במהלך ימי הלחימה בעזה, עמד סמל יוסי עמר, לוחם צה״ל, לבדו בתחנת הסעה. פלסטיני שעבר בסמוך, הבחין בו ועצר את רכבו מעט אחרי התחנה. הוא ירד, התגנב מאחורי גבו של עמר, ריסס אותו בתרסיס פלפל ותקף אותו. הוא ניסה להשתלט על החייל ולחטוף ממנו את נשקו. עמר, לוחם מיומן, אשר בשלב זה כבר לא יכול היה לראות דבר, נלחם בכל כוחו. הוא אמנם נפצע, אבל התגבר על התוקף תוך שהצליח לגרום לו לנזקים משמעותיים ואף לכד אותו לאחר מכן בסיוע עובר אורח.
עמר סיפר לאחר מכן שלא רק בטחונו האישי הניע אותו: ״חצי מהמכות פספסתי כי בקושי ראיתי, ואז הוא ניסה לנצל זאת כדי לקחת ממני בכל זאת את רובה ה-M-16. ידעתי שאם הוא יצליח, זה ייגמר ברע, כי כמה מאות מטרים מהתחנה הייתה תחנה מרכזית יותר ועמדו בה אזרחים״.
לא יכולתי שלא לחשוב על האירוע עם סמל עמר, כשראיתי את המחזות הקשים מניו יורק, לוס אנג׳לס ומקומות אחרים ברחבי העולם, שם הותקפו יהודים על רקע אנטישמי. הסמליות הייתה כואבת ממש, כשם שאותו חייל ציוני גאה – ולוחם מיומן – יוסי עמר, הביס את התוקף, כך עומדת ישראל בעוצמה כמדינה יהודית מול אויביה. והעוצמה הזו מרגיזה מאוד את אויבי ישראל, שממש יוצאים מדעתם. כך, ידיעות על תרסיסי פלפל, כנופית של חוליגנים ויהודים חבולים כבשו את העמודים המובילים בחדשות. ״free palestine״ הם צעקו, בשאגות ומבטים שהזכירו יותר את קריאות ה-״Judenfrei״ של הנאצים. ״נקי מיהודים״. התקיפות הללו התרחשו על רקע הפגנות רחבות היקף נגד ישראל, עליהן דיווחו אמצעי תקשורת רבים כ״הפגנות שלוות״ כנגד ״רצח העם״ (לא פחות!) שישראל לכאורה מבצעת כנגד הפלסטינים. ״בורות היא ברכה״ אומר המשפט הידוע, ולא חסרים בורים שלווים הצועדים בהפגנות הללו עם שלטים ״שחררו את פלסטין, מהירדן עד הים״. ״לא רוצים שתי מדינות, אלא רק אחת״ הם זעקו. מעניין אם אותם אידיוטים שימושיים חשבו פעם על המשמעות של הדברים הנוראים הללו, של השלטים שהם ממש מחזיקים בידיהם ושל הקריאות הנשמעות בתווך, אשר משמעותן היא לא פחות מאשר חיסולה של מדינת היהודים. כן, קריאות לרצח עם והשמדה בתוך הפגנה ״שלווה״ שעושה שימוש באותם מינוחים בדיוק. מארק רפאלו, השחקן הידוע בפעילותו כנגד ישראל, צייץ לפני מספר ימים כי הוא מתנצל על הפוסטים שפרסם במהלך מלחמת ישראל בחמאס, בהם נרמז כי ישראל מבצעת ״רצח עם״. ״זה לא מדויק, זה מרתיח את הדם, לא מכובד וגורם להצדקת האנטישמיות״ הוא כתב. נו, לפחות זה.
האירועים האחרונים היו רק תזכורת לאמת הידועה לכל: אנטי-ציונות היא מסווה לאנטישמיות קלאסית, אולם הפעם במקום שתופנה כנגד יהודים באופן בוטה, המתוחכמים שבאנטישמים מתעלים אותה כביקורת ״פוליטית״ כנגד המדינה היהודית. וזה לא שישראל לא ראויה לביקורת. בכלל לא. מי כמונו, ישראלים, יודע היטב לבקר את המדינה ואת מנהיגיה. יחד עם זאת, אל תטעו. הקריאות למחיקת ישראל מהמפה שנשמעו עכשיו אינן נמצאות בשולי ההפגנות, ולא מדובר שם לא בדיון על ניואנסים פוליטיים ולא בקריאות לשלום, אחווה ודו קיום. מדובר בקמפיין נחוש ורעיל לצייר את ישראל כנבל האולטימטיבי, ואת היהודים כשלוחיה בעולם. ובפעם האחרונה שסיפרו לנו על ״השרצים היהודים״, תעמולה שהונחלה בתודעה, כולנו ראינו כיצד זה נגמר. לכן, בדיוק בגלל זה, יש לעמוד כחומה בצורה ולפעול כנגד הזרמים הללו. חשוב לפעול להצגת ישראל, העם בישראל, והעם היהודי, כבני אדם כמו כולם. לחלוק את הסיפורים האנושיים שמאחורי הפוליטיקה, ליצור גשרים של הבנה למציאות מורכבת. את זאת יש לעשות באמצעי התקשורת המרכזיים, במדיה החברתית ומעל לכל במה אפשרית. כך, באו רבים להתאסף יחדיו בכל רחבי ארה״ב בהפגנות תמיכה בישראל מחוף לחוף, להשמיע קולם ברבים ולהראות סולידריות עם ישראל. כל הכבוד למי שבא, ומקווה שעוד רבים יותר יצטרפו בעתיד, לא רק להפגנות, אלא גם לפעילות השוטפת שמבקשת לספר את הסיפור שלנו.
ומהו אותו סיפור, שמסופר בהמשכים לאורך אלפי שנים של היסטוריה? במהלך הלחימה זכיתי להציץ בחלקים קטנים של הסיפור במהלך ביקור סולידריות קצר בישראל. המטרה הייתה לראות את המצב בשטח, לתת כתף ותמיכה ולהעביר את המסרים הלאה, לעולם. ביקרתי את משפחתו של עידו אביגל ז״ל, הילד הישראלי בן ה-5 שנרצח על ידי ארגון הטרור חמאס, בביתו. ראיתי משפחה שנמלאה צער, צער שמילים לא יכולות לתארו. ראיתי משפחה כואבת, המחובקת על ידי העם כולו מכל רחבי הארץ. ביקרתי את משפחתו של יגאל יהושע ז״ל, היהודי שנפל קורבן ללינץ׳ אכזרי בידי פורעים בלוד. היהודי שהאמין בדו קיום וכבוד הדדי. היהודי, שמשפחתו הצנועה, ההמומה והכואבת, תרמה את איבריו לחמישה אנשים שונים, ביניהם אישה ערביה בירושלים. ביקרתי גם חיילי צה״ל, כאלו המשרתים בקו הראשון ואחרים שנפצעו, שוחחתי עם אזרחים בין ובמהלך אזעקות, וכל אלו הובילו לתובנה עמוקה.
בבואנו לחזק בבתי חולים ובסוכות אבלים, מצאנו פועם את ליבה של אומה שלמה. פתאום מבינים את כוחה של אמונה בצדקת הדרך, של נחישות ועוצמה. מבינים שכוחה הגדול של ישראל הוא במרקם האנושי שלה, ושלנו. ופתאום זו ישראל, הנלחמת בשטח, דווקא היא זו שמשדרת מסר של סולידריות וחיזוק לכל רחבי העולם היהודי.
ולבסוף אסור לנו לשכוח, למרות ההמונים בחוץ ובטיקטוק, עד כמה ברי מזל אנחנו. עד כמה זכינו אנו בדור שלנו לחיות בעידן שבו מדינת ישראל קיימת, שבו היהודי לא תלוי בחסדי הפריץ המקומי, שבו יש צבא חזק ואנושי, מוסרי ועוצמתי. צבא העם.
אשרינו. אשרינו שזכינו לחיות בתקופה הזו, לא למרות המאבקים, אלא דווקא בגללם.
