במשרד המילואים הישן שלי הייתה תלויה על הקיר קריקטורה: שני אנשי מערות גוררים עגלה, אלא שבמקום גלגלים היא נישאת על ריבועי אבן. אנשי המערות מתאמצים להזיז את העגלה, ולצידם עומד איש מערות שלישי ובידו גלגל. ניכר שהוא מציע להם לעצור לרגע ולהחליף את הריבוע המסורבל, אבל אחד מהם עונה לו: "מצטער, אין לנו זמן לעצור״.
המשל מאחורי הקריקטורה הזו ברור - חשוב לדעת לעצור כדי להשתפר - וזה, בהכללה גסה, ההיגיון המנחה מאחורי תכנית העבודות של ביידן. התוכנית, הכוללת השקעה של כשני טריליון דולר (לאורך שמונה שנים), נועדה לשפר את כושר הייצור של ארה"ב ולהפוך אותה לתחרותית יותר בשווקים הבינלאומיים (בעיקר מול סין), לייצר מקומות עבודה איכותיים (בדגש על הפריפריה) ולחזק את מאמציה של ארה"ב במאבק בשינויי האקלים.
הרציונל הכלכלי מאחורי התוכנית הוא ברור: כדי להפוך את העובד האמריקני ליצרני יותר, התוכנית כוללת השקעות עתק בחינוך, בהכשרות מקצועיות ובבריאות, כולל בין השאר, תכנית להחלפת צינורות מים עשויים עופרת - כי אנשים פחות בריאים הם אנשים פחות יצרניים. על מנת לשמר את הפריון האמריקני, התוכנית כוללת השקעות של מיליארדים בתשתיות פיזיות (גשרים, כבישים ופסי רכבת), תחבורה (נמלי תעופה וים) ותשתיות חשמל ואינטרנט, בדגש על המרחב הכפרי בארה"ב - כדי להבטיח שמוצרים ושירותים יוכלו לעבור מהר יותר ובזול יותר.
חלק הארי של התוכנית מיועד להשקעה בהון. בשעה שרוב המודלים הכלכליים מדברים על "הון" בתור אמצעי ייצור פיזיים כמו מכונות (שמייצרות מוצרים) או קרקע (שמייצרת מזון), תכנית העבודות של ביידן כוללת תמריצים להשקעה במחקר ופיתוח של טכנולוגיות, ובפרט במגזר הרכבים החשמליים. עוד במהלך הפריימריז ביידן הציב על ראש שמחתו על מגזר הרכבים החשמליים, שמעבר לעובדה שיתרום למאבק בפליטת גזי חממה ההשקעות בו יאפשרו לפתוח מפעלים חדשים ולייצר מיליוני מקומות עבודה חדשים - ובחזונו של ביידן, יהיו אלה מקומות עבודה מאוגדים עם משכורות טובות, שימוקמו אסטרטגית במערב התיכון ויפצו על הדעיכה הכלכלית שחוו מדינות "חגורת החלודה" כמו פנסילבניה, ויסקונסין ומישיגן - אותן המדינות שהביאו לו את הניצחון בנובמבר.
הצד השני של המטבע
ומנגד, לא חסרים חסרונות לתוכנית השאפתנית הזו: הצעד המרכזי שבכוונתו של ביידן לנקוט כדי לממן אותה הוא העלאת מס החברות מ-21% ל-28%, צעד שהרפובליקנים מתכוונים להתנגד לו וגם הסנאטור הדמוקרטי ג'ו מנצ'ין (מערב וירג'יניה), שבוחר לא מעט את הצד הרפובליקני, כבר הודיע שלא יתמוך בו. עד קיצוץ המיסים של טראמפ, מס החברות עמד על 35% וגם ביידן מסכים כי זהו מס גבוה מדי, אבל לשיטתו, על בעלי הון לשאת בחלק גדול יותר מהמשימה הכלכלית.
הרפובליקנים מתנגדים גם לחלקים רבים נוספים בתוכנית: בשעה שתשתיות הן כמעט תמיד נושא שבקונצנזוס הפוליטי (ושניים מפרויקטי התשתיות הגדולים בהיסטוריה האמריקנית - מסילות הרכבת ורשת הכבישים המהירים - נבנו בתקופתם של נשיאים רפובליקניים, לינקולן ואייזנהאואר), רבים מהם צפויים להתנגד להשקעות בסקטורים "אקלימיים" כמו רכבים חשמליים ואנרגיות מתחדשות, בטענה שביידן "חוטף" את נושא התשתיות ו-"רוכב" עליו כדי לקדם חזון ליברלי.
רכיבים נוספים ב-"חזון הליברלי" שהרפובליקנים צפויים להתנגד לו הם הרחבת ביטוחי הבריאות הממלכתיים והשקעה של למעלה מ-200 מיליארד דולר בדיור בר-השגה.
הרפובליקנים, בעיקר אלה שמזדהים כשמרנים מבחינה כלכלית, עשויים גם להשמיע התנגדות עקרונית יותר לעצם התוכנית: למה שהמדינה תייצר משרות באופן מלאכותי במקום לתת לשוק החופשי לייצר אותן בעצמו על פי האופן שבו בעלי הון קוראים את המפה? ומי מבטיח שהמשרות החדשות האלו - כאמור בעיקר בסקטורים "אקלימיים" - הן אכן המשרות המתאימות יותר? והאם המשרות החדשות האלו יצליחו לפצות על אלו שיאבדו בגלל העלאת מס החברות?
הסנאטור מנצ'ין כבר הודיע שהוא חושב שנכון לקחת את תכנית העבודות ולפרק אותה לכמה חוקים נפרדים, שעל כל אחד מהם תיערך הצבעה בנפרד - כך מרחב הגמישות של כל הצדדים יגדל, הרפובליקנים יוכלו לתמוך בתוכניות שהן באמת בקונצנזוס (גם טראמפ הבטיח להוביל רפורמה בתשתיות הפיזיות, למשל) וביידן יוכל לשמור לפחות חלק מהאג'נדה שלו. אלא שביידן, שיודע ששעון החול של כהונתו מתקתק עד בחירות האמצע ב-2022 - אז הוא עשוי לאבד את הרוב הדמוקרטי לפחות באחד מבתי הקונגרס - לא ממהר לוותר מראש על התוכנית שהגדיר כתוכנית העבודות השאפתנית ביותר מאז ה-New Deal של רוזוולט.
בין טהראן לוינה
לראשונה מאז שנחתם הסכם הגרעין עם איראן נפגשו נציגיה עם נציגי המעצמות. מי שקיווה שהבעיה האיראנית תיפתר בתקופת ביידן, צפוי כנראה, להתאכזב
ובינתיים, איראן וארה"ב ממשיכות להביט זו בעיניה של זו ואף אחד מהצדדים לא ממצמץ: לראשונה מאז החתימה על הסכם הגרעין ב-2015 נפגשו נציגיהן של איראן ושל האיחוד האירופי ושש המעצמות החתומות על הסכם הגרעין (חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון - ארה"ב, רוסיה, סין, בריטניה וצרפת - וגרמניה) בוינה שבאוסטריה, לדיון על מתווה אפשרי לחזרה להסכם הגרעין.
מי שציפה לפריצת דרך מדינית, נכונה לו אכזבה: שני הצדדים העיקריים, איראן וארה"ב, הבהירו כי הם מגיעים לדיונים האלו עם ציפיות נמוכות. האיראנים, אשר טוענים כי ארה"ב הייתה הראשונה להפר את ההסכם כשהנשיא לשעבר טראמפ פרש ממנו ב-2018, מצפים שארה"ב תסיר את כל הסנקציות ורק אז מוכנים לשוב לתנאיו; ארה"ב בתורה מבינה כי קבלת התנאי האיראני תייצר תקדים בעייתי שבו אין על איראן לחץ כלכלי והיא ממשיכה להפר את ההסכם, ודורשת בתורה "חזרה הדדית" להסכם - אתם תפסיקו את ההעשרה, את צבירת מלאי האורניום המועשר ואת הפיתוח של צנטריפוגות מתקדמות, ואנחנו נסיר את הסנקציות.
עצם העובדה שהשיחות, שנוהלו בתיווך אירופי, במסגרתו הנציגים האמריקאים (בהובלת השליח הנשיאותי לענייני איראן, רוב מאלי) והאיראניים (בהובלת סגן שר החוץ, עבאס עראקצ'י) העבירו מסרים דרך המתווכים - לא התפוצצו, הינה כבר סימן חיובי למי שמבקש לראות את איראן חוזרת למסלול ההסדרי.
בירושלים, שמדיניותה הרשמית היא התנגדות לחזרה להסכם, כנראה לא ממש מרוצים מהתהליך, הגם והוא מתקדם בעצלתיים: הפגיעה באונייה האיראנית תוזמנה היטב לימים בהם מתנהל המשא ומתן, אך נדמה כי בינתיים אין לכך השלכות.
כל מי שקיווה שביידן יפתור את הבעיה האיראנית עבור ישראל צפויי, ככל הנראה, להתאכזב; מי שחשבו שאנשי "ממשל אובמה השלישי", כפי שביידן ואנשיו מכונים ע"י מתנגדיהם, ירוצו חזרה אל ההסכם בלי לשאול שאלות, מגלים שטעו גם הם. ביידן מכיר היטב את הנושא האיראני בכלל ואת ההסכם בפרט, ומבין את היתרונות (עצירת תוכנית הגרעין) והחסרונות (מוגבלותו בזמן) שלו. עוד מוקדם לדעת מה יעשה הנשיא, בעיקר כשהוא לא ממהר - הטיפול במגפת הקורונה והיוזמות הכלכליות שלו מקבלות תעדוף גבוה בהרבה.
רותם אורג, עורך ראשי של הבלוג ״וושינגטון אקספרס״ העוסק בניתוח ופרשנות של פוליטיקה ומדיניות חוץ אמריקנית. אפשר לעקוב אחרי הבלוג בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם.
