אם יש משהו שלמדנו ממשבר הקורונה, מלבד העובדה שישראל מתנהלת ללא שום אסטרטגיה, זו העובדה כי כוחו של המגזר החרדי ושל נבחריו הוא החזק ביותר בממשלה.
החלטות הממשלה אינן נאכפות או שנאכפות בצורה בררנית כלפי החרדים. נתב"ג נסגר, אולם מדיווחים עולה כי למעלה מ-80% מהמגיעים ארצה בטיסות ה"חירום" הם חרדים שבמקרים רבים מצליחים להשיג היתרים ואף אישורי בדיקת קורונה מזויפים. כעת החרדים מתנגדים גם לאזיקון האלקטרוני, הנמצא בשלבי בדיקה ומוצמד לנכנסים לישראל, על-מנת לנתר את תנועותיהם ולראות כי הם אכן שומרים על בידוד, כאשר הטיעון המרכזי הוא החשש מחילול השבת.
משך כל שנות המדינה, ידעו מנהיגי העדה החרדית היכן נמצאים המשאבים שהמדינה יכולה להזרים להם, אולם עם השנים הלך תאבונם וגדל. בשנת 1977, כאשר מנחם בגין, הושיב אותם לראשונה כחברים בקואליציה, גבולות הסטטוס קוו המפורסם החלו להיפרץ.
עד שנת 1977, עמדה מכסת תלמידי החכמים על 2,000 בשנה, ומאז נפרץ הסכר. גם קצבאות תלמידי הישיבה וקצבאות הילדים שהלכו ותפחו עם השנים היו רק הודות לחוכמתם של מנהיגי החרדים ונציגיהם בכנסת, אולם נדמה כי עם השנים, ככל שגדל כוחם כך גדל גם רצונם להתערב בחייהם של אחרים.
החרדים בישראל, נוהגים בממשלה כאילו היתה הפריץ, אותו יש לדפוק. המדינה היא פרה חולבת לגחמותיהם, כאשר הם משמרים את הגטו הסגור בו בו הם מחזיקים את צאן מרעיתם, מבלי לתת להם אפשרות להתפתח. החרדי הממוצע תלוי ברבניו ושליחיהם שכן הם אלה שדואגים שיקבל את הקצבאות. מבחינת המדינה מדובר בסכומי עתק אולם עבוד המשפחה החרדית הממוצעת בעלת 8 הנפשות, החיה בדירת 2-3 חדרים בגודל 80 מ"ר, מדובר בלחם המונח על שולחנם. הם לא מתעשרים מהקצבאות, חיים בדוחק וממשיכים ללמוד תורה. זה מקור העוצמה של החרדים וכך הם משמרים את כוחם – דרך הדלות והתלות של חסידיהם.
מן הצד השני, ישנו המגזר החילוני המתעסק בטפל דרך נבחריו בכנסת – חוק גיוס לכולם. כבר כיום, מתגייסים לצבא רק כ-40% מכלל המיועדים לשירות ביטחון. בניכוי החרדים והערבים, אנו מגלים כי בשנת 2020 כשליש מהמלש"בים החילוניים מקבלים פטור משירות צבאי. אבל זהו נושא פופוליסטי שנשאר בכותרות, כאשר רק למעטים בקרב נבחרי הציבור, כמו עפר שלח, יש את האומץ להציב את המראה ולומר כי זהו הקרב הלא נכון.
פסיקת בג"צ השבוע, בסוגיית הגיור וכניסתו העתידית של הרב גלעד קריב, מועמד ברשימת מפלגת העבודה, לכנסת, הוציאו מנציגי החרדים את ההתבטאויות הבוטות ביותר. את הרב גלעד קריב בכוונתם להחרים מאחר ואינם רוצים להכיר ולהעניק לגיטימציה לזרם הרפורמי, אותו הוא מייצג, ואת הכוח שניתן בידם בסוגיית הגיור הם רצו לשמור, אך בית המשפט העליון בפסיקתו העלה שוב את סוגיית "מיהו יהודי", ממנה התחמקו הפוליטיקאים ונמנעו לתת תשובה בגלל החשש מפני החרדים.
ככל שגדל כוחם במשוואה הפוליטית, הלכו נציגי הציבור החרדים והפכו לחמדנים יותר. תלותו ההולכת וגוברת של נתניהו בשותפיו "הטבעיים", גורמת להם להלך על הסף ולתבוע יותר נתחים מהעוגה, אולם הדבר עשוי להיות כחרב פיפיות עבורם. התסיסה בציבור הכללי בישראל סביב אפליית החרדים והאכיפה הסלקטיבית של מדיניות הקורונה גוברת.
הדבר טרם היתרגם למנדטים עבור המפלגות שאמורות תאורטית לייצג את הערכים החילוניים בישראל ממספר סיבות
1. במפלגות האופוזיציה של מחנה השמאל-מרכז, ובעיקר יאיר לפיד, אשר מנסה למצב עצמו כמועמד לראשות ממשל, משלים את עצמם שהחרדים יבגדו בברית עם נתניהו ואם יראו שיש חלופה שלטונית, ילכו איתה. יש בכך אמת מסויימת, שכן לחרדים אינטרס מובהק להישאר צמודים לעטיני השלטון, אולם אין בכך הבטחה שילכו עם האופוזיציה. בטח לא עם לפיד, מרב מיכאלי (שבמסגרת מפלגתה מתמודד הרב הרפורמי גלעד קריב) או ניצן הורוביץ.
2. בקרב האופוזיציה מימין לנתניהו גם בונים על תמיכת החרדים – גדעון סער ידוע בקשריו ארוכי השנים עם חברי הכנסת החרדים. סער הינו פוליטיקאי מחונן וזהיר, אשר יודע להימנע מלדרוך על מוקשים. הוא בונה על כך שבקונסטלציה מסוימת, תתאפשר בניית קואליציה ללא הליכוד אבל לא שולל ישיבה עם המפלגות החרדיות; נפתלי בנט, מהלך בין הטיפות, ולמרות שהוא מבקר את מדיניות הממשלה ואכיפתה הוא מאד זהיר בסוגיית החרדים. אמנם הוא ביקר אותם, אולם הייתה זו ביקורת עדינה ביותר, בה קרא יותר "ונשמרתם על נפשותיכם", מאשר הטחת ביקורת על חוסר האחריות של מנהיגי החרדים.
היחיד שלקח את הנושא בצורה גלויה הוא אביגדור ליברמן, אשר הקמפיין הנוכחי שלו הוא סביב "ימין חילוני". ליברמן הוא היחיד שקורא בצורה גלויה לממשלה בלי נתניהו ובלי חרדים. הוא לא היחיד שמבין את הבעיה, אבל הוא הראשון לזהות את ההזמנות לעשות קמפיין על גבם של החרדים.
הסיבה העיקרית שהסוגייה לא מבעירה את הרחובות, היא שהציבור עייף ומיואש. רוב בציבור מעדיף שבנימין נתניהו יוחלף, אבל ראש הממשלה, שהוא אשף פוליטי אמיתי, הצליח לרסק כל חלופה, והאופוזיציה לנתניהו, אשר לראשונה משתרעת מהימין אל השמאל, לא מצליחה להציג סדר יום חלופי ולהעביר מסר של תקווה לציבור. בעת כתיבת שורות אלו, עומד מספר המתלבטים באם להצביע על 30%, כאשר 70% מהם היו מצביעי שמאל מרכז ומתלבטים כיום האם בכלל ללכת לקלפי ואם כן למי להצביע.
האם החרדים יהיו הזרז של חילונים לצאת להצביע ויהיו שובר השוויון של הבחירות האלה? ימים יגידו.
נמשיך לעקוב ולעדכן.
Kobi.cohen@gmail.com
