בית הדין הבינלאומי בהאג הגיע בשבועות האחרונים לכותרות כשפסק בהמשך לבקשת התובעת, פאטו בנסודה, כי ״פלסטין״ נחשבת מדינה לצורך שיפוט בית הדין. לפיכך, קבע כי יש לו סמכות לבחון את הנעשה ״בשטחה של פלסטין״ ובכלל זאת בעזה, הגדה המערבית ובמזרח ירושלים.
כצפוי, בהמשך להחלטת בית הדין, הכריזה בנסודה על כוונתה לפתוח בחקירה נגד ישראל, בין היתר ביחס למבצע ״צוק איתן״. יש לציין כי רשויות החקירה, התביעה והשיפוט בישראל הינן בעלות מעמד איתן בזירה הבינלאומית ולבית המשפט העליון הישראלי מוניטין של ערכאה ראויה ומקצועית לעילא ולעילא. האמור עשוי לספק הגנה מסוימת מפני חקירת בית הדין, אולם כבר עתה ברור כי ההחלטה והכיוון שהיא מסמנת מהווה סכנה ברורה ומוחשית, גם אם לא מיידית, לתביעה אפשרית כנגד ישראלים ויכולה להיות בעלת השלכות חמורות הרבה מעבר למבצע ״צוק איתן״ (ויש שיאמרו גם הרבה מעבר לישראל). החשש איננו רק ביחס להנהגה הפוליטית והצבאית של ישראל, כי אם גם לחיילי צה״ל וקציניו, זוטרים כבכירים. בשל אופי הסכסוכים המזוינים בהם מעורבת ישראל, ובייחוד על רקע התנהלותם הפושעת של ארגוני הטרור העומדים מולה, אופי הלחימה איתו היא אמורה להתמודד הינו מורכב מאין כמוהו. שדה קרב כמעט ללא מתחרים. אותה מורכבות לא נותרת רק במישור המדיני או הפוליטי, אלא זולגת לה מטה אל רמת החייל בשטח, המכונה גם ״הרב״ט האסטרטגי״, על שום אותה פעולה בודדת שעלולות להיות לה השלכות משמעותיות ורחבות היקף.
אין טעם לצלול אל עומק הסוגיות המשפטיות הניבטות בפנינו. התמונה כולה מתבהרת על רקע בסיטואציה אחת, דרך עיניו של חייל אחד, ויש בה כדי להעניק לכולנו הצצה אל עולם מורכב של כאב ואומץ, שלרוב לא מקבל ביטוי באמצעי התקשורת.
סיפורו של עופר
את עופר אני מכיר כל חיי. תמיד מלא שמחת חיים, עוטה על פניו חיוך נצחי, ממוקד בעבודתו כעורך דין פלילי ומגדל משפחה לתפארת, יחד עם רעייתו המסורה מזה שנים, לימור. לפני מספר שנים, ישבנו יחד לארוחת ערב בלילה תל-אביבי חם ומהביל, כשהשיחה פתאום קיבלה כיוון מעניין ובלתי צפוי. כששאלתי את עופר במה עסק לאחרונה, הוא פתאום עצר, כמעט היסס להשיב. ״מה קרה?״ שאלתי, סקרן לדעת מה עוצר אותו מלדבר. האם זה מקרה פלילי סבוך במיוחד, מהסוג שמופיע מעת לעת בתקשורת ומושך תשומת לב רבה? או שמא מדובר ברכילות משפחתית עסיסית במיוחד שאינני מודע לה? הבטתי בעיניו. היה ברור לי שהן מסתירות משהו. לבסוף, עופר התרצה. ״אני לא בטוח שאתה יודע, שחר״, הוא אמר, ״אבל שירתתי במילואים בזמן מבצע חומת מגן, בשיאה של האינתיפאדה השנייה ב-2002. הייתי אחד מאלו שלחמו בקרב בג׳נין״.
אני חייב להודות שזכרתי במעורפל שעופר לחם במבצע, אולם כמו ישראלים רבים, לקחתי עובדה זו כמובנת מאליה, מסוג פרק חיים שכולנו סוחבים עימנו. חוויה שגרתית לכאורה, כל כך שגרתית שאפילו לא עלה בדעתי לשאול אותו עליה.
וכך הוא החל את סיפורו.
״זה היה ערב פסח שנת 2002 והיינו בדרכנו לחגוג את החג בביתה של חמותי, סבתא מזל. אני זוכר את התנועה האינסופית, נהגים חסרי סבלנות שצופרים בייאוש ואת הילדים רבים במושב האחורי, בעוד אנחנו מנסים להרגיע אותם. רק עוד כמה דקות ונגיע. אנו נעים מטרים בודדים קדימה, ועוצרים שוב. כמעט חג פסח שגרתי, אבל רק כמעט. פתאום, הרדיו שינה את נגינתו. קול חמור סבר ברדיו הודיע שכרגע התרחש פיגוע נורא בנתניה. נורא, הקול הדהד, ולא הוסיף דבר״.
היה זה החודש לפני 19 שנה. יום רביעי, מרץ 27 2002, ערב חג הפסח. בסביבות השעה 2 בצהריים באותו יום, מחבל מתאבד פלסטיני והנהג שסייע לו, שניהם חברים בתנועת הטרור חמאס, נסעו לתור אחר מקומות הומים בישראל. לאחר נסיעה מהרצליה לתל-אביב השוקקת חיים של טרום-חג, הם החליטו לשנות כיוון ולנסוע לעיר החוף נתניה, מקום שם עבד המחבל מתאבד בעבר באופן בלתי חוקי. הם בחרו במלון ״פארק״, אשר המה אדם – גברים, נשים וטף – רבים מהם מבוגרים עריריים, אשר לא היה להם עם מי לבלות את החג או שפשוט לא היו מסוגלים לערוך אותו בכוחות עצמם. כולם התקבצו יחדיו לחגוג את ליל הסדר באותו לילה בחדר האוכל בקומת הקרקע של המלון. בערך בשעה שמונה בערב, המחבל המתאבד נכנס למלון וצעד הישר אל מרכז חדר האוכל. באותו רגע הוא הפעיל פצצה רבת עוצמה שהייתה מחוברת לגופו. הפיצוץ המחריד נשמע למרחק קילומטרים רבים, וחלקים מהתקרה התמוטטו לתוך חדר האוכל. עשרות אנשים נרצחו בפיגוע ורבים נוספים נפצעו. ביניהם אחד עשר ניצולי שואה, כולם נכחדו בטבח מחריד אשר שלח גלי הלם בכל רחבי ישראל, מעביר צמרמורת של זעם בגופם של רבים בציבור שותת הדם.
״תוך זמן קצר התחלנו לשמוע את הפרטים. פיגוע נורא התרחש בנתניה, טבח של ממש. גופות היו פזורות בכל רחבי חדר האוכל של המלון, והבגדים הלבנים והחגיגיים אשר הוכנו בקפידה לחגיגה היו כעת ספוגים בדם ופזורים סביב מה שנותר משולחן הסדר. עדיין עמדנו בתנועה. הבטנו סביב, וניכר היה כי עצבות נוראה נפלה על פניהם של הנהגים ויושבי הרכבים סביבנו. הכל הפך שקט, הצופרים חדלו מלצפור ושיירת הרכבים המשיכה בנסיעתה בשקט, כל אחד למקום חגו.״
למרבה הצער, זה לא היה אירוע חד פעמי בישראל של אותן השנים. בסביבות שנת 2000, ההנהגה הפלסטינית בראשות יאסר ערפאת החליטה לפתוח בגל פיגועים, אשר זכה מאוחר יותר לכינוי ״האינתיפאדה השנייה״. זו הייתה סדרת פיגועים אכזרית כנגד ישראל אשר שמה לה למטרה, בין היתר, אזרחים תמימים בקניונים, אוטובוסים ובתי קפה. כמה מן הפיגועים המזוויעים הללו בוצעו על ידי נשים, וחלקם אפילו על ידי ילדים נושאים תרמילי בית ספר. התוצאה הייתה רצח של מעל 1,000 ישראלים, ופציעתם של רבים יותר. הטבח במלון פארק נחשב למתקפת הטרור הרצחנית ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל, חלק מ״חודש מרץ הדמים״ באותה שנה, במהלכו מעל 135 ישראלים קיפחו את חייהם בפעולות טרור שונות.
״ברור היה לכולם שמשהו חייב היה להשתנות. היה עלינו לשים סוף לשיגעון טרור המתאבדים הרצחני אשר שטף את ישראל כגל צונאמי אדום ועכור, והגיע לשיאו המזוויע באותו טבח ליל סדר במלון פארק. במקום סדר, אויבי ישראל עשו כל שביכולתם לזרוע כאוס והרס. לא עוד. הפור נפל ויחד איתו הוצאו המדים מהארון.״
כתוצאה מהטבח במלון פארק ועל רקע ״חודש הדמים״ של מרץ 2002, החליטה ממשלת ישראל לגייס 20,000 חיילי מילואים, ביניהם עופר, ולפתוח במבצע ״חומת מגן״, מבצע צבאי רחב היקף למיגור תשתיות הטרור בגדה המערבית. המבצע התרחש בין ה-29 במרץ וה-10 במאי 2002 והיה נקודת המפנה באינתיפאדה השנייה, שסימנה את תחילת הסוף של אותה תקופה כואבת ומדממת, ימים של אימה בלתי נתפסת.
מחנה הפליטים ג׳נין היה הזירה של אחד הקרבות הקשים והידועים לשמצה ביותר של המבצע. צה״ל נתקל בהתנגדות קשה מצד הטרוריסטים הפלסטינים. המחנה עצמו היה מאוכלס בצפיפות, מה שחייב את צה״ל לקבל החלטה מוסרית, משמעותית ובסופו של דבר כזו שעלתה בחיי אדם: לא להפציץ חלקים נרחבים של המחנה מן האוויר, אלא דווקא לטהר אותו מקיני הטרור שבו בפעולה מדלת לדלת. המטרה הייתה להימנע ככל האפשר מפגיעה במספר רב של אזרחים בלתי מעורבים. יש לציין שההחלטה לא הייתה רק של הפיקוד הבכיר בצה״ל וההנהגה הפוליטית, אלא גם שיקפה את הערכים של חיילי צה״ל עצמם בשטח. היא נבעה מבפנים, ולא רק הונחתה מבחוץ. התוצאה, על כל פנים, הייתה הרת אסון. חילופי האש הקשים הביאו לנפילתם של 23 חיילי צה״ל במחנה, מהם 13 ביום דמים אחד. צה״ל נתקל באויב אכזר, אשר לא היסס לערב בקרב נשים וילדים, לא רק כחומת מגן אנושית אלא כלוחמים בחזית וכעורף לוגיסטי ומודיעיני. באותו הקרב, הפלסטינים ניצלו את ערכי צה״ל והקוד האתי של הלוחמים והפנו אותם כנשק נגדם.
באותו לילה לח בתל אביב, עיניו של עופר הביעו יותר משיכלו מילותיו לומר.
״ה-8 באפריל 2002 היה ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה בישראל. באותו הזמן, היינו כבר עמוק בלחימה במחנה הפליטים ג׳נין, אשר היה ידוע כבירת המתאבדים של הגדה המערבית. צה״ל בחר בנתיב מסוכן. לחמנו מדלת מדלת, עוברים דרך קירות בכדי לצמצם את מספר הנפגעים. עשינו זאת, מאשר הפצצה מהאוויר, על מנת להציל חיי פלסטינים רבים במחנה אשר הוחזקו כבני ערובה וכמגן אנושי על ידי הטרוריסטים. השמש שקעה לה לאיטה על עוד יום של לחימה ואנו מצאנו מחסה ללילה. דרור בר, אחד ממפקדי הכח, כינס את החיילים לאחר החשיכה. בשיאם של ימי קרב, מצא דרור זמן וכח לקיים טקס יום זיכרון לשואה עם קבוצה של חיילים מיוזעים ומכוסים בבוץ. יחד הם הדליקו שישה נרות לזכרם של ששת המיליונים שנספו בשואה בידי הצורר הנאצי המרושע. מילותיו של דרור עדיין מהדהדות באוזניים. זכינו. אנו ברי מזל לחיות בעידן בו העם היהודי חופשי. כשיש לנו מדינה משלנו, וצבא משלנו, להילחם בעבור העם שלנו, בעבור חירותנו, בעבור חיינו. להיות אדונים לגורלנו. המילים נשמעו בינות שריקות הכדורים. הקרב היום, בג׳נין, הוא אמר, הינו חלק מהאתוס הציוני וביטוי לתחייתו של העם היהודי במדינת ישראל של ימינו.״
יום הקרב הקשה ביותר במחנה היה ב-9 באפריל 2002 כאשר חיילי צה״ל נתקלו במארב פלסטיני מתוכנן ורצחני. הם נכנסו לתוך חצר פתוחה, שלאחר מכן זכתה לכינוי ״האמבטיה״, שם הומטרה עליהם אש תופת מכל הכיוונים. האש הייתה אינטנסיבית, והגיעה גם מן הקומות הגבוהות בבניינים שסביב, בעוד מטענים הופעלו מכיוונים שונים על הכח. הסצנה כאילו ונלקחה מספר של טום קלנסי. בלהט הקרב הקשה, חטפו הפלסטינים 3 גופות של חיילי צה״ל והחביאו אותן בחדר סמוך. למרות זאת, חבריהם סירבו להותירם מאחור – חרף הסכנה לחייהם. הם נלחמו בכדי להשיב את גופות חבריהם הנופלים, פעולה שבגינה זכו בעיטור לאחר מכן על שום גבורתם ואומץ ליבם.
זהו היה יום קרב עקוב מדם, הקטלני ביותר של צה״ל מאז מלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982.
סרן דרור בר ז״ל, בן 28 בנופלו, מקיבוץ עינת, נהרג שעות מעטות לאחר הטקס ההוא, יחד עם שנים עשר מחבריו, לוחמי צה״ל אמיצים שנפלו על חרבם למען ארצם.
כאשר החדשות אודות קרבות קשים במחנה התחילו לדלוף החוצה, מיהרו בכירים פלסטינים להפנות אצבע מאשימה לכיוון ישראל, בטענה כי ישראל ״טובחת״ ביושבי המחנה. כמה מהם אף שיקרו במצח נחושה והצהירו כי במחנה נהרגו 3,000 פלסטינים. אלו היו טענות מופרכות, שקרים בוטים וגסים, ללא כל אחיזה במציאות. סאיב עריקאת, בכיר הרשות ואחד מדובריה הבולטים אשר נפטר לאחרונה מקורונה בבית החולים ״הדסה״ בירושלים, זכור היטב כאחד מאלו שרצו לאולפני הטלוויזיה והפנו אצבע מאשימה לעבר ישראל. באותו ראיון הוא הרהיב עוז לטעון כי מדובר ב״פשע מלחמה״ ואפילו ב״טבח עם״. בתחילה דיווחה התקשורת הבינלאומית דיווחה על האשמות הפלסטינים כאמת מבלי ביקורת, בעוד ממשלת ישראל הייתה צריכה להיאבק בכל כוחה בעלילת הדם. האשמות השווא הוכחו לאחר מכן כלא נכונות לא רק על ידי ארגונים בינלאומיים לזכויות אדם, אלא אפילו על ידי האו״ם עצמו אשר הכחיש כי במחנה התרחש ״טבח״.
המגזין ״טיים״ קבע בהחלטיות: ״חקירת (המגזין) טיים הובילה למסקנה כי לא היה כל טבח מכוון בג׳נין או הרג בכוונה תחילה של פלסטינים על ידי חיילי צה״ל. יחד עם זאת, שנים עשר ימי הלחימה הותירו את חותמם על המחנה.״
(Matt Reese, Untangling Jenin's Tale, 5/13/2002)
אולם הקרב לא הסתיים. סופו של יום לחימה אחד סימן את תחילתו של מאבק אחר, זה של הלב, אשר נוגע במעמקי הרגש. הקרב על הזיכרון; זכרם של החיילים שנפלו, ועל נשמתה של אומה.
מוחמד בכרי הוא שחקן ובמאי ערבי ישראלי. זמן קצר לאחר סיום מבצע ״חומת מגן״, הוא צילם שורה של ראיונות עם תושבי מחנה הפליטים בג׳נין והפיק סרט המבוסס על עדויות אלו וחומרים נוספים בשם ״ג׳נין, ג׳נין״. הסרט תואר כהפקה חד צדדית, במימון של הרשות הפלסטינית, המהדהדת את הנראטיב הפלסטיני השקרי של מה שקרה במחנה. הוא נערך באופן כזה שהאשים את חיילי צה״ל בביצוע מעשי זוועה לכאורה, כולל ירי על בית חולים, שוד קשישים ואפילו דריסת פעוט ברכב.
עופר השתהה לדקה.
״לאחר שהיינו חשופים לאש כבדה במחנה, לא הייתה לנו שום כוונה לספוג את האש מכיוון הסרט ללא תגובה, ולאפשר לו לחלל את קודשי הזיכרון של חברינו הנופלים. לא היה סיכוי שניתן לזה לקרות״.
השקרים בסרט היו חמורים וההאשמות כבדות כנגד חיילי צה״ל. הם נלחמו בקרב למען העם ומדינת ישראל, קרב קשה בו הם איבדו חברים קרובים אשר לחמו עימם, כתף אל כתף. כעת הם מצאו עצמם בשדה קרב אחר, נוסף, אכזרי לא פחות, הפעם בזירה המשפטית והתקשורתית. המטרה הפעם הייתה לטהר, לנקות ולזכך את שמם וזכרם של חבריהם הנופלים, כנגד קמפיין מתוזמר רחב מימדים והיקף של שקרים והסתה. זה לקח שנים רבות של עבודה, וכישלונות רבים, עד אשר הסאגה הגיעה לסיומה לפני מספר חודשים.
בחודש ינואר 2021, לאחר 19 שנים, בית המשפט המחוזי במחוז מרכז אסר על הקרנת הסרט לאחר קרב משפטי שידע עליות ומורדות לאורך השנים. בפני החיילים, חבריהם של הנופלים, עמדו אתגרים ומכשולים משפטיים שונים, מהחלת חוקי הדיבה כשזו מכוונת אל חבר אנשים (בניגוד לדיבה כנגד אדם יחיד) ועד לסוגיות של חופש הביטוי. הסרט נאסר להקרנה, סוף סוף, רק לאחר שניסים מגנאג׳י, חייל צה״ל במילואים אשר נטל חלק בלחימה במבצע במחנה הפליטים ג׳נין, הגיש תביעת דיבה עצמאית כנגד בכרי. מגנאג׳י הוצג בסרט כאילו גנב כסף מקשיש פלסטיני. בית המשפט פסק שמגנאג׳י ״נשלח להגן על ארצו ומצא עצמו מואשם בפשע שלא ביצע״.
״האומץ שהפגינו חיילי צה״ל בקרב בג׳נין היה יוצא דופן״, עופר מציין, ״דברים רבים התרחשו בשדה הקרב ונותרו שם. מעשי גבורה וסיפורי תהילה ששמעם יצא לעוד דורות רבים לעתיד לבוא.״ עבור הקרב הזה, ומעשי הגבורה שנעשו במהלכו, זכתה הפלוגה בעיטור הגבוה ביותר של צה״ל.
הילל הזקן ״היה אומר אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי?״ (פרקי אבות א׳, י״ד). עופר וחבריו היו בחזית ונלחמו למען מדינת ישראל. מלאי אמונה ונחישות, אפופי רוח לחימה ואומץ לב, הם צעדו אל התופת להגן על החפים מפשע. לאחר מכן, ובמשך שנים ארוכות, הם המשיכו להגן בחירוף נפש על שמם הטוב של חבריהם הנופלים.
״וכשאני לעצמי, מה אני?״ הם שאלו, ובמעשיהם ענו.
ומה ישיב לכך בית הדין הבינלאומי?!
שחר עזאני, יועץ אסטרטגי וסגן נשיא בכיר ברשת JBS, לשעבר דובר הקונסוליה בניו יורק, אוהב ישראל
