמי בנהיגה ולא טסה בין המסלולים כדי להגיע ראשונה לרמזור. אני עדיין מתאמנת בסמול-טוק ובלהגיד "פליז" ו"טנק יו".
אז זו אני, נעים להכיר, בעלת אישיות שנראית כמו דיאגרמת ון עם שני עיגולים שחלק מהם חופף, עיגול אחד כחול-לבן והשני אדום-לבן-כחול.
במשך השנים נסעתי לארץ לביקור פעם בשנתיים/שלוש, מילאתי את המצברים עם חברים ומשפחה, צפיתי בשינויים שחלו בעירי האהובה תל-אביב ובשאר חלקי הארץ, אכלתי ונהנתי מכל ביס וטיילתי בשבילי הארץ מדן ועד אילת. נהנתי מהצגות תיאטרון בעברית, נפגשתי עם חברות מהתיכון, מהצבא, מהאוניברסיטה. הלכתי להופעות של בן של חברים שהוא קוסם. ישבתי בים, צפיתי בשקיעות. הכל היה, כמו שאומרים היום, סבבה. אי אפשר היה לחזות שדברים ישתנו, ידרדרו, למצב שבו אנחנו נתונים היום.
כדור השלג האישי שלי התחיל לפני מספר שנים כשהורי כבר לא יכלו לבקר אותנו, ופתאום גיליתי שהם, שתמיד עזרו ותמכו, עכשיו צריכים עזרה ותמיכה מאיתנו. הביקורים בארץ הפכו תכופים יותר, שלוש ואפילו ארבע פעמים בשנה. במהלכם ביליתי פחות, טיילתי פחות והתרוצצתי לסידורים יותר. למרות שהרבה מהתמיכה בהורים נעשתה בשלט רחוק מהבית בניו ג'רזי בכל ביקור היו דברים שצריך לטפל בהם. לתקן את הטלוויזיה, לגשת לבנק, ללוות את אמא לרופאים, לקנות מקרר חדש ועוד ועוד, הפתעות חדשות בכל ביקור. אחת הנסיעות לארץ, ביחד עם אחי, היתה במיוחד כדי להחתים את אמא על ייפוי כוח מתמשך (חשוב! אם עוד לא עשיתן/ם את זה, הזדרזו). שבועיים אחרי שחזרתי מאחד הביקורים מצאתי את עצמי שוב על טיסה לארץ – אבא אושפז לניתוח שממנו לא התאושש כצפוי. ישבתי לידו בבית החולים שבוע, עברתי איתו למרכז שיקום, שיניתי את מועד החזרה הביתה למועד מאוחר יותר. לשמחתי הוא התאושש וחזר הביתה, וכך גם אני. מספר חודשים אחר כך, הגעתי ארצה ומצאתי את אבא רתוק לכסא גלגלים ותלוי לחלוטין ברומאו, המטפל הפיליפיני המסור. אבא נפטר שלושה חודשים מאוחר יותר. אחרי הביקור העצוב שבו נפרדנו מאבא, לביקור הבא תכננתי גם מספר ימים של טיול עם חברים ולחגוג בחתונה של בחורה אהובה שאנחנו מכירים מאז שהייתה ילדה. זה היה אמור להיות במאי 2020.
כשחזרנו, אחי ואני, לניו ג'רזי אחרי השבעה של אבא, זה היה בסוף ינואר 2020 וכבר דיברו על איזה וירוס בסין. כשהעולם נכנס לסגר הגיע מייל מהעובדת הסוציאלית של עיריית תל-אביב ששאלה מה יהיה עם אמא אם המטפל לא יוכל להגיע בזמן הסגר. חוסר אונים, רגשי אשמה, ייסורי מצפון ומה באמת יהיה? אחרי מיילים רבים ושיחות טלפון הובהר לי שמטפלים סיעודיים יקבלו אישור מיוחד להגיע לבתי המטופלים. כשהעולם עצר מלכת והתחלנו לאפות לחמי מחמצת ולקפל בצק עלים בבית, לעשות יוגה ולשחק 'ארץ עיר' בזום עם חברים ברחבי העולם, המשכתי לסייע לאמא מרחוק. ניסיתי להסביר לה מה קורה בעולם ולמה אנחנו לא יכולים להגיע. דאגתי שתהיה אספקה שוטפת של תרופות ואוכל. בזמן הסגר צצו ועלו בעיות חדשות שדרשו פתרון. חברים וחברים של חברים התקשרו לשאול איך התמודדנו ואיך אנחנו ממשיכים להתמודד עם סיוע להורים מרחוק. "מרחוק" הפך להיות מושג שאינו תלוי בגיאוגרפיה – בזמן הסגר, חברים שגרים במרחק הליכה מהוריהם היה רחוקים כמונו. הבנתי שאלו שאלות ובעיות שישראלים רבים בעולם ובארץ מתמודדים איתם ושמהלך השנים צברתי ידע רב שיכול לסייע גם לאחרים בהתמודדות. התובנה הזו, והזמן הפנוי בזמן הסגר, הביאה אותנו להעלות מידע על טיפול בהורים מזדקנים בארץ לאתר חדש - "ההורים". שאותו אנחנו ממשיכים לתחזק ולעדכן.
החיסון נגד קוביד-19 הביא איתו תקווה לחזרה לשיגרה. חזרתי לעבודה במעבדה, לראות אנשים. משמח היה לקרוא איך מדינת ישראל שלנו הפכה לסמל בעולם כולו לארגון מוצלח של מבצע החיסונים, סמל למערכת בריאות חזקה – גאווה! אחרי שהתחסנו גם אנחנו והשמיים נפתחו לטיסות התחלנו לחשוב על הנסיעה הנחוצה לארץ. וגם הגיעה הודעה משמחת - החתונה שלא התקיימה במאי 2020 עומדת להתקיים במאי 2021! אחרי שנה וחצי שלא היינו בארץ צריך לבדוק מה צריך לתקן בבית של אמא, להפגש עם העובדת הסוציאלית, עם חברת הסיעוד, עם עורך הדין, צריך לגשת לבנק. צריך לאכול בורקס ב"דילק" ולנגב חומוס עם סלט טורקי ב"פונדק הירקון", להריח אקליפטוסים ולגלות בולבולים בעצים ודוכיפת תחתם. הסתיים משבר הקורונה – אנחנו נוסעים לארץ! או שלא?
לעקוב אחרי החדשות מהארץ זה כמו נסיעה מטורפת ברכבת שדים. בחירות, ביבי, ממשלה, אין ממשלה, לפיד, בנט, יש ממשלה? קשה לעקוב והאמת, זה לא ממש משנה את התוכניות הפרטיות. או שכן? מי חשב שביום בהיר אחד של מאי תפרוץ מלחמה. מאז שחבר שלח לי תמונה בווצאפ של מסך הטלביזיה עם הודעה על צבע אדום, אני לא נפרדת מהחדשות. כאן 11, גלי צהל, ווינט – כל מה שזמין במחשב או בטלפון. בכל פעם שיש התראה באיזור תל-אביב אני מתקשרת לאמא. בין לבין אני בודקת את שלומם של החברים בדרום ובמרכז. המועקה מכבידה, התחושות קשות. החברים והקולגות אמנם מודעים למצב אבל כמובן שזר לא יבין זאת. אני מסתובבת כל היום בעבודה עם אוזנייה מכוונת לשידורי ישראל. מצד אחד אני שמחה שאני לא שם, מצד שני הלב שם, המחשבות והדאגה גם. אני מנסה להתרחק מהרשתות החברתיות שבהן כל אחד יכול לכתוב מה שבא לו ותומכי שני הצדדים מראים חצאי אמיתות ומידע כוזב. כמו כולם, גם אני מוטרדת מהמצב בתוך הארץ, מהאלימות וההתלהמות בערים המעורבות. הלוואי ואפשר היה לפתח חיסון לשינאת חינם.
אני מקווה, כמו כולנו, שהלחימה תיפסק בקרוב מאד. אני מקווה שנוכל להמשיך לחיות בתוך הארץ בדו-קיום ומחוץ לה בשלום, או לפחות באי-מלחמה עם שכנינו. ואני מקווה שנוכל בקרוב להגיע לביקור בארץ. מבטיחה לשלוח גלויות.
ליתי הרמתי, תל אביבית שחיב בניו ג׳רזי, חוקרת בתחום מדעי הים באוניברסיטת ראטגרס, מייסדת מייזם ״ההורים״ שמרכז ומנגיש מידע לישראלים שחיים בחו״ל והוריהם בארץ liti@hahorim.com
לכתיבת טור דעה בידיעות אמריקה פנו ל: carrieru@ynetus.com
.
