ביום שלישי הקרוב, ה-23 במרץ, ייגשו אזרחי ישראל בפעם הרביעית מזה שנתיים לבחור לכנסת ישראל. התרחיש הסביר ביותר הוא שגם לאחר מערכת הבחירות הזאת נשאר עם נתניהו כראש ממשלה, עם סבירות גבוהה לסבב בחירות חמישי לקראת חגי תשרי. למה? ובכן, מערכת הבחירות היא תוצאה של אי נכונותו של ראש הממשלה להעביר תקציב מדינה. האיש שהבטיח "בלי טריקים ובלי שטיקים" מעולם לא זנח את הטריקים והשטיקים והמשיך להתל במי שהפך לשותפו והקריב את יוקרתו האישית, בני גנץ. גם למקורביו היה ברור כי לנתניהו אין כוונה לקיים את ההסכם שהציע וחתם עם בני גנץ. ואולם, הטירון הפוליטי, חשב שהוא יצליח במקום שרבים וטובים (פחות או יותר) כבר נכשלו – לבנות אמון ומערכת יחסים מתפקדת עם ראש הממשלה. ואולם ראש הממשלה, שהוא אשף פוליטי, השתמש בגנץ כל זמן שיכל. אמנם, פיזור הכנסת בדצמבר הפתיע גם אותו, אולם הלכה למעשה, המהלך תפס את מרב החברים לא באמת מוכנים לבחירות.
יאיר לפיד פספס הזדמנות פז למצב עצמו כאופוזיציה אמיתית שמציעה חלופה לנתניהו. כיום הוא נהנה מעליה בתמיכה במפלגתו עם קמפיין מעומעם תחת הכותרת "ממשלה שפויה", אולם לפיד בזבז תחמושת יקרה והזדמנות לשפר את תדמיתו האישית בקרב הציבור הכללי בשאלת מידת ההתאמה לראשות הממשלה. איך? פשוט מאוד. בזמן ש"אחיו" מברית האחים המפורסמת של 2013, נפתלי בנט, קורבן אחר של נתניהו, לקח את הלימון של הקורונה והעובדה שמצא את עצמו באופוזיציה ללימונדה בדמות הצגת תדמית רצינית ובוגרת המציעה פתרונות חלופיים למדיניות הכושלת של הממשלה, הפנה לפיד את מרבית חיציו אל עבר ראש הממשלה ושותפו. בזמן שהציבור המתנגד לנתניהו היה צריך מנהיג בשטח, בחר לפיד שלא להגיע להפגנות בבלפור, וכך איבד הזדמנות פז לשפר את מעמדו. אנחנו עוד נחזור אל לפיד, אבל מי שכן ניצלו היטב את המשבר הם בנט, שהוזכר לעיל וגדעון סער, שמתחת לשטח תכנן את מהלך הפרישה מהליכוד, בערך מאז הפסיד לנתניהו בבחירות המקדימות לראשות התנועה שהתקיימו בחודש דצמבר 2019. בנט שהתרוצץ בשטח וניצל יפה את תקופת הקורונה כדי להגדיל את נראותו, עשה כמעט הכל, למעט דבר אחד – לאתגר את נתניהו ישירות. ולכן, לאחר שעלה בסקרים והגיע לשיא של 25 מנדטים, למרות שלא אתגר את נתניהו ישירות, היה ברור כי מדובר בבוחרים שלא שייכים למחנהו, אלא בוחרים שחיפשו מנהיג אחר. בנט, בחר שלא לתקוף את נתניהו ושלא לאיים עליו ישירות. מי שכן בחר לעשות כן ולתקופה קצרה היה נדמה כי יוכל לעשות זאת היה גדעון סער. סער, אשר במסיבת העיתונאים הראשונה שלו סימן מראש את המטרה – נתניהו, הוציא את האוויר מהבלון של בנט, אולם כשל בשמירת האוויר אצלו. מיד לאחר הקמת "תקווה חדשה" זכה סער בסקרים ליותר מ-20 מנדטים.
הן סער והן בנט, ניצבים ביחד על אזור ה-20 מנדטים, מאחר שבסופו של יום חלק גדול ממצביעיהם הנם מצביעים "פריכים" שיותר משהם אוהבים את בנט וסער, הם פשוט לא רוצים את נתניהו. ועכשיו נחזור אל לפיד ואל מחנה השמאל מרכז. המחנה הזה שווה על הנייר 30 מנדטים ביום טוב (לא כולל הערבים, שהם לא שמאל ונמצאים באופוזיציה מסיבות אחרות שגם הן משתנות). מדוע? ובכן, בשבוע שעבר מנינו את הסיבות למצבו העגום של המחנה בדגש על שתי מפלגות – מרצ והעבודה. לפיד הוחרג מאחר ולפיד במשך שנים התנכר למחנה השמאל, למרות שהוכח לאורך זמן שמרבית תומכיו הם מאוכזבי העבודה, מאחר והאמין כי אם יקרוץ לימין, יביא בוחרים גם משם. לאחר 6 שנים גילה גם לפיד שהימין לא קונה קריצות עין מה"מרכז".
כיום, כבר עקף אותו נתניהו בסיבוב – לאחר שלפיד כינה את הערבים "זועביז", התנכר לעיתון הארץ והקניט את מרצ, גילה לפיד שבלי השמאל הוא לעולם לא יהיה ראש ממשלה. בבחירות האחרונות הוא משנה את הטון – אבל על זה נאמר באנגלית, מעט מדי ומאוחר מדי. נתניהו, האיש שנמצא בקמפיין מתמיד, עקף את כולם בסיבוב כשבחש גם בקרב ערביי ישראל, קירב אליו את עבאס מנסור ומפלגת רע"מ ופיצל את הרשימה המשותפת למהלך שככל הנראה מוריד את אחוז ההשתתפות בציבור הערבי ויחליש את הנציגות העברית בכנסת. נתניהו הוא המרוויח הגדול מן המהלך – כיום עומדות המפלגות הערבים על 11-12 מנדטים בסקרים. הרשימה המשותפת יציבה עם 8 מנדטים ורע"מ שנמצאת על סף אחוז החסימה. אם מנסור לא יבחר לכנסת, תיחלש הנציגות הערית ובמידה ויכנס לכנסת, לנתניהו לא תהיה בעיה להסתייע בו במידת הצורך כתומך בכנסת. לנתניהו אין גבולות ואין קווים אדומים ואת זאת הוא מוכיח כשמצד אחד הוא נלחם במפלגות הערביות ובייצוג הערבי (זוכרים את "או ביבי או טיבי"?), ומצד שני מתחנף לציבור הערבי, שרובו בסופו של יום רוצה פשוט שוויון זכויות ואיכות חיים גבוהה יותר. ראיה נוספת לכך שנתניהו מקדש רק את הניצחון היא השידוך שארגן לסמוטריץ' עם איתמר בן-גביר, תלמידו של הרב בנימין כהנא, מייסד כך, שנפסלה מלרוץ לכנסת בגלל גזענות. הליכוד של שנות ה-80 הוביל את המאבק בלגיטימציה של כהנא ועמדותיו, והרחקתו מכנסת ישראל. הליכוד של 2021 מאמץ את עמדותיו ונציגיו של כהנא ואף משדל מצביעי ליכוד להצביע לרשימת הציניות הדתית. וכל מילה נוספת מיותרת. על מרצ והעבודה כבר הרחבתי בטור משבוע שעבר. למרות הרוח הרעננה שהכניסה מרב מיכאלי לשיח, העבודה לא ממריאה. איבתיסאם מרעאנה היתה פיגוע אלקטורלי עבור העבודה ומרצ פשוט איבדה רלוונטיות בשיח הישראלי. שתי המפלגות יצטרכו להתאפס על עצמן ולבנות את עצמן מחדש. קשה לראות תרחיש שלישי בו אין בחירות ונתניהו לא ראש ממשלה, אבל כמות המשתנים כה גדולה שנאלץ לחכות ולראות את תוצאות הבחירות. מה שבטוח הוא שיהיה מעניין ובספק אם מי מהמועמדים יצליח להשיג 61 תומכים לצורך קבלת המנדט מנשיא המדינה (בהינתן הבטחתו של בנט להמליץ על עצמו). נמשיך לעקוב ולעדכן ונייחל שאזרחי ישראל יממשו את זכות הבחירה – ומקוראיי אבקש כי במידה ואתם מכירים קרובים וחברים בארצנו שאינם מתכוונים לגשת לקלפי ולממש את זכותם הדמוקרטית, הפצירו בהם שילכו ויצביעו לרע במיעוטו (מבחינתם). תודה! Kobi.cohen@gmail.com
פורסם לראשונה: 11:17, 19.03.21
