שירו של ליאונרד כהן, "כמו ציפור עלי תיל, כשיכור במקהלת ליל, דרור ביקשתי, חופשי ומשולח", זכה לפופולריות רבה מאז שנות השבעים. הרעיון מאחוריו, ממש כמו זה של חג הפסח, המבוסס על יציאת בני ישראל מעבדות מצרים לחירות. יש המבחינים בין המילה "חופש" למילה "חירות" אבל לכבוד החג נתייחס לחופש גם אם נשתמש במילה חרות כמטבע לשון.
יציאה מעבדות לחירות הפכו לסמל תרבותי ודתי של יציאה של הנפש מעבדות, עבדות לרגשות חיוביים ושליליים כאחד, לפחדים, לפנטזיות, למחשבות אוטומטיות שמונעים מאיתנו להגיע למקום של חופש, התחדשות וצמיחה. בכל שנה בחג הפסח ניתנת לנו הזדמנות לעצור, לחשוב ולבחון את מטרותינו. האם אנחנו נמצאים במקום שאנחנו רוצים להיות, מה מעכב ומה מקדם אותנו, האם אנחנו יכולים לפסוח על תהליכים אישיים מסוימים או לא, והאם בידינו להבין שבתהליך של שינוי יש גם עליות וגם ירידות ונדרש מאמץ עד שמגיעים לשינוי המיוחל.
זו השנה השניה ברציפות שחג הפסח הקרב מדגיש ביתר שאת את העדר החופש. וירוס הקורונה גרם לנו להסתגר בבתים, לעבוד מהבית, למעט להיפגש עם חברים ומשפחה. למעט לצאת למסעדות, ברים ולהתרחק ממקומות הומי אדם.
החופש לנוע פיזית, לנסוע לאן שאנו רוצים, לטוס למקומות חדשים, החוויה של שליטה בחיינו נשללה מאיתנו. החוויה של היעדר מגבלות וגבולות נלקחה מאיתנו ובעקבותיה נלקח מאיתנו החופש. כישראלים המתגוררים מחוץ לישראל, החוויה של אי יכולת לטוס ולהיפגש עם משפחה והורים בישראל התחדדה במיוחד. החוויה של מגורים רחוק מההורים ומהמשפחה, רחוק גיאוגרפי ותרבותי אשר התעמעמה עם השנים בעקבות אינטרנט, מדיה חברתית וקלות הטיסות, קיבלה משמעות גדולה מאוד בעקבות הפנדמיה.
יעל ורונן זוג פלוס שניי ילדים, חיים בניו יורק מזה כחמש עשרה שנים. דירה בניו יורק, דירה במיאמי. כזוג צעיר שרק התחתן, עברו לארה״ב בעקבות הלימודים של יעל ונשארו.
מרוצים מאוד, נהנים ומרוויחים מצוין, השניים מרגישים חופשיים. וירוס הקורונה פגע בהם תרתי משמע. גם כלכלית, אך בעיקר כי שניהם חלו בקורונה. כאבי שרירים, כאבי בטן וחולשה נוראית. הם בילו את מרבית ימי המחלה בשינה. הילדים, למרבה הפליאה לא חלו והצליחו איכשהו לדאוג לעצמם. סיטואציה משפחתית קשה מאוד. חוסר בחירה כמעט מוחלט. המשפחה רחוקה בישראל, החברים שהכירו בניו יורק לא יכולים היו לבוא ולעזור להם. יעל ידעה לאורך שנים מציאות שבה, בתקופות של לחץ בעבודה, אמה היתה עולה על מטוס מישראל ועוזרת בטיפול בילדים. כעת שדות תעופה נסגרו ויותר מכך, יעל חששה לבריאותה של האם.
יחד עם זאת, כשהחלים רונן, תיאר כי באופן פרדוקסלי, בתוך הקושי הפיזי והמנטלי הוא חווה חוויה שהוגדרה על ידו כחוויה של חופש. המגבלות הפיזיות היו גדולות, אך הוא ציין שכבר ביום השלישי כששכב במיטה הבין שבתוך הקושי, החולי והפחד מה יהיה, יש לו בחירה. יש לו אחריות כלפי ילדיו. בשעות שהרגיש יותר טוב מצא עצמו בסלון, יושב בקצה אחד והילדים בקצה השני של החדר. מדבר עם ילדיו שיחות שהוא לא זוכר שאי פעם שוחח איתם. ״למי יש זמן לשבת ככה סתם עם הילדים בין מירוץ קריירה וניהול בית״, תהה. ״אפילו בחופשות משפחתיות הם "רצים" על מנת לחוות ולהנות מכמה שיותר מקומות חדשים. השיחות היו למשל, על מצבי קושי שחווה בצבא ואיך הצליח להתמודד. או למשל, על חרם שעשו עליו בבית ספר ואיך הצליח למרות הכל למצוא ילד אחד פחות פופולרי שהמשיך להיות חבר ועזר לו. הוא גילה להפתעתו, שהילדים עזבו את הסלולרי, הקשיבו, שאלו שאלות, סיפרו על עצמם ונוצרה שיחה ערנית. דווקא במצב הקשה של החולי שלו, של סגירות בבית, הוא גילה את החופש בבחירה בתפקידו כהורה. לא יכול לתפקד פיזי, שוכב בכורסא, אך יכול לנהל שיחה עם ילדיו על ניסיונו האישי, מתן מוטיבציה וכלים להתמודדות עם קשיים בחיים. רונן סיפר שאלו היו רגעי אושר עבורו.
האמנם "חופשי זה- חופשי זה לגמרי לבד"?
הפסיכואנליטיקאי אוטו ראנק מתאר שני צרכים בסיסיים של האדם: הצורך בשייכות, בהתמזגות, תלות ואהבה ולצידו הצורך בנפרדות, חופש ויצירתיות. לדבריו, מטרתינו כבני האדם היא להתמודד ולחיות עם צרכים מנוגדים ופחדים אלו כל חיינו. כאשר אנחנו חוששים מבדידות וניכור, אנחנו משתעבדים ומוותרים על חופש לחשיבה עצמית ויצירתיות. כל אחד מהצרכים האלו הוא בד בבד צורך והגנה. הצורך בשייכות והתמזגות הוא באותו זמן גם צורך וגם הגנה מפחד של נפרדות, והצורך בנפרדות הוא באותו זמן גם צורך וגם הגנה מפחד של התמזגות.
במקום הזה בחייה נמצאת היום מיכל (30), רווקה, עובדת בתחום נדל״ן. לדבריה ידעה כבר בבית ספר תיכון שהיא רוצה לעשות כסף, ומהר. ידעה תמיד שאין לה סבלנות לחכות. לכן מיד לאחר שסיימה קולג' החל לעבוד בנדל״ן. הצליחה מאוד. קנתה דירה יפה באזור מבוקש, מכונית יפה, מתאמנת עם מאמן כושר פעמיים בשבוע בחדר כושר, מרגישה שהגשימה חלום.
לאחרונה, חשה חוסר סיפוק בעבודה. ״אני אוהבת להשיג עוד ועוד ומהר ועד עכשיו הצלחתי מאוד", היא מסבירה, "אבל בזמן האחרון אני מרגישה תקועה במקום, וזה מתסכל אותי״. אין ספק שבשנה האחרונה, בעקבות הפנדמיה, היא מרגישה שהיא נסגרת יותר ויותר בבית, פוגשת מעט חברים, ממעטת לצאת למקומות ציבוריים. אפילו העבודה מהבית, למעט מפגשים עם לקוחות. המכירות נהדרות, כסף זורם לבנק אבל היא מרגישה תקועה. להפתעתה, אין היא חשה חופש וחוסר תלות שחששה שיבואו בעקבות ההצלחה הכלכלית.
האיזון בין צורך בשייכות לבין צורך בנפרדות הינו תהליך שיש בו עליות וירידות, ולעיתים גם עצירה, תחושה של תקיעות. למיכל אין סבלנות לתהליך מתמשך. היא הצליחה מהר מאוד בהתפתחות המקצועית והפיננסית. לעומת זאת, בתחומי חיים אחרים, כל תהליך עובר באיטיות רבה, והיכולת שלה לשאת זאת היא נמוכה מאוד.
הפסיכולוג גבריאל שטרנגר כותב בספרו ״מסע אל החרות" (2004 ) כי חג הפסח הוא מעין תהליך של צמיחה אישית. לילה ראשון בחג הפסח נקרא ליל הסדר כי הרעיון הוא שקיים סדר התפתחות אישית ורוחנית, אלה שלבים שלא ניתן לדלג עליהם בתהליך בניית הזהות. תהליכים שבמסגרתם אנו מוצאים אינטימיות ואהבה, בוחרים מקצוע, יוצרים השתייכות חברתית ועוד. כל שלב בסדר, מציין שלב בהתפתחות.
בסדר הפסח קיים למשל מנהג האפיקומן. בוצעים מצה, לוקחים את החלק הגדול שלה ומנהל הסדר מחביא אותו מהילדים (האפיקומן). הסדר ממשיך לאחר הסתרת האפיקומן, ורק לקראת סופו הילדים מחפשים ומוצאים את האפיקומן, את המצה האבודה. לדברי שטרנגר, התהליך מייצג את הלידה שלנו והיציאה מהרחם (בציעת המצה). החבאת האפיקומן מייצגת את החלקים הנחבאים בנפשנו ולקראת תום ליל הסדר מתאחה השבר והחלק החסר נמצא על ידי אחד הילדים (הילדים כמיצגים חלקים אנושיים של הנפש). מצה זו שהוחבאה אנו אוכלים (מיצג הפנמה של זהותנו האישית). המצה השלמה מופנמת בתוכנו בסופה של הארוחה.
מיכל חוזרת ומציינת במפגשים את הצלחותיה הפיננסיות ואת הכבוד לו היא זוכה מהקולגות על הצלחותיה. היא מפנה את האנרגיה הנפשית שלה לכיוון בו היא מצליחה מקצועית וכלכלית. הרצון שלה להשתייכות, ולאהבה, מוחבא בשלב זה כמו האפיקומן. לאט - לאט היא מוכנה לגעת בחלקים אלה בשיחות ואז מציף אותה כאב, כעס עצמי, תחושת החמצה על שאינה מצליחה לקיים זוגיות ארוכת טווח, על כך שאינה חשה בטוח בחברת אנשים, אין לה חבר ולו אחד עימו יכולה לשוחח חופשי, ולהרגיש שהיא סומכת עליו. התקווה היא שבסיום התהליך מיכל תוכל לחוות חוויה של חופש בשחרור, בקבלה של שני הצרכים שלה בהשתייכות ובנפרדות שלעיתים נראים מנוגדים זה לזה.
כשאתם יושבי השנה בליל הסדר קוראים בהגדה ואוכלים מאכלים טעימים כל אחד לפי עדתו, אנא תשאלו את עצמכם ואת שאר המסובים לשולחן הסדר שאלות כמו: מה הם חשים כ"עבדות" של חייהם כיום, שנה וקצת של חיים עם פנדמיה, מה הסבל שהם חווים, מה הדברים שהם רוצים שישתנו ומה ההגדרה שלהם היום ל"חופש" אישי.
חישבו על המשפט בשירו של לאונרד כהן "דרור ביקשתי, חופשי ומשולח" כדימוי להתחברות חלקים פנימיים בנפשו של כל אדם.
חג שמח, מועדים לשמחה.
