זה כמעט והפך להיות קלישאה: "איפה היית כשהתאומים נפלו?", קצת כמו "כשרבין נרצח" או "כשגלעד שליט נחטף". אבל קלישאות הן קלישאות כי לרוב הן מצליחות לתפוס גרעין חזק מאוד של אמת - וכשמיליארדי בני-אדם ברחבי העולם זוכרים איפה הם היו ב-11 בספטמבר 2001, זה מעיד כאלף עדים על החשיבות של היום ההוא.
היום, עשרים שנים אחרי "היום ששינה את העולם", זו הזדמנות מצוינת להביט לאחור ולראות איך - ועד כמה - העולם אכן השתנה.
יותר גרוע מפרל הארבור, יותר מפחיד מיום הכיפורים
פיגועי ה-11 בספטמבר ולא רק "פיגועי התאומים", הרי במהלך אותו היום מחבלי אל-קאעדה ריסקו מטוס שלישי אל הפנטגון בוושינגטון הבירה, ומטוס רביעי, שאמור היה לפגוע בקפיטול, רוסק בשדה נטוש בפנסילבניה בעקבות מרד נוסעים, הם הכישלון המודיעיני הגדול ביותר של זמננו, ומושווים לעתים קרובות לכישלונות מוקדמים יותר - התקפת הפתע היפנית על פרל הארבור (1941) והתקפת הפתע של מצרים וסוריה במלחמת יום הכיפורים (1973).
בפועל, פיגועי ה-11 בספטמבר היו חמורים יותר משני הכישלונות האלו, ולא רק בגלל שנהרגו בהם יותר אנשים (ורובם המכריע אזרחים). בשעה שפרל הארבור היה בסיס צבאי, בהוואי (אז טריטוריה אמריקנית ולא מדינה, ומרוחקת אלפי קילומטרים מהיבשת) שהותקף בזמן מלחמה על ידי מדינת אויב - מגדלי התאומים היו בלב-ליבה של העיר התוססת בעולם, והם הותקפו בעת שלום (ולא סתם בעת שלום, אלא בתקופה שבה איש לא העז לדמיין יריבה לאמריקה). במלחמת יום הכיפורים ההפתעה הייתה דרמטית והמחירים בחיי אדם ששולמו בהתאם, אבל עיקר הלחימה התרחשה בחזית - עם השפעה מצומצמת על העורף, לפחות ביחס לפיגועי ה-11 בספטמבר.
כשמתרחשים אירועים דרמטיים, למוח האנושי לוקח זמן להבין את המשמעות שלהם: כשהתחילו להגיע הדיווחים מסין על מגפה מוזרה, התגובה של רבים הייתה להתייחס לכך כאל "חדשות חוץ", אולי לכל היותר משהו שישפיע על התיירות במזרח או ייבוא סחורות; חלפו כמה שבועות עד שהבנו שאנחנו בעולם אחר לגמרי. בבוקר ה-11 בספטמבר, התגובה המיידית של כל מי ששמע על המטוס שהתרסק במגדל הייתה "איזו תאונה איומה"; בניגוד לקורונה, להם לא היו שבועות להבין שלא מדובר בתאונה - אלא בהכרזת מלחמה ובעולם חדש.
ממלכת אי-הוודאות
פיגועי ה-11 בספטמבר גרמו, מעבר לאובדן בנפש וברכוש, לפגיעה אנושה בתחושת הביטחון האישי של אזרחים, גם אם אלה מעולם לא יצאו מתחומי ניו יורק או וושינגטון. ילדים פחדו להתעכב בדרך חזרה מבית הספר, שוטרים וחיילים נפרשו ברחובות ומי שדיבר בשפה זרה - בעיר הקוסמופוליטית ביותר בעולם, בל נשכח - זכה למבטים של חשד ואפילו עוינות. חרושת השמועות שפרצה באותו היום, שסבבה בעיקר את היעלמו של הנשיא ג'ורג' בוש (הנשיא לא נעלם, אלא היה על מטוס ה-Air Force One, ששייט בגובה 45 אלף רגל בדרכו ליעד לא ידוע, במטרה להתחמק מהתקפות נוספות) רק תדלקה את תחושת הפאניקה, ומכתבי איומים ומעטפות עם אבנה לבנה שנשלחו למשרדי ממשלה בימים ובשבועות לאחר מכן לא תרמו להרגעת הרוחות.
שבועות ספורים אחרי הפיגועים ארה"ב פלשה לאפגניסטן, תודות לחוק "הרשאת שימוש בכוח צבאי" (AUMF) שנחקק שלושה ימים בלבד אחרי הפיגועים, בתמיכה גורפת של 540 חברי קונגרס (והתנגדות של אחת, ברברה לי מקליפורניה). מלשון החוק נעדרו המילים "אל-קעאדה" או "אפגניסטן", ובמקום התיר הקונגרס האמריקני לנשיא להפעיל כוח צבאי "דרוש והולם" כדי להעניש ולהרתיע את מי שתכננו, ביצעו או סייעו להוצאה לפועל של פיגועי ה-11 בספטמבר. הקונגרס לא רצה להטיל כבלים על הנשיא והותיר לו חופש בחירה ופעולה כמעט מוחלט - וכיוון שאין "התיישנות" על חקיקות AUMF, נשיאים אמריקניים השתמשו בחוק מ-2001 כדי להפעיל כוח צבאי בלמעלה ממחצית העולם, בשורת מדינות שנעה בין הפיליפינים לקניה.
וכך, בין היתר, מצאה את עצמה ארה"ב שקועה עד צוואר בבוץ האפגני והעיראקי: כל צוער בבה"ד 1 יודע לצטט את קלאוזביץ' שטען ש-"שדה הקרב הוא ממלכת אי-הוודאות", והדבר נכון לא רק ברמה הטקטית אלא האסטרטגית - ארה"ב פלשה לשתי המדינות המזרח-תיכוניות האלה כשידעה איך היא נכנסת, אבל בלי תוכנית אמיתית לגבי איך ומתי לצאת. לפני שבועיים ביידן חתך את הקשר הגורדי והשלים את הפינוי מאפגניסטן, גם במחיר פגיעה אנושה בדימוי האמריקני והפקרת המדינה לטליבאן.
מעניין לזכור שבפריימריז הדמוקרטיים ב-2020, לאחר חיסול מפקד משמרות המהפכה קאסם סלימאני, דרשו המועמדים לנשיאות שכל חקיקת AUMF עתידית תכלול "סעיף חידוש" שיקבע כי על הקונגרס לאשרר-מחדש את החוק, על מנת למצוא מצב תמידי של מלחמה - שבו הנשיא יכול להפעיל כוח כאוות נפשו ועם מינימום פיקוח פרלמנטרי. להימשכות המלחמות היו כמובן גם השלכות פוליטיות: בשלוש מערכות הבחירות שאחרי 2004, אז טרם "נפל האסימון" לגבי מחירי המלחמות בעיראק ובאפגניסטן, ניצחו המועמדים היוניים, שהבטיחו לצמצם את הפעלתנות הצבאית בעולם ולמקד את המשאבים של האימפריה בזירה הפנימית - אובמה את מקיין (2008) ורומני (2012) וטראמפ את קלינטון (2016).
בין מנהטן לברלין
בכל שנות קיומה, ארה"ב חוותה עשור (קצת יותר) שבו הייתה מעצמת-על הגמונית, שלא רק שהייתה בלתי-מנוצחת מבחינה כלכלית, צבאית וטכנולוגית אלא גם האידיאולוגיה שלה - קפיטליזם, ליברליזם ודמוקרטיה - נתפסה כדרך החיים היחידה שהאנושות יכולה לצעוד בה. את התקופה שבין נפילת החומה בברלין (ב-9 בנובמבר, 9/11) לבין פיגועי התאומים (ב-11 בספטמבר, 11/9) תיאר ההיסטוריון פרנסיס פוקויומה בתור "קץ ההיסטוריה". אחרי שהביסו את הפאשיזם (במלחמת העולם השנייה) ואת הקומוניזם (במלחמה הקרה), לארה"ב ולעולם המערבי לא נותרו עוד אויבים גדולים ואידיאולוגיות גדולות להתעמת איתם, דרך החיים הקפיטליסטית-ליברלית הוכיחה את עצמה בתור האלטרנטיבה הטובה ביותר והעולם כולו יתכנס לעבר אימוץ המודל האמריקני.
זה כמובן לא קרה, ובשנים שלאחר פיגועי ה-11 בספטמבר לא רק שפוקויומה התנער מהתחזית שלו (שנכשלה כישלון חרוץ), אלא רבים העדיפו לתאר את המערכת הבינלאומית בעזרת תזת "התנגשות הציוויליזציות" של סמואל הנטינגטון. הנטינגטון היה פרופסור למדעי המדינה מאוניברסיטת הארוורד שעוד ב-1993 תיאר את הקהילה האנושית כמחולקת לשמונה ציוויליזציות - קבוצות של אומות שלכל אחת מהן ערכים, אמונות וסדרי עדיפויות שונים, ובהתאם העימות ביניהן הוא בלתי נמנע. הנטינגטון כיהן במועצה לביטחון לאומי של הנשיאים לינדון ג'ונסון (במהלך המלחמה בויאטנם) וג'ימי קרטר (במהלך המלחמה של ברה"מ באפגניסטן), והכיר היטב את העימות האידיאולוגי הגדול בין הגוש המערבי לבין הגוש הסובייטי. עם התפרקות ברית המועצות, הוא סימן את התגבשותן של ציוויליזציות, ובהן הציוויליזציה האסלאמית והציוויליזציה הסינית, בתור "אבני היסוד" של המערכת הבינלאומית, וטען שהמלחמות של העתיד יתנהלו ביניהן, ולא בין מדינות. הנטינגטון הלך לעולמו ב-2008 ולא הספיק לראות כיצד חזונו הופך למציאות עם התפתחות "התחרות הבין-מעצמתית" בין ארה"ב (והגוש הדמוקרטי בכלל) לבין רוסיה וסין.
הצלקת שלא מחלימה
מעבר לכישלון המודיעיני, להתרת הרסן להפעיל כוח ולהתפוררות ההגמוניה האמריקנית, לפיגועי ה-11 בספטמבר יש השלכות עמוקות על ארה"ב כחברה: תופעות כמו נייטיביזם, קסנופוביה ולאומנות לבנה העמיקו בשוליים מסוימים של המפה הפוליטית. בצד השני, המלחמות הארוכות, חוקים פולשניים כמו חוק הפטריוט ומדיניות profiling אסרטיבית עודדה פוליטיקת זהויות מתנצלת, המבקשת להכות על כל חטא שביצע האדם הלבן. באמצע בין שני הקצוות האלו, קהלים הולכים וגדלים של אמריקאים פטריוטים - אלו שתלו דגל בחזית ביתם בבוקר ה-12 בספטמבר, שלחו את מיטב בניהם ובנותיהם להילחם בעיראק ובאפגניסטן וספגו את כספי החילוץ לתאגידי הענק בעקבות המשבר הכלכלי - מעזים להרהר בקביעתו של ג'ון קנדי, "אל תשאל מה המדינה בשבילך - שאל מה אתה יכול לעשות בשביל המדינה". הם רואים את עומק החוב הלאומי, את פערי העושר ההיסטוריים, את התשתיות המתפרקות ברחבי היבשת ואת הרחובות המלאים ביוצאי-צבא פגועים בגופם ובנפשם: אחרי שעשו כל כך הרבה בשביל המדינה, הם מתחילים לשאול מה המדינה עושה למענם.
