גם כשקשה להגיע מישראל לארה״ב, אמנים ישראלים שומרים על קשר חזק עם הקהילה הישראלית בארה״ב. אתגר קרת, סופר, תסריטאי ויוצר קומיקס שזכה בשנים האחרונות להכרה בינלאומית, השתתף השבוע בבהרצאה מיוחדת לקבוצת ישראליות בשיקגו אשר קראה את קובץ סיפוריו "תקלה בקצה הגלקסיה", זוכי פרס הספיר.
ספריו של קרת תורגמו ל-46 שפות, אחת מהן היא יידיש. הרצאתו שובבה את הלב ושפעה חוש הומור.
סגנון כתיבתו ייחודי, סגנון דיבורי עם תחביר בסיסי. הספר עטור בסיפורים אפלים, ואבסורדים, דמויות עלובות ואומללות משולי החברה, מצבי חיים עגומים, תופעת הבדידות האורבנית והניכור וכמו תמיד, כחוט השני, שזורים מוטיב הקרקס וסיפור השואה בין דפיו.
במהלך ההרצאה שיתף קרת את המשתתפים בסיפור המעניין שמאחורי שמו הפרטי. הוריו, ניצולי שואה מפולין רצו להקים משפחה גדולה. לאחר שתי לידות, עברה אימו הפלות טבעיות רבות. כשסופסופ נכנסה להריון עם בן בבטנה, הרגישה שזו ההזדמנות האחרונה ללדת ילד נוסף. "במהלך ההיריון היו סיבוכים, חבל הטבור נכרך סביב צווארי וחליתי בצהבת״, הוא מספר. ״הרופאים שצפו את מותי הפילו לחץ על אמי לסיום ההיריון״. חלום קסום שחלמה האם בלילה לפני מועד ההפלה שינה את הגורל. ״נולדתי פג, כשאני שוקל קילו אחד בחודש שישי בניתוח קיסרי ושהיתי מספר חודשים באינקובטור" תיאר.
השם אתגר ניתן לו בשל האתגר שניצב בפניו להישאר בחיים כנגד כל הסיכויים. "מבקרי הספרות חשבו שזה שם בדוי", הוא צוחק.
בניגוד לרומנים פרי עיטו, קבצי סיפוריו מאפיינים תקופות שונות בחייו. את הספר "שבע השנים הטובות" כתב לאורך תקופת מחלתו של אביו והפרידה הכואבת ממנו. חווית השירות הצבאי נוכחת בספרו "צנורות". הספר "געגועי לקיסינג'ר" מתאר שאיפה למערכות יחסים זוגית בתקופת רווקותו וספרו "פתאום דפיקה בדלת", נכתב בתקופת התברגנותו, קרי נישואין, חיים על מי מנוחות עם רכישת משכנתא אימתנית וכיוצא בזה. ספרו "תקלה בקצה הגלקסיה" נכתב בתקופת ההורות, הולדת בנו.
הספר "תקלה מסביב לגלקסיה" נכתב, כך הוא מספר, בהשראת אירוע טראומטי שהתרחש בארה"ב".
״במסגרת הרצאותיי בארה"ב לקידום ספרי״ סיפר קרת, ״בדרך לבוסטון עברתי תאונת דרכים מחרידה. הנהג שדהר במהירות של 150 קמ"ש פגע במכונית עומדת. בעודי מכוסה בזכוכיות מנופצות של שמשות המכונית וריח דלק ובשר שרוף עולה בנחיריי מלווה בכאבים עזים, התחלתי לחשב על מותי הקרב. בניסיון ליצירת פרספקטיבה, הבטתי בעולם סביבי שהמשיך לנהוג כהרגלו, אזי, גיליתי את התקלה בקצה הגלקסיה. מכאן הסקתי שהדרמות והטרגדיות האנושיות המזעזעות חיי משפחה לא משפיעות על העולם", אמר והותיר נקודה מעניינת למחשבה.
"אני כותב בהשראת החוויה האישית שלי. בסיפור הראשון בספר "הפעם הלפני אחרונה שירו אותי מתוך תותח", מציעים לגיבור הסיפור להחליף את אישטוואן הפגז האנושי השיכור. הוא מהסס בשל חוסר ניסיונו בתחום. מנהל הקרקס מסביר לו שזה לא נכון. הגירושין שעבר והניתוק מבנו הם יותר נוראים מירייה מתותח והוא משתכנע. בסיפור זה שבליבו צער, הגיבור נתקל בסוג של אמת ותקווה. "כפי שהגיבור גילה את התותח אני״, הוא חושף, ״גיליתי את חווית הכתיבה החיובית המשחררת״.
בסיפור הבא, "אל תעשה את זה!", אב ובנו מגלים אדם שעומד על הגג ומתכוון לקפוץ ממנו. האב חרד ורוצה להציל את האיש, הבן מתלהב ורוצה לראות אדם בעל כוחות עילאיים - סופר-מן שיכול לעוף. הוא אינו מודע למושג ההתאבדות. כל אחד מהם מפרש את המצב בדרך שונה.
קרת מספר על ספרו "עוגת פירורים" שנכתב בלוס אנג'לס בעת שנחשף לפרשה מרתקת. בעל כרטיס הלוטו הזוכה בסך 10 מיליון דולר לא הגיע לנטול את הסכום. בסיפור, צ'רלי, שמן ומובטל בן 50, חוגג את יום הולדתו עם אימו. הוא מגיש לה בדייקנות את סל תרופותיה. כשהוא מגלה שזכה בכרטיס הלוטו, הוא מחליט לוותר עליו ולא לעמוד בפיתוי. אהבת אימו יקרה לו יותר. לאורך הספר מתקיימת התכתבות באימייל בין בן של ניצולת שואה לבין מנהל חדר בריחה. הבן רוצה לקחת את אמא שלו ביום השואה לחדר בריחה הסגור ביום זה כשאר מוקדי התרבות בעיר. בין אם מדובר בבריחה מזיכרונות, בריחה מהנושא או בריחה מעצמם, מתפתח דיאלוג אגרסיבי ביניהם. "גם סיפור זה מבוסס על חוויה ביוגרפית שלי כדור שני לשואה״ מסביר קרת. ״ביום השואה עלו מראות בעתה של אימה ואחיה של אימי שנרצחו לנגד עיניה. אחותו של אבי נרצחה כשסירבה לגלות את הבור, מקום המסתור בו התחבא 600 יום תחת האדמה. כילד הרגשתי שיום השואה נוצר כדי לענות את הורי ותכננתי לבטל אותו כשאגדל כדי להגן עליהם".
אתגר קרת מתייחס לתרגומים השונים של ספריו, כמעצבים מחדש את סיפוריו: "בתרגום ספריי, המתרגמים כותבים מחדש את הסיפור. השפה העברית כאוטית. משפטים בעברית מורכבים מעברית תנכית, מילה בערבית ומילה ביידיש. אם בעברית הביקורות מתייחסות לשפה, בתרגום מתייחסים לעלילה ולדמויות והשפה הופכת להיות פחות טעונה".
הוא מתאר את תקופת הקורונה כתקופה פורייה עבורו. למרות השינויים הדרסטיים במישורים הפוליטיים והחברתיים. "לקראת סוף הסגר, פנה עיתון ה״ניו יורק איליי״ כמו גם למספר סופרים נוספים וביקש מאיתנו לכתוב סיפור בנושא. בכל הסיפורים הופיע אלמנט של קורבנות ודכדוך. אני לא הזדהיתי עם תפישה זו. השקט והשלווה בהסגר אהובים עלי יותר מההמולה של ההמון. אני מעריך את החירות בתוך הבית. בסגר אני עם אשתי, בני ואחי המגיע לביקור מידי פעם. כחולה אסתמה, אני שומר מרחק ומגביל את החיבוקים לשלושה אנשים הקרובים אלי מתוך בחירה, כמו כן הגעגועים למשפחה או לחברים נעשים מתוך בחירה".
קרת מרגיש שהבידוד פיתח בנו משהו אנושי: ״חווינו איזו פגיעות אנושית. הרגש הזה בתוכנו הוביל תחושה של תיקון". ניכר כי בכל סיפוריו, אינו מעניק תשובות לבעיות מוסריות. הוא כותב ספרות המעלה על פני השטח את הבעיות החברתיות. בסיפוריו שזורים הצער, והקושי עם נחמה, חמלה, אמפטיה ותקווה. הוא אינו מעודן ומנומס בכתיבתו. יש לו יכולת לראות דברים בו זמנית ממעוף הציפור ומתחתית המדרגות. קרת מבקר בהומור ובאירוניה בעיות פוליטיות וחברתיות תוך התבדחות עם המציאות. בסוף הראיון הודה שהוא אוהב את שיקגו ושיקגו אוהבת אותו. מצפים לספר ולסרט הבאים.
