כמעט 30 שנים אחרי, אני כותבת את מילותיי האחרונות למדיה שהיתה לי בית למחשבותיי, לאמונותיי, ומדיה מודפסת ו-וירטואלית לישראלים המתגוררים בניו ג'רזי, בניו יורק וברחבי יבשת צפון אמריקה. זו הפעם האחרונה שאני כותבת למדיה שהתחברתי אליה לגמרי במקרה, כמו סיפור הסינדרלה הזה נכתב עלי. כמעט שלושים שנים אחרי אני כבר לא בישראל, והחיבור שלי ל"מחלקה המסחרית" הביא איתו עשרות רבות של מפרסמים, שפרסו את מרכולתם מעל דפי העיתון באמצעותי, שהיה ונשאר בעיניי האימפריה החזקה והמשפיעה ביותר על הישראלים בכל העולם באמצעות כל הזרועות שהקימה לעצמה.
30 שנים אחרי אספר שהתחלתי את דרכי במחלקה המסחרית של העיתון ושם פיתחנו מדורים פירסומיים. מודעות שהתחפשו לכתבות ועשו את העבודה. המחלקה שלי עסקה ב"ערים". ערי 'הפריפריה' היו הבייבי שלי, וכך קיבלו במה עפולה ואשקלון, בית שמש ואפילו ירושלים הצליחה להדחק, ולא בתור פריפריה כמובן, וראש העיר דאז ואח"כ ראש הממשלה אהוד אולמרט קיבל אותי ללשכתו בשמחה. אליקו אלמישעלי וציון דלל ז"ל האמינו בי וריפדו את דרכי, כל הדרך לחופה אפילו. מי שקיבל אותי לעבודה ולימים הפך להיות המנטור שבזכותו אני מוכרת כל מוצר שמגיע לידיי עד היום, היה יואל עזריה. המחלקה היתה גדולה ועם כל מדור שהסתיים רצתי בעצמי למערכת והדבקתי בידיי את הכתבות המסחריות האחת לצד השנייה. מי חלם על אימייל ופי.די.אף אז. מכרנו חלומות שהגשימו את עצמם. הסיפוק היה אדיר.
לפני 24 שנים הגעתי לארה"ב ולא הרבה אחרי הגיע לנהל את ידיעות אמריקה, הזרוע עם האזרחות האמריקאית, מי שהכיר אותי היטב עוד מישראל. בטינגר היה שם מוכר במסדרונות. החזרה שלי לעיתון היתה מהירה וברורה ונשאה שני כובעים, טור ניו ג'רזי והמפרסמים שכה אהבתי לעבוד איתם מתוך אמונה שלמה שהשטח שהם רוכשים בעיתון יביא להם חשיפה ואף פרנסה. העבודה בארה"ב היתה שונה מזו בישראל. גם כאן הכרתי באופן אישי כל מפרסם, ורציתי בהצלחתו. לעיתון היה אכפת מהמפרסמים. ידיעות אחרונות של ישראל יכול היה למכור עסקת מאות אלפי שקלים לקבלן בעל שם, ובעמוד הבא לפרסם כתבה גדולה על השחיתויות של מנכ"לו. עד כדי כך היה חזק. לפחות כך האמנו כולנו. היתה מציאות אחרת. וכאן בארה"ב ניתן מקום לכל מי שרצה לפרסם. אף אחד לא נדחה מעל דפי העיתון בגלל מחסור במזומנים.
אחרי כמעט 20 שנים בטור של ניו ג'רזי, אני סופרת עורכים שונים ואף משונים שעבדתי איתם, למרות מעמדי העצמאי ככותבת. האחרונה, הצעירה שבהם שחותמת על הגליונות בשבע השנים האחרונות התגלתה כסוכרייה של העיתון, ואני מודה לה על המסירות שלה. קרי רובינשטיין היא שילוב של כשרון ומוטיבציה והיה לי העונג לעבוד לצידה.
במשך השנים הטור שכיסה את הקהילה הישראלית בניו ג'רזי ביקש לעצמו רק מילים טובות. במשך כך שנותיו לא נכתבו בו מילות ביקורת קשה, לא רכילות מרושעת ולא נעשו בו פרובוקציות. לטור היתה אנרגיה של תמיכה, חשיפה של הצלחות, ליווי של סיפורים (לעיתים קורעי לב) והיתה אג'נדה ששירתה אותו לאורך כל הדרך: במה לדברים טובים ויפים הקשורים בישראל ובישראלים החיים בגבולותיה. כמה פשוט, ככה טוב. והדברים לא תמיד היו פשוטים.
במשך כל השנים, ועוד לפני שהוקם הארגון באופן רשמי אפילו, הטור נתן במה להפקות שמטרתן תמיכה במטרות שונות בישראל. ילדים היו תמיד בבת עינו, בטח ובטח הילדים החולים של עמותת גדולים מהחיים. הטור חזה במקלדתו את הקמתם של ארגונים וחיזוק הקהילה הישראלית. מאחורי המילים הגדולות "ארגונים" ו"עמותות" עומדים אנשים שגדולתם בעשייה שלהם, מי בהתנדבות ומי בתשלום. המטרה שלהם בעבודה חייבת להתכתב עם קוממיותה של מדינת ישראל ותרומתו של העם היהודי היושב מחוץ לגבולותיה להתפתחותה.
ידיעות אמריקה נתן במה לתהליכים בתוך הקהילה. כשהוקם, היתה המחלקה הישראלית בג'יי סי סי בטנפליי בקושי שולחן קטן במשרד חלקית שעשה עבודה חשובה. ומאז הגיעו האחת אחר השנייה נשים חזקות והפכו אותו לממלכה של ממש עם אין ספור פעילויות לכל קשת הגילאים. גדולי האמנים עלו על הבמות והפלאש שלי ירה עשרות אלפי תמונות שנפרסו בשלל כתבות שקידמו וכיסו את הארועים.
לראשונה אני כותבת כאן טור אישי לגמרי. והקושי לכסות כל כך הרבה שנים של חוויות, התמודדויות עם ביקורת, דחייה של חומרים שיכלו להביא לרבים סיפוק רב מפירסומם, גיבשו אותי בבחירות שלי ואף יצרו אג'נדה ברורה, ויש מי שיגיד שאינה מובנת מעליה, של טור שהצליח להיות הטור הכי נקרא והכי מבוקש בידיעות אמריקה כל השנים.
והיו סיפורים קורעי לב שישארו איתי תמיד. לפני מספר ימים עלתה מן הזכרונות של פייסבוק כתבה שפורסמה בדיוק לפני 10 שנים ובה מצולמת רקדנית הבטן והמורה לריקוד סיגי ניסימוב שהלכה לעולמה ממחלת הסרטן הארורה והשאירה בן ובת, הוא היה בדיוק לפני בר המצוה שלו. סיפורי חטיפות ילדים בין הורים גם הם השאירו חור בלב וסוקרו, ולו רק כדי לפתוח דיון בנושא שלרב נשאר תקוע שנים רבות.
היו סיפורים שנשארו איתי בלב כמו זה על ספר הנעורים שנכתב כדי להנציח את ילדי בר-המצוה שנהרגו באסון הרכבת בצומת הבונים. כשהאסון התרחש הייתי בעצמי ילדת בת מצוה, בת אותו מחזור. ההנצחה באמצעות הספר נגעה לליבי.
והיו סיפורים על אנשים. בעיקר אנשים. כי לכל אדם יש סיפור, וכולם מענינים אותי. ילד צעיר ואדם מבוגר עמוס חוויות. לכולם יש מה לספר. הבחירות שלי נסבו תמיד סביב החיבורים בשפות בינלאומיות. ספורטאים כיכבו בטור על ניו ג'רזי. בסטייט הלא ישנוני בכלל חיים כדורגלני עבר בעלי שם, בינהם אמנון ארונסקינד ששיחק בשנות ה-50 בנבחרת ישראל והבקיע גול חשוב מאוד בשנת 51, עמוס ברטר מהפועל פתח תקוה שהיה שחקן בעל שם, ועד שחקנים צעירים שכיכבו על דפי העיתון בינהם רועי מאור המוכשר. אבל לא רק המיקצוענים קיבלו כאן חשיפה. ארגון מאמאנט שמקדם ספורט נשי דרך משחק הכדורשת ועושה רבות בתוך קהילתו לא נעדר ופעילותו מבורכת. הטור נתן מקום למוזיקאים, גם הם "מדברים" בשפת המוזיקה הבינלאומית. זמירה חן, לג'נד בשפת המקום, מי שכתבה שירים שכולנו מכירים כמו "כחול ולבן", אני אצבע את השלכת בירוק" ו"ים של דמעות" האלמותי נותנת במה להיסטוריה המפעימה של מדינת ישראל באמצעות ארועים שמשלבים פרזנטציות מרהיבות ומוזיקה חיה, בהם היא משלבת את מיטב הזמרים והנגנים הישראלים על במה אחת. החגיגה שלה קיבלה במה יותר מפעם אחת בטור שלי, ואני גאה על כך מאוד. והיא לא היתה היחידה. שחקנים וזמרים צעירים וותיקים עלו על דפיו בחגיגיות שהגיעה להם.
חינוך פורמלי וא-פורמלי זכה גם הוא לתשואות במשך כל השנים. כתבות שסקרו פעילויות של בתי הספר הישראלים, תנועות הנוער ופעולות חינוך במסגרות שונות הותירו בי תקוה שהדור שנולד בארה"ב לא יעדר מקשר לישראל, ולא יהיה תלוי רק במעשיה של משפחתו כדי שיכיר את שורשיו. שמחתי על כל פעילות שמחברת את בני הדור השני לישראלים שנולדו בארה"ב, ואולי השלישי לאלה שהגיעו לכאן עם קום מדינת ישראל, והחיבור שלהם למדינת ישראל הופך להיות טיבעי דרך פעילויות עם אוריינטציה ישראלית.
וכמובן ישנם הסיפורים שלא פורסמו. אלה שנשארו איתי לתמיד. הסיפורים שהגיעו אלי ולא זכו לבמה כיוון שלא הבשילו עדיין או שדרשו ממספריהם אומץ להחשף. אני לא לחצתי. האמנתי שהעבודה על כתבה היא עבודה משותפת. שכולם צריכים להנות מהתוצאות שלה. לא אחת אנשים העריכו מאוד את הגישה.
והיו גם אלה שחיכו שאתקוף, שאחשוף, ש'אכנס' בשכנים שלהם שהרגיזו. מעולם לא היה לי עיניין. העדפתי את החיובי והמחבק. את המלחמות השארתי לאחרים. אינני מאמינה בהן.
בנקודת זמן זו, בשפה העברית שכה אהובה עלי, ובזכות הכתיבה שמרה אותי מחוברת עוד יותר אליה, אני רוצה להודות לקהל הקוראים שלי. למדתי במשך השנים שיש לי קהל קוראים נאמן. הכתיבה היא פעולה לאנשים שעושים זאת לבדם, הם ומקלדתם, שלעיתים מאמינים שאף אחד לא קורא אותם, ואז יוצאים מהחדר, ומקבלים משוב מהקהל. במשך המון שנים, בכל שבוע שבו שלחתי את הכתבה שלי לדפוס, חשבתי שאני היחידה שכתבה וקראה אותו, או אז גיליתי ששוב טעיתי, והלב נמלא תודה.
