אנחנו אמנם באמריקה, אבל בשבוע האחרון רובנו נשאנו עינינו למתרחש בישראל. נפתלי בנט הפך ביום ראשון לראש ממשלת ישראל, ברוטציה עם יו"ר יש עתיד יאיר לפיד, ובכך, שמו סוף ל-12 שנות שלטונו הרצופות של בנימין נתניהו. בישראל הרוחות סערו מימין ומשמאל וגם הישראלים ברחבי ארה״ב לא נשארו אדישים למהפכה הפוליטית מעבר לים. כמה מהם שיתפו אותנו בתחושותיהם:
״אפשר להוציא את הילד מישראל, אבל אי אפשר להוציא את ישראל מהילד״
טל ליאני
ניו ג'רזי
״ההתייחסות שלי לבחירות בישראל היא מאוד בעייתית. אני חי באזור ניו יורק כבר מעל לעשרים שנים. אני לא נושא בעול המיסים, רואה טילים וקטיושות רק בטלוויזיה וחי חיי נוחות בפרבר אמריקאי מנומנם. יש לי בעיה מוסרית ואישית לבקר את המאורעות בארץ או אפילו להביע דעה, כמו שלא הייתי רוצה שצרפתי יבקר את חיי ביבשת האמריקאית. אבל, למרות ואף על פי מה שאמרתי, נשארתי ישראלי בכל חלקי גופי, מוחי ונשמתי, למרות עשרים וחמש שנותיי בניו יורק. אין לי כלל ערוץ אמריקאי בטלוויזיה, כי מזמן עברתי לערוצי הכבלים של הוט, שאני מקבל מהארץ דרך האינטרנט. אני שומע גלגלצ באוטו דרך האפליקציה, פותח את הבוקר עם קריאת עיתונים ישראלים, ווינט ומעריב וחי לי את חיי תל אביב בניו יורק. כל חבריי ישראלים, וביחד אנחנו מנגבים חומוס אצל וואליד בפטרסון, ערבי ישראלי מחיפה. אני יכול להמשיך ולתאר את חיי כאן אבל ברור לי לחלוטין שכמו שהסינים חיים ברובע צ'יינה טאון בדיוק כמו בארץ מוצאם, אני חי את חיי התרבותיים והחברתיים כמו בתל אביב וירושלים. אני מודע לזה שיש לי אישיות חצויה. כמו ג'קיל והייד, עובד בבוקר בבנק אמריקאי גדול בתחום ההשקעות. כותב באנגלית, צוחק ושותה קפה באנגלית, ובערב מגיע לממלכת ישראל הקטנה שלי, וחי את חיי הישראלים רק במרחק 10,000 קילומטר מההורים. אני נותן את כל ההקדמה הזאת רק כדי להסביר שההתייחסות לפוליטיקה הישראלית לא מגיעה אצלי מאיזה ניתוח של דוד רחוק, אלה מתוך אהבה למדינה, מעורבות אישית, ישראליות שורשית וכל זה למרות המרחק הפיזי והשנים. כמו שאומרים בעברית, אפשר להוציא את הילד מישראל אבל אי אפשר להוציא את ישראל מהילד.
ובתוך כל זה, חיינו את סאגת הבחירות בישראל. ביננו, בין הישראלים, על כל 10 מבקרי ביבי יש תומך אחד, וגם זה בנדיבות. אבל רובנו לא דתיים וקל להיות יפה נפש כשאתה יושב על סיר הבשר, אז אני מודע לכך שהמדגם מוטה. כישראלי הסתכלתי על המאורעות בישראל בצער רב. גנבו לנו את המדינה. העילגים, האגרסיביים, חסרי התרבות וחונטת ארוכי הלשון פשוט גנבו לנו את המדינה. יש לי תחושה שהפרספקטיבה שלי לגבי ההתדרדרות של ישראל טובה יותר מזו של הישראלים כי הישראלים מחליקים במדרון לאט לאט ופשוט לא מבחינים בשיפוע השלילי הקטן של רמת הערכים, מוסר ציבורי ומנהיגות. לעומת זאת, אני דוגם את ישראל כל כמה חודשים, ומבחין בהתפוררות בצורה חדה מפעם לפעם. ובתוך כל זה המערכה האחרונה העלתה את הרף של רמת השקרים והתחמונים ופתאום המטרה מקדשת את האמצעים, הכל לגיטימי. שמחתי להפוך למסביר הלאומי במהלך המבצע בעזה, ולהסביר למה ישראל חייבת לטפל בטרור הפלסטיני. שמחתי להתגאות בישראליות שלי ולהכנס בכל מי שהעז לעשות מהחמאס ארגון של אחיות במנזר. שמרתי את הויכוח הפנימי בבית ולא סיפרתי לאף אחד שלביבי אין ארנק, או ששרה לוגמת שמפניה ורודה. זה היה נראה לי לא רלוונטי ולא לעניין. ופתאום הגיעו בחירות מספר ארבע והביאו שינוי, ממש פרסטרויקה כחול לבן. כמה שמחתי השבוע על השינוי. די מספיק. אני לא יכול לתאר במילים עד כמה אני מעדיף לראות אל הילדים של נפתלי בנט שולחים לו סימני לבבות מספסלי הכנסת מאשר לקרוא את פרסומי השטנה והבלע שהילדים של השני מפרסמים ברשתות החברתיות. ראיתי את ליהיא לפיד וגילת בנט יושבות ביחד בקהל, וחשבתי שהנה סופסוף מנהיגים שפויים שלא הופכים כל ויכוח פוליטי למונחי בגידה ואסון. אולי לרגע לפחות קיבלתי את התחושה שהנה המדינה ניצלה מהשתלטותם של הכוחניים והעילגים ושלחתי תפילה חרישית שזה יצליח הפעם, לפחות עד שיחוקקו כמה חוקים שימנעו בעתיד השתלטות על מוסדות המדינה מאינטרסים פסולים. ואז הגיע טקס ההשבעה של הממשלה החדשה ופשוט התביישתי. התביישתי שאלה המנהיגים שלנו. שזה הפרצוף שלנו. אחד צורח בוגדים, כמו איזה נער מתבגר חסר דרך ארץ, והשני נותן נאום דוחה של פלגנות על בסיס עדתי ולא מבין אפילו מה הבעיה בזה. לא יתכן, אנחנו דור ההייטק. אנחנו יותר טובים מזה. זה לא ימין מול שמאל. הרי ברור שהעם ברובו ימין מרכז ומה שמוגדר היום כשמאל מכיל מפקדים נערצים בצבא יחד עם אנשי דת ואנשים עם אוריינטציה ימנית. זה לא ימין מול שמאל זה יותר בכיוון של ארדואן מול העולם החופשי. אני יכול רק להתפלל שהימין יצליח להקיא מתוכו את המשיחיים הבדלנים, היס-מנים ושאר ארוכי הלשון שהסתננו לצמרת ההנהגה. אני רוצה ימין שפוי ולא מסית, שיכול להכיל דעות שונות, גם אם לא להסכים איתם, מבלי להסיט נגד ולהפוך אותם לאוייבי העם. כי אפילו כאן במרחק של 10,000 קילומטר אני יכול להבחין באנשים מצוינים בימין שנדחקו לקו האחורי ואולי יקבלו הזדמנות להחזיר עטרה ליושנה. כי האמת, למרות שאני שם ולא כאן, אין לי ארץ אחרת״.
״ואף על פי כן נוע תנוע״
אופיר גוטלזון
פאלו אלטו
״מאז יוני 2020 הייתי מעורב בהקמת תנועת UnXeptable - Saving the Israeli Democracy', תנועה של ישראלים וישראליות ברחבי העולם מצפון אמריקה דרך אירופה ועד אוסטרליה שהצטרפו ועמדו בסולידריות עם המוחים בארץ. שחששו באופן מוצדק מכרסום הולך וגובר בחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית. במשך שבועות, יצאנו כל שבת או ראשון לעמוד יחד עם עשרות האלפים שיצאו בישראל לבלפור, שעמדו בגשרים ובצמתים, וקראו להחלפת שלטונו של נתניהו. מחאה של אנשים נחושים ונחושות שסרבו לוותר לראש ממשלה הנאשם בשלושה כתבי אישום, שעל מנת להישאר בשלטון ולהימלט מהדין היה מוכן להחריב כל סממן של ממלכתיות, ובנוסף על כל אלה, הוביל ותזמר הסתה מול אותם אזרחים ואזרחיות שכל מה שביקשו הוא למחות ולשמור על הדמוקרטיה. רצה הגורל, נחתתי בארץ לפני כשבועיים לביקור עבודה ויכולתי לראות מקרוב את אותם אנשים ונשים נחושים ונחושות שהובילו את המחאה, שהובילה בסופה להקמת ממשלת בנט - לפיד.
בשבועיים האלה הספקתי לעלות פעמיים לבלפור ולראות מקרוב את מלח הארץ. אנשים מכל קצוות הארץ שפשוט אכפת להם. מאחורי האנשים שנקראים 'פני המחאה' עומדים ועומדות עשרות אלפים שלאורך 51 שבועות התמידו בחום של הקיץ ובקור של החורף הירושלמי. אחת מסיסמאות המחאה היא ״נפלתם על הדור הלא הנכון״. כשאני שומע את זה אני גם חושב על הדור של הישראלים שגרים בחו״ל, שהתגייסו ועמדו בלחץ של שאלות הלגיטימיות של התערבות בנעשה בישראל. בשיחות שלי עם אנשי המחאה המקומיים ניכר כמה ההתגייסות שלנו בכל רחבי העולם העניקה להם חיזוק ורוח גבית. החל מהעמידה כל שבוע בערים, דרך טיסה מיוחדת לוושינגטון ועד ההתגייסות של אנשי המחאה בחו״ל כדי לעזור בקמפיין עידוד ההצבעה ״הקול שלי הולך לשנות״ בבחירות האחרונות. כולם הוכיחו שכולנו ביחד רקמה ישראלית אחת. אנחנו הדור הנכון. את השלושה עשר ביוני, יום השבעת הממשלה, העברתי ליד הכנסת, שם התכנסו מובילי המחאה, הגרעין הקשה, אנשי ונשות 'אין מצב', הדגלים השחורים, קומי ישראל ופינק-פרונט - החזית הורודה ,crime minister, ׳חקירה עכשיו׳ ועוד הרבה אחרים שהתמידו. יחד כולם דאגו לעמוד ליד הכנסת ולהזכיר לנבחרי הציבור מי הריבון. בסוף הערב כולנו התכנסנו מול המסך לצפות בהצבעה על הקמת הממשלה, התחושה הייתה דומה לתמונות והקולות של האנשים שהתקבצו מסביב למקלטים בכ"ט בנובמבר. קולות הצהלה השמחה שעלו כשהופיעה התוצאה 60:59 התחילו את חגיגות המהפך. את היום ההיסטורי סיימתי בחגיגות בכיכר רבין, ובהנחת הדגל שצעדתי איתו על האנדרטה לזכר רצח רבין, כי סוף סוף אני מקווה שאחרי 25 שנה, האיש שהתחיל את תרבות ההסתה הלך.
ממשלת בנט-לפיד החדשה מייצגת את רוח המחאה, שהגיעה מכל קצוות הקשת הפוליטית, ממשלה עם מגוון דעות, ממשלה עם מספר הנשים הרב ביותר, ממשלה עם ימין מרכז ושמאל, ובפעם הראשונה וההיסטורית עם שיתוף מפלגה ערבית בקואליציה. כמובן שבאופן אישי לא פיללתי לראות את בנט כראש ממשלה, אבל הדרך שבה הממשלה קמה והפשרות שכל המפלגות הסכימו להן, נותנות לי את התקווה שהממשלה הזאת באה להחזיר את הממלכתיות, תחזק את הדמוקרטיה והכי חשוב, שרות ושרים חברות וחברי כנסת חדורי מוטיבציה לעבוד בשביל כל הציבור ללא הסתה ושיסוי. אני יוצא מאוד מחוזק מהשבועיים האלה בארץ, מאמין שהממשלה החדשה מייצרת תקווה ואולי שקט ויציבות, והיא בטוח טובה יותר מהאלטרנטיבה המושחתת, הקיצונית והמשיחית, ובשאיפה, בבחירות הבאות נוכל לחזור ולדבר ולהתווכח על הדברים שיכריעו האם ישראל תישאר יהודית ודמוקרטית או שאנחנו הולכים למדינה יהודית קיצונית לאומנית. אני מאחל לממשלה שקמה הצלחה. הצלחתה היא הצלחתנו״.
״לא ניתן לקיצוניות להרוס״
פיני דגן
מיאמי
פיני דגן בחר לתת למילים של נאומו של יאיר לפיד לדבר במקומו: ״בספר שופטים מופיע שלוש פעמים הביטוי, "ותשקוט הארץ ארבעים שנה". אני לא יודע מה יהיה פה עוד ארבעים שנה, אבל מי ייתן ונוכל בעתיד להגיד על הממשלה שמוקמת היום: "ותשקוט הארץ ארבע שנים״. זה הדבר שלו אנחנו זקוקים. ישראל היא מדינה פצועה. הגיע הזמן שתשקוט הארץ. במדינות דמוקרטיות ממשלות קמות ונופלות. דור הולך, ודור בא. זה סדר הדברים הטבעי. זוהי קואליציה מורכבת, אולי המורכבת בתולדות המדינה, אבל סיבת הקמתה פשוטה דווקא: הגיע הזמן. הגיע הזמן, הוא אפילו איחר קצת. השינוי הזה בלתי נמנע, מפני שהזמן לא יודע לעצור. הגיע הזמן להחליף את מערכת ההפעלה. הגיע הזמן לחילופי דורות. אבל לפני שנפנה אל העתיד, יש לנו עוד משימה אחת: אנחנו צריכים למצוא דרך לסלוח אחד לשני על העבר. השנאה היא כלא, הסליחה היא כרטיס היציאה ממנו. אני מסתכל על השנים האחרונות בחייה של המדינה. על ההפגנות, על הזעם, על הדברים הנוראים שנאמרו פה באולם הזה. אני לא רוצה להיות שבוי בידי השנים האלה. בשש השנים האחרונות ישבתי באופוזיציה ורוב הזמן כעסתי על הדרך שבה הממשלה נהגה בנו. הפתרון הוא לא להחזיר עכשיו באותו מטבע. הפתרון הוא להתנהג אחרת. אני רוצה להגיד לאופוזיציה מכאן: הדלת שלנו תהיה פתוחה אליכם. אנחנו מכירים בזה שיש לציבור שבחר בכם צרכים אמיתיים.
לא על הכל נסכים, אבל תמיד נקשיב. השנים האחרונות הפכו את כולנו מבני אדם לתגיות. "ימני", "שמאלני", "חילוני", "חרדי", "יהודי", "ערבי". הממשלה הזו נוצרה כדי שנפסיק להיות תגי זיהוי, ונחזיר לתחיה את המכנה המשותף, את בני האדם על כל מורכבותם. אחד מחברי הכנסת החרדים שלח לי לפני כניסת השבת הודעת ווטסאפ שאמרה כך: הרבי מקוצק פירש את האמרה "כשם שאין פרצופיהם שווים כך אין דעותיהם שוות", בדרך הבאה: "כשם שאין אדם כועס על כך שפניו של חברו שונות, כך אין לו לכעוס על דעתו השונה." ואז הוא כתב לי: "מי ייתן ונדע ימים של טוב משותף גדול." אם הרבי מקוצק היה יודע שדבריו יהפכו להודעת ווטסאפ מלאה רצון טוב בין שני חברי כנסת, אחד חרדי והשני חילוני, בארץ ישראל החופשית והדמוקרטית, אני חושב שהוא היה שמח. אני מאמין שהוא היה אומר לנו: "לא יכול להיות שאתם לא רואים כמה אתם קרובים״. יש לנו ויכוח פוליטי וערכי, אבל אנחנו לא אויבים. אנחנו חיים פה ביחד. גורלנו כרוך זה בזה. אחרי כל ההשמצות והזעקות, החלוקה האמיתית בחברה הישראלית היא לא שמאל וימין. החלוקה האמיתית היא מתונים וקיצוניים. אנשים שרוצים לבנות, ואנשים שרוצים להרוס.
אנחנו לא ניתן לקיצוניות להרוס את מדינת ישראל. אנחנו לא ניתן לשנאה לנהל אותנו. גזענים אלימים לא הופכים לפטריוטים רק כי הם מתעטפים בדגל. הם לא יגדירו לנו מהי אהבת ישראל. אנחנו לא אויבים. גם הדיעה הכי נחרצת, גם הויכוח הכי לוהט, לא יהפוך אותנו לאויבים. אנחנו לא ניתן לקיצוניות להרוס את היכולת שלנו לדבר אחד עם השני, ולפעול יחד למען מדינת ישראל.
מלאני קליין, האמא הגדולה של הפסיכואנליזה, הסבירה שמול הרצון להרוס, לבני האדם יש גם דחף לתקן. יש בתוכנו משהו חזק שרוצה לתקן את העולם ואת עצמנו. הממשלה הזו הוקמה סביב הדחף הזה.
יש לנו הרבה מה לתקן. אנחנו צריכים לתקן את השיח בינינו ואת המדרכות בטייבה. לתקן את המחלקות הפנימיות בבתי החולים ואת המחלוקות הפנימיות בדת ומדינה. אנחנו צריכים לתקן את הדמוקרטיה הישראלית ואת היחסים עם הדמוקרטים בארה"ב. לתקן את הפערים החברתיים ולוודא שלכל ילד בישראל מחשב ואינטרנט מהיר והזדמנות שווה להצליח. הרבה עבודה. יש לנו הרבה עבודה. הדרך היחידה להצליח, היא לעשות את זה יחד. הציניקנים יזלזלו. הם תמיד מזלזלים, אבל ציניקנים לא בנו דבר מעולם.
אם אתה רוצה לבנות משהו, אתה צריך לסמוך על אנשים אחרים. שום בית – לא בית פרטי ולא בית לאומי - לא נבנה בידי אדם אחד. האדריכל זקוק למהנדס, המהנדס זקוק לבנאי, הבנאי זקוק לעושה הלבנים.
הממשלה הזו נבנתה מפני שאנחנו מאמינים שתפקידנו לבנות פה ביחד משהו טוב יותר. מאמינים שמה שמחבר אותנו, מה שהפך אותנו לעם אחד ואומה אחת ומדינה אחת, הוא לקיחת אחריות. אנחנו לא רק מקימים ממשלה, אלא גם חוזרים לאמת הבסיסית שתפקידנו לא לדאוג רק לעצמנו, אלא גם אחד לשני. לא רק לאנשים שחושבים כמונו, אלא לכל מי שצועד אתנו במסע הישראלי. הממשלה הזו לא מוקמת בשביל פוליטיקאים. היא מוקמת בשביל מורים ומהנדסים, חקלאים ושוטרים, בעלי עסקים קטנים וניצולי שואה וילדי בית ספר. היא מוקמת בשביל מיטל, הצעירה עם העגיל באף שעצרה אותי ברחוב ואמרה, "לא הצבעתי בשבילך, אבל אתה חייב לי." והיא צודקת. אני חייב לה. כי היא הבעלים החוקי של העתיד שתפקידנו לבנות עכשיו. אנשים שואלים אותנו, מה משותף ביניכם? מה משותף בין מרב מיכאלי לאביגדור ליברמן? מה משותף בין איילת שקד לבני גנץ ולמנסור עבאס? בין גדעון סער לניצן הורוביץ? מה משותף בין יאיר לפיד לנפתלי בנט?
התשובה היא: המדינה הזו. היא הדבר שמאחד אותנו. היא האהבה המשותפת שלנו. אף אחד מאיתנו לא חושב שהוא אוהב אותה יותר מהאחר. לאף אחד אין זכות ראשונים על הפטריוטיות או בלעדיות על אהבת הארץ. מה שמשותף לנו היא ההבנה שאי אפשר לטעון שאתה אוהב את מדינת ישראל, אבל שונא חצי מהישראלים. אם אתה יודע איפה לחפש, אין דבר קל יותר מאשר למצוא מה משותף לנו. הדאגה לעסקים קטנים בפריפריה, משותפת לנו. החשיבות שאנחנו מייחסים לחינוך של ילדינו ולבריאות של הורינו, משותפת לנו. ההבנה שצה"ל צריך להיות צבא חזק עם ערכים מוסריים ברורים, משותפת לנו. ההכרה בכך שאנחנו מדינת חוק ועלינו לגלות אפס סובלנות כלפי שחיתות, ובעיקר שחיתות שלטונית, משותפת לנו.
ההבנה שזו חובתה של המדינה היהודית לטפל בחברה הערבית ולתת שיוויון אזרחי לכל תושב משותפת לנו.
יש עוד דבר שמשותף לנו: כשמשהו מקולקל בעולם, אנחנו לא מחפשים על מי להפיל את התיק. במקום זה אנחנו שואלים איך אפשר לתקן. הממשלה הזו באה לתקן. זה תפקידה, זה ייעודה, זה השינוי הגדול שהיא מביאה.
״זהו יום של תקווה חדשה״
קובי כהן
מנהטן
״אני מודה שלא זו הממשלה לה פיללתי. כאיש שמאל, אני רואה באנשים כמו בנט וליברמן חלק גדול מהבעיה. ליברמן היה מושחת, לכאורה, וזה שעכשיו הפך לחלק ממחנה האנטי-ביבי לא משנה את העובדה כי ההבדל העיקרי בינו לבין נתניהו הוא שבמקרה שלו עדים נעלמו ותיקים נסגרו בשלב כלשהו.
במקרה של בנט, מעבר להיותו מגלומן וילדותי, הוא איש ימין מובהק שבדיוק כמו מורו ורבו, נתניהו, לא היסס לרמוס את הדמוקרטיה הישראלית ולהחליש את המערכת הציבורית, כמו-גם לעשות דה-לגיטימציה מתמשכת לשמאל הישראלי שעדיין נושם באופן עצמוני. יחד עם זאת, זהו יום של תקווה חדשה. אין לי ציפיות גבוהות מהממשלה שתקום. היא לא תפנה התנחלויות ותחתור להסכם עם הפלסטינים, למרות שזה אינטרס ציוני מובהק לשמור על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולא כמדינת אפרטהייד דו-לאומית. היא לא באמת תפעל לריסוק ההגמוניה האורתודוקסית במדינת ישראל ושילוב אמיתי של החרדים בחברה תוך הקטנת תלותם בעסקנים וברבנים. אבל, אולי הממשלה הזאת תצליח לייצר שיח חדש. רוב חברי הממשלה היו באופוזיציה משך שנים. יש להם האינטרס להצליח בתפקידם, הגם שברובם לא דבק רבב. הם באים בידיים נקיות מתוך רצון כן לשנות. ביום הזה אפשר לשמור על תקווה ולאחל הצלחה לממשלת ישראל החדשה. כולי תקווה כי הגמילה מנתניהו תהיה מהירה יותר וקלה יותר ממה שאני צופה שתהיה. את הרעל שהוא פיזר בנדיבות במשך שנות כהונתו ייקח שנות דור להוציא מאיתנו, אבל תמיד אפשר לקוות שזה יקח קצת פחות זמן״.
״ביזיון לשמו״
אירית בן אהרון
מיאמי
״אני מאוד מאוכזבת וחושבת שכבוד ראש הממשלה הנוכחי גנב את הבחירות עם שישה מנדטים. זאת בדיחה לשמה ובתור אחת שנולדה בארץ וישראלית לכל דבר, בשבילי הוא לא ראש הממשלה כי במדינה דמוקרטית העם בוחר את ראש הממשלה וזה לא מה שהעם בחר. הוא הרכיב את הממשלה בכל מחיר שזה ביזיון לשמו.
העם בחר ימין וזה מה שהיה צריך להיות. לפי דעתי צריכים לעבור לשיטה של המדינות שבוחרות את ראש הממשלה ואז הוא בוחר את הצוות שלו. זאת בדיחה לשמה מה שקורה בארצנו. אני רוצה גם להקדיש הודיה ענקית לראש הממשלה היוצא ביבי נתניהו על כל הטוב והשפע שהביא ועשה לעם ישראל ומקווה בכל ליבי שהממשלה החדשה תפעל בצורה נכונה ולא תהרוס את כל מה שביבי בנה, אמן״.
״קצת סקפטית אבל גם מלאת תקווה״
שירלי זייפמן
ניו ג'רזי
״ממשלת שינוי יקרה, כותבת לך, שירלי, ישראלית-אמריקאית המתגוררת בארצות הברית כבר שמונה עשרה שנים. זאת שקוראת ומתעדכנת בכל יום על הנעשה בארץ ומתעכבת גם על הטוקבקים. זאת שבכל קיץ מבקרת את כל המשפחה והחברים בארץ, לוקחת את הילדים לראות כוכבים בלילה במדבר, לירושלים, לאילת, למכתש ולגבול בצפון אבל גם לים וללונה פארק, לקונצרטים, להצגות, להופעות ולבריכה השכונתית ליד בית הוריי. הבית הישראלי שהקמנו לתפארת באמריקה, לא נבנה רק משיחות אקראיות עם הילדים בעברית, קנייה במכולת הישראלית או מביקור באתרי תיירות בארץ בקיץ. בצעדים מחושבים, עם אהבה עצומה ותחושת שייכות עמוקה למדינה, כן, גם ממרחק של אלפי קילומטרים, דאגנו לכך שהזהות הישראלית שלנו ושל ילדינו, בני 16 ו-20 היום, תעבור כחוט השני בין כל הזהויות האחרות שלנו וכך היא נטמעה היטב בין כל ההגדרות האחרות שאספנו עם השנים בחיינו האישיים, החברתיים והמקצועיים. החלטתי לכתוב לך היום, כי זהו יום מרגש. לא בכל יום אנחנו עדים לקבוצת אנשים שמחליטה לשים את האג'נדה האישית והפוליטית על אש קטנה ולשים את טובת המדינה לנגד עיניה. הצלחת לקחת את המושכות מידיהם של פוליטיקאים, שטענו שהחלטותיהם ופעולותיהם בשנים האחרונות נעשו בשם המדינה ולמענה, אבל הלכה למעשה לא שיקפו כלל את המורכבת של החברה הישראלית, שגווניה רק הלכו והתרבו עם השנים, בתוך המדינה ומחוץ לגבולותיה. ממשלה שמיחזרה רטוריקה של הפרד ומשול, שהוכיחה את עצמה כיעילה, והולידה קיטוב ופילוג שחלחל אל תוך המרחב הציבורי. עיסוקה העיקרי התמקד בפאתוס של התנהלות השיח הציבורי והפוליטי ופחות בנושאים הבוערים שהצטברו במרתפי הממשלה ונקברו תחת שרביט הסטטוס קוו שלה. הדילמות שעומדות כעת בפניך, הן כיצד לטפל במקביל בכל אותם נושאים דחופים ומורכבים שנשארו באפילה ורק הלכו והתרבו עם השנים ואיך לעשות זאת כממשלה שהתאחדה סביב החלפת השלטון וכעת, משהוחלף, בולטת בעיקר בייחודיות המפלגות שמרכיבות אותה ופחות בנקודות הממשק ביניהן. כיוון שקצרה היריעה והרשימה ארוכה, בחרתי לשתף אותך בשני נושאים שקרובים ללבי ונחשבים "נפיצים במיוחד" בין חברי הקואליציה. הראשון הוא הדת. גדלתי כישראלית-חילונית. אפשר לומר שאת הזהות היהודית שלי לקחתי כמובנת מאליה.
אני נכדתם של שורדי שואה ואת חיי ניהלתי במדינה יהודית, אז מבחינתי היהדות הייתה חלק ממני כבר בלידה ופשוט המשיכה איתי הלאה. מהר מאוד הבנתי שעם ילדיי זה יהיה שונה כי אצלם זה אומנם הגיע "בילט-אין" אך הם לא יגדלו במדינה יהודית, ולכן כשהגענו לארצות הברית, הכנסנו את הילדים לגן יהודי. בחרנו במודע בגן בבית כנסת קונסרבטיבי כי חשבנו שכך הילדים יהיו חשופים לדת בדרך שנראתה יותר רלוונטית להתנהלות החילונית שלנו. מה שהפתיע אותי, זה שהרב שניגן לילדים בגיטרה בגן ושר שירים בבית הכנסת, שדיבר בלהט על ישראל ואפשר לנו לשבת יחד כמשפחה בהיכל התפילות, ללא הפרדה מגדרית, שינה לגמרי את כל תפיסת הזהות היהודית שלי וגרם לי להפסיק לקחת אותה כמובנת מאליה. אותן שנים פתחו לי צוהר לעולם שלם של זרמים ביהדות, שלא היה להם כמעט ביטוי בארץ, אבל החיבור שלהם לישראל היה משמעותי ביותר. החל מהפגנות תמיכה בישראל (כולל במבצע האחרון), עבור בתמיכה בישראלים שמתגוררים בארצות הברית, דרך תרומות גדולות לארגונים ועמותות בארץ וגישה מכילה ופרוגרסיבית יותר לשאלה מיהו יהודי. הם אלו שעזרו לנו לקיים טקס בר מצווה משמעותי לבננו הצעיר בארץ והם אלו שנסכו בנו תחושת שייכות ובטחון מהרגע שהגענו לארצות הברית מתוך תחושת שליחות ואחווה, כי הם באמת מאמינים שכל ישראל, בארץ ובתפוצות, ערבים זה לזה. אחרי שנים של ניכור והתרחקות מיהדות התפוצות ומזרמים קונסרבטיביים ורפורמיים בדת, הפועלים כעת במרץ בישראל, הגיעה השעה להתעדכן ולבטל את המונופול של הרבנות הראשית על שלל נושאים ובעיקר גיור, כשרות, נישואין אזרחיים וגירושין. מדינת ישראל היא מדינה יהודית, לא יהודית-אורתודוקסית. היהדות האורתודוקסית היא זרם ככל שאר הזרמים והמדינה צריכה לאפשר לאזרח להתחבר אל הדת בדרך שבה הוא בוחר עם מינימום התערבות בחיי האזרחים. זה צריך לעמוד על הפרק כהכרח קיומי של מדינת ישראל ולא כעוד נקודת מיקוח שאפשר להתפשר עליה במשא ומתן. היהדות האורתודוקסית אולי שירתה בעבר את היהודים בגולה, שראו בהתבדלות ובהומוגניות תנאים הכרחיים להישרדות, אבל אלו אותם תנאים שלא תואמים את המציאות ההטרוגנית והפלורליסטית שאליה ישראל והעולם כולו צועדים בצעדי ענק. יתרה מכך, התקרבות ליהדות התפוצות תיצור הזדמנות פז לישראל לחזק את מעמדה ותדמיתה החברתי בעולם. כדי לתת דוגמה יותר קונקרטית, אפשר ללמוד רבות מענף ההיי-טק הישראלי, שהוא ללא ספק גולת הכותרת של ישראל. הוא אחד הענפים הכי משגשגים בארץ ובעולם, מכיוון שהעוסקים בו השכילו להבין שלא מספיק להשקיע במיטב המוחות המקומיים כדי להגיע למעמד של אומת סטארט-אפ. פיתוח יחסים בינלאומיים, חיזור אחר משקיעים פוטנציאליים ושיתופי פעולה גלובליים הם סוד הקסם להצלחה כלכלית ומהווים את אבני היסוד למיתוג הענף כמעצמה. דמייני לך, ממשלה יקרה, את ישראל כמעצמה חברתית.
הנושא השני הוא קהילת הלהט"בים בארץ. נושא חברתי מאוד שנוי במחלוקת ומאוד אישי עבורינו, כיוון שבננו הבכור הוא טראנסמן. הוא יצא לפני שנה בתקופה מאוד מאתגרת. הוא ואנחנו עדיין מנסים להבין איך להתנהל עם הזהות החדשה שלו. זאת לא רק ההסתגלות לשינוי המגדרי החיצוני והפנימי שלו, זה גם הניווט בין הקונפליקטים שיוצרת הזהות החדשה שלו עם הזהות הישראלית שהוא כל כך אוהב ומחובר אליה. קשה מאוד להבין לאן הרוח נושבת כשהצדדים מתחייבים לפעול לקדם את זכויות הקהילה הגאה אבל מפלגה ערבית, שנלחמת, ובצדק, למען זכויות הקהילה שלה, היא זאת שעשויה לטרפד חקיקת חוקים שהינם בסיסיים ומשמעותיים לקידום זכויות הקהילה הגאה. החלפת השלטון הקודם, מסמנת עבור רבים מהקהילה יציאה מתרבות מקטינה, מגבילה ומסרסת לתרבות נאורה, מכילה ותומכת. יהיה מאוד חבל להיווכח שבמקום לצאת מחושך לאור גדול, נצא מחושך לאורו של פנס כיס שבקושי מאיר את הדף עליו נכתב ההסכם הקואליציוני.
אז כן, אני קצת סקפטית אבל גם מלאת תקווה, ממשלת שינוי חדשה. למה? כי גם אני ומשפחתי בעיצומו של שינוי, שהוא מאתגר לכל הדעות אבל קורה. הוא מתרחש לנגד עינינו בכל יום ואנחנו לומדים להפיק ממנו את המיטב עבור כולנו, כי אנחנו יחידה משפחתית אחת. שחררנו את כל מה שקשור לזהות הנשית שלו כי היא לא שיקפה, לא הציגה ולא ביטאה את מי שהוא באמת. הצעד הראשון הזה הוא קריטי, ממשלה יקרה, כי שינוי אמיתי מתחולל רק כשמניחים לנוסטלגיה, מסתכלים למציאות העכשווית בלבן של העיניים ומקווים שהעתיד, שוודאי יהיה שונה ממה שתכננו, יהיה לא פחות טוב ממה שדמיינו. מינויין של תשע נשים לשרות בממשלה הוא דוגמה לצעד ראשון בכיוון הנכון. הצעד השני הוא להבין שזה תהליך ארוך ומייגע. כמו מרתון שמחולק למקטעים ולכן חשוב להתמקד בכל פעם רק במרחק שצריך לגמוע. ההתקדמות נעשית עם הרבה אורך רוח, סבלנות ומתינות עד שמגיעים אל היעד. ואז מתקדמים ליעד הבא. בהצלחה, בתקווה ובאהבה.
״קרדיט לישראלים מעבר לים שלקחו חלק במאבק״
גילי גץ
ניו יורק
״כפעיל ג׳יי סטריט באופן אישי זה היה עבורי מאוד מרגש והיה לי קשה להאמין שהוא הגיע. הייתה שמחה כל כך גדולה. אושר גדול וחגיגה גדולה לדמוקרטיה הישראלית ולמדינת ישראל. גם איך שהכל קרה היה היסטורי כשלעצמו, כי היה צריך את כל הספקטרום הפוליטי שיתאחד כדי לעצור את מה שהפך כבר למשהו מאוד מסוכן וכל השנים של לפצל, לשסות, לשנוא ולפלג, כל אלו קיבלו את המענה בעבודה משותפת. בחיבורים בין כולם. אני חושב שהשילוב המנצח של ערבים ויהודים הוא שהוריד את ביבי מהכיסא. העתיד של ישראל הוא שותפות בין כל המגזרים. לעבוד ביחד ולא נגד. חשוב גם לתת קרדיט לישראלים כאן מעבר לים שלקחו חלק במאבק. זו הייתה ההתארגנות הכי גדולה בארה״ב שהייתה בחודשים האחרונים עם הפגנות ההזדהות עם בלפור, מחוף לחוף, כולנו נלחמנו, ישראלים שגרים כאן התאחדו עם הישראלים בבלפור כל שבת כדי שנתניהו ילך. אני חושב שלמאבק הזה היה כוח גדול. זה היה מרכיב חשוב לשמור את זה בתודעה לשמור על הלחץ. אלו לא הפגנות שמאל ימין, אבל הדרישה הייתה ספציפית. לא היה כזה דבר בהיסטוריה הישראלית. מחאה כל כך גדולה שגייסה כל כך הרבה אנשים. היו להפגנות האלו מרכיב מכריע, כי הן יצרו את האקלים לממשלה הזו לקום.
אחד הדברים הגרועים שביבי עשה היה לפצל את הקשר של ישראל עם ארה״ב ויצר נתק של ממש עם רבים מהיהודים כאן. זה הזמן לאיחוי שתוביל הממשלה החדשה, עם הזדמנות מדהימה לאחות את מערכות היחסים האלו עם יהודי ארה״ב, עם המפלגה הדמוקרטית ולתקן את הנזקים האדירים שביבי עשה כאן והנזק ענק. יהדות ארה״ב מרגישה שביבי זרק אותה לפח בשביל תמיכת האוונגליסטים והפך את ישראל לחלק מהמפלגה הרפובליקנית״.
״קשה לתאר את האופוריה״
דנה יחזקאל
לוס אנג׳לס
״אני חייה בלוס אנג׳לס כמעט 42 שנה. אחרי מה שקרה בישראל, אני מרגישה הקלה. סוף סוף אוכל לרדת מהמטוס בנתב״ג ולהיחפז עם שאר הנוסעים באולם המשופע כלפי מטה, וליבי קל עלי ולא מלא חרון אין אונים.
כבר לפני עשר שתים-עשרה שנה נבעתתי למשמע ולמקרא השיח האלים שהתפתח בחברה הישראלית וראיתי את השסע ואת השיסוי המכווון (הפרד ומשול) שהתבטא בטוקבקים וברשתות החברתיות בארץ. זה היה מדאיג מאד. היה מובן שזו לא טעות - זו מדיניות, וזה רק הלך וגבר תחת שלטונו של נתניהו.
בניגוד להמון ישראלים שנוסעים לבקר את המשפחה בארץ לשלושה שבועות כל שנה, אני נוסעת לעיתים מאד תכופות ושוהה תקופות ארוכות בארץ, חודשיים, שלושה, ואפילו שישה ולכן אפשר להגיד, במיוחד לאור העובדה שהורי יוצאי ארה״ב שעלו ב-1950 (האירוניה - אני שבתי לגור פה…), ששורשי בשני צידי הים.
העובדה שהיה לנו ראש ממשלה כוחני, נהנתן ורמאי ששיסה, פילג את העם ועשה דה לגיטימציה לחלק שלם של החברה, גרמה לי לתחושת חרון וחוסר אונים. בכל פעם שנחתתי בנתב״ג הרגשתי את התחושות הקשות הללו. במיוחד כשהתחיל להסתבר היקף הפשעים בהם הוא מiאשם. אז איך אני מרגישה לגבי הממשלה החדשה? לא מאושרת שעדיין עומד בראשה אדם שלא מעוניין בהפרדת דת ומדינה ונותן לגיטימציה לגזל, אלימות והתעמרות כלפי הפלסטינים, ושנוזלים לתוך יחסי האנוש בתוך הארץ, אבל יש בממשלה הזאת כל כך הרבה אנשים אחרים מוכשרים ובעלי רצון טוב ואמיתי לשנות, רק צריך להקשיב רוב קשב לנאום הראשון של ח״כ אמילי מואטי כדי להתמלא באושר ותקווה לתיקון. הלוואי שלא אתבדה. בתקופה של הפגנות בלפור הצטרפתי לארגון של ישראלים בחו״ל UnXetpable - Saving the Israeli Democracy אשר הפגינו לאות סולידריות עם מפגיני בלפור. לא היה קל למצוא בלוס אנג׳לס ישראלים שחושבים כמוני. שבת אחת היתה לנו הפגנה ״גדולה״ של שלושים פלוס אנשים ובאותו יום, ב״סן פרננדו וואלי״, מרחק מאד קצר מאיתנו, התאספו כאלפיים ישראלים בהפגנת תמיכה בעד הנשיא דאז, טראמפ. אבל למרות זאת, הקשר עם הקבוצות האחרות, של התנועה לסולידריות עם הפגנות בלפור נתן לנו תחושה משפחתית ומחזקת. זה למעשה הדבר הפלאי ביותר שבשינוי שקרה. צמיחת התנועה של עשרות אלפי אנשים שאכפת להם שעמדו בצמתות ובגשרים שבוע שבוע, בגשם ובשמש. ה״עגלה המלאה״ של לכידות רעיונית שאולי התנועה לאיכות השלטון מסמלת אותה יותר מכל. בביקורי האחרון בארץ, כשלושה חודשים, ממרץ ועד השבוע שעבר, הצבעתי בבחירות בקלפי למבודדים במועצה האזורית אשכול, חגגתי לאמא יום הולדת 90, חוויתי את המלחמה המתוזמרת של ביבי ונסעתי כל שבת בערב לבלפור. קשה לתאר את האופוריה שתקפה אותי כשראינו שהולכת להיות ממשלת שינוי. אני אוהבת את הארץ, את הנגב, את המשפחה, והחברים. אני חושבת שיש כל כך הרבה מה לתקן, ואפשר לתקן.
לגבי יהדות ארה״ב הדור הצעיר ככללו הולך ונהייה פרוגרסיבי יותר ויותר בארה״ב. אין ספק שצעירי היהודים לא יסבלו מדינת אפרטהייד שאפילו אזרחיה הערביים שבתוכה הם אזרחים סוג ב׳. השאלה צריכה להיות לא מה אנחנו מצפים מהיהדות הצעירה בארה״ב אלא מה היא מצפה מאיתנו ומהישראלים שבארץ״.
״אין להם סיכוי וביבי יחזור לשלטון״
ירדנה מזור
שיקגו
״נקרעתי בשבועות האחרונים לצפות במה שקורה בישראל בלי שיש לי את האפשרות להיות קרובה ולנסות למחות על כל מה שאני רואה שמתחולל. חששתי ממה שיקרה והחששות שלי התממשו. הממשלה הזאת היא ביזיון ואין לה גב. לביבי יש 30 מנדטים ובסך הכל 2,000,000 ישראלים אוהבי המדינה שתמכו בימין. בנט גנב את הדעת והיום אפילו לא עובר את אחוז החסימה, כי מה שהוא עשה היה מעשה נוכלות שהינדס יאיר לפיד. איך יכול להיות ראש ממשלה עם שישה מנדטים ביום טוב?! לא הוא ולא לפיד ביחד יכולים להנהיג את מדינת ישראל בכבוד ובחכמה כמו נתניהו. ראינו גם מכאן לאורך השנים את ההערכה וההתפעלות שיש בקרב מנהיגי עולם לנתניהו. גאון פוליטי שמסתדר עם כל המנהיגים (אובמה היה חריג כי הוא שונא ישראל). ראינו כיצד הוא מצליח להילחם גם באיראן וגם בחמאס ולשמור על כל ארץ ישראל. בנט ולפיד חלשים. אני חוששת שיכנעו ללחץ של ביידן ולא ישמרו על האינטרסים של מדינת ישראל. לא בביטחון ולא על הזהות היהודית שלנו. הם עוד יכירו ברפורמים כיהודים חו"ח. היהודים באמריקה מאוד מעורערים ורבים, גם אם יהודים על הנייר קרובים לזרמים הפרוגרסיבים ולא מונחים על ידי היהדות שלהם. לצערי אני רואה את זה מקרוב, הם לא מבינים למה זה גם אינטרס שלהם לתמוך בנו מול bds ושאר שונאי ישראל האנטישמים. יום יבוא וגם הם ישלמו על הבגידה שלהם במדינה והשנאה לביבי ולעם. מדהים אותי שכל השמאלנים עכשיו מחבקים את ליברמן ובנט אחרי ששנים כינו אותם פשיסטים. ליברמן הוא גם מושחת אבל פתאום זה לא איכפת להם, כי כל המחנה הזה זה "רק לא ביבי". אין להם סיכוי וביבי יחזור לשלטון במהרה בימינו ונאמר אמן״!
