כמה מכם מגיעים לניו יורק עם חלום ענק להגשים? לפני שעולים על המטוס, כולנו יודעים שיהיו אתגרים, שיהיה קשה להתקדם, להכיר, להגיע, אבל קצת קשה לנו לנחש כמה קשה תהיה הבדידות ואיך, לפעמים, נהיה כל כך רעבים לחיבוק.
הקולנוענית והיוצרת מיקה אור כבר הגשימה הרבה חלומות הרבה לפני שנחתה לתפוח הגדול והגיעה אלינו כדי להגשים את אם כל החלומות. אבל אז המציאות הגיחה וחיבוק לא היה בסביבה. אז היא החליטה לעשות על זה סרט.
הסרט הקצר שלה, Professional Cuddler, הוקרן בהצלחה ברחבי העולם, בלמעלה מארבעים פסטיבלים, זכה בתשעה פרסים יוקרתיים ולאחרונה אף נמכר להפצה ברשתות הכבלים בארה״ב וקנדה.
הסרט, בו מככבים גלוריה בס ("עספור"), איתמר בורוכוב והשחקנית האמריקנית דאנה אייבי ("משפחת אדאמס", "שכחו אותי בבית 2"), מספר את סיפורו של נדב, בחור ישראלי צעיר שמגיע לניו יורק ומנהל רומן אינטרנטי סוער עם בחורה ישראלית, אותה הוא עומד לפגוש בפעם הראשונה במציאות כשתנחת במנהטן. בינתיים, הוא רודף אחרי החלומות שלו, בימים מנגן בחצוצרה ברחובות ובלילות ״מחבק״ נשים מבוגרות כ'חבקן מקצועי'. ״בהתחלה חשבתי שאני יוצרת סרט על אידיאליזציה של אהבה מעבר לים״, מספרת אור, ״אבל לאט לאט הבנתי שהסרט עוסק בבדידות בעיר הגדולה. הבנתי״, היא מודה, ״שאני בעצם מספרת סיפור על תקשורת בעידן הדיגיטלי״.
אור חשבה שהמציאה לגיבור שלה, נדב, מקצוע חדש, אבל גילתה להפתעתה שיש דבר כזה ״חבקן מקצועי״.
״גיליתי להפתעתי שיש אנשים שמתפרנסים מחיבוקים לפי שעה, למעשה, מתחקיר שעשיתי, הם מקבלים שמונים דולר לשעה. בדרך כלל מי שבוחר במקצוע הזה אלו נשים צעירות שמתחבקות עם גברים בגיל העמידה. בסרט זה קיבוצניק ישראלי״.
אור צוחקת כשהיא מגדירה את הסרט כ״סמי-אוטוביוגרפי״: ״הגעתי לניו יורק באותה שנה בה כתבתי את התסריט, שנת 2016 להגשים את החלום שלי. זה היה פרויקט גמר שהכנתי אחרי שהתקבלתי למלגה ללימודים בעיר בלי שבכלל יש לי תואר ראשון, אבל בגלל שהתחלתי בגיל 15 לעשות סרטים, התייחסו אליי קצת אחרת״.
מיקה,36 נולדה וגדלה בתל אביב. ״התחלתי לעשות סרטים כשהייתי רק נערה״, היא מתארת את מה שכבר אז היה לה ברור כל כך כייעודה הגדול. ״אני זוכרת שחסכתי כמה חודשים בעבודת מלצרות, קניתי מצלמה ועשיתי סרט ראשון. מאז אני עם המצלמה הזו עליי ואני מתעדת את החיים שלי מאז״.
את הסרט הראשון שלה עשתה אחרי שהמורה לקולנוע הודיע לה שהיא צעירה מדי והידע שלה בתחום הסתכם בחוברת הדרכה מאוניברסיטת תל אביב. ״זה היה סרט אילם כי לא היה לי כסף לבום״, היא צוחקת. ״גייסתי כסף, ניצבים ואפילו כוכבת ילדים, הילי אלון, שהייתה אז כוכבת הסרט שלי״. בצבא שירתה כצלמת ביחידת ההסרטה של חיל האוויר ומשם עברה לצילום בטלוויזיה הישראלית ופרויקטים שונים. כשהייתה בת 23 כבר קיבלה פנייה מאולפני הרצליה לנהל את מחלקת הניו מדיה ומשם כבר פתחה חברת הפקות משלה. לאורך כמעט עשור הפיקה שלל פרויקטים כולל למעלה מ-40 סרטים ל״יד ושם״. בעיצומו של משבר גיל 30 הרגישה להגדרתה ב״כלוב זהב״. היא הרגישה שהחלום הגדול של קולנוע בניו יורק הולך ומתרחק. ״עד שנשבר לי והחלטתי לטוס לניו יורק. חייתי על רוטשילד והכל היה נהדר אבל רציתי ללכת אחרי החלום הגדול. זה היה פתאום להתחיל מהתחלה.
היא הגיעה לניו יורק בגיל 31 אחרי שכבר הקימה עסק מצליח בישראל והרגישה קצת כמו שהתחילה מחדש: ״באותה תקופה קפצתי בין דירה לדירה, היה קשה מאוד להתמקם. היו לי סיפורי אימה במסגרת חיפושי דירה, גרתי בדירות airbnb בלי אינטרנט וחשמל. אני זוכרת שבאחד הבתים היו שני חתולים ויונה ואי אפשר להרתיח מים כדי שהיא לא תמות מהֿאדים. בנוסף, הגעתי לבד וחיפשתי אהבה. ניסיתי להמשיך לעבוד מרחוק בחברת ההפקות שלי בישראל ובלילות חיפשתי בית קפה לעבוד כדי לדבר עם ירושלים. כמו הגיבור של הסיפור, גם אותי הובילה הבדידות לתקשורת דיגיטלית והתפתח מעין רומן מעבר לים״.
הסיפור שלה הפך לסיפור של נדב: ״כמוני הוא מחפש להגשים את החלום ומגיע עד לניו יורק לרדוף אחריו. להבדיל ממני, הוא הפך בשלב מסוים להומלס. מושא אהבתו הגיעה עד לניו יורק כדי לגלות את זה. התחלתי לכתוב סרט על הפער בין מושא אהבה למציאות והמשכתי בסרט שחשבתי שהוא על בדידות ובסוף הבנתי שהוא על תקשורת דיגיטלית, כשהבנתי כמה היא מתעתעת וכמה במידה כזו או אחרת, התעתוע הזה עובר כל כל אחד מאיתנו״.
לאחרונה, הוקרן בפעם הראשונה סרטה האחרון, "דואט" (DUET). הסרט מספר על יום גורלי אחד בחייהן של מאי ושדמית, שתי ילדות בנות 8 שלומדות באותה כיתה אך אין ביניהן קשר של ממש, למרות ששתיהן חוות תחושות של בדידות ותלישות חברתית. בנסיבות יוצאות דופן, הן מוצאות את עצמן יחד.
גם הסיפור הזה לקוח מחייה האמיתיים של מיקה. ״זה פרויקט מאד אישי עבורי״, היא מספרת. ״כילדה להורים גרושים, חוויתי לא מעט מפגשים עם בני זוג חדשים של ההורים שלי. כשהייתי בת 8, הילדה השנואה עליי ביותר בכיתה עברה לגור אצלנו בבית משום שאמא שלה ואבא שלי הפכו לזוג. זו הייתה ההשראה לסיפור״.
במציאות, השנאה בין מיקה ובין אותה ילדה הפכה ליריבות ובסופו של דבר גרמה לפרידה של ההורים. ״אני זוכרת רגשות חרטה ואשמה בקשר למפגש הזה איתה, ולקח לי שנים רבות להבין שדווקא רגשות כאלו יוצרים לפעמים את החיבור הכי חזק בין אנשים. מנגד״, היא ממשיכה, ״אני זוכרת איך קיוויתי ופינטזתי בתור ילדה, שיום אחד, כשנגדל, היא תתגלה כנפש תאומה שלי. גורל שמחבר בין שני אנשים בשלב מוקדם בחייהם הוא הרעיון שחקרתי בסרט. אליו התחברו נושאים נוספים כמו נחמה של אנשים בודדים, הזנחה של הורים, נוסטלגיה וזיכרון סובייקטיבי. כשישבתי לכתוב את התסריט, היו לי לא מעט שאלות על חרטה, נושא שהטריד אותי, אבל בגלל שלא רציתי לעשות משהו כבד וחיפשתי להקליל כתבתי סיפור ילדי ותמים והגעתי לילדות שלי. נזכרתי בסיפור הזה כי כשעברנו לגור ביחד, זה היה אחרי שנתיים של שנאה הדדית שנגמרה בזה שאני ועוד חברה זרקנו שקית מים אצלה בבית ומאוד התביישתי והרגשתי רע. כעבור שנתיים אני חוזרת לאותה חצר ואני מבינה שהאישה שצעקה עליי זו בת הזוג של אבא שלי. בשבועות הראשונים אפילו נאלצנו לישון באותה מיטה. בסרט רציתי ללהק ילדות בנות שמונה בתקווה לפרק לגורמים חרטה מפרספקטיבה של הילדה שהייתי. יש משהו בסרט מאוד קליל ומתוק. הסרט מתחיל בסצנה של חיות בביצה והדמות הראשית מספרת שהיא נזכרת בילדות שלה. החוויה של הילדות מזכירה לה את החיים בביצה, בה חיות לא מפותחות מנסות לשרוד״. הסרט צולם ברחובות הילדות של אור בתל אביב בבית השכור שבו גדלה. ״עברתי עד גיל 16 הרבה דירות. שני ההורים שלי גרושים כמה פעמים והסתגלתי להרבה שינויים בחיים שלי. הסרט הזה כן איפשר לי להבין שלמדתי להיות בן אדם שמסוגל לעבור כל כך הרבה שינויים ובני אדם וחוויות. זה מאוד גיבש אותי כבן אדם. זה לימד אותי שאני יודעת לעמוד על שלי״.
'דואט' מציג גרסה לפיה הילדות גדלו להיות חברות מאד קרובות, יוצרות יחד מוזיקה ואולי אפילו זוג. ״אני אוהבת לחקור את הפער בין מציאות ופנטזיה״, היא מסבירה, ״ולכן היה לי חשוב לטשטש את הגבולות ולעורר מחשבות לגבי היחסים ביניהן, אולי גם משום שבתהליך העבודה על הסרט התאהבתי באישה ויצאתי מהארון״.
עד כה זכה הסרט בפרס ה״סרט אקספרימנטלי הטוב ביותר״ בפסטיבל Short to the Point ברומניה. בקרוב יוקרן בפסטיבל סרטי ילדים בדרום קוריאה, בפסטיבל קווירי בהונולולו ובפסטיבל לוס אנג׳לס בו גם זכה ברטה הקודם.
בימים אלו אור עובדת על סרט דוקומנטרי באורך מלא המצטלם בשלוש יבשות ואותו היא גם מביימת. בסרט היא עוקבת אחרי ילדות מאפריקה, דרום אמריקה, אירופה והמזרח התיכון שנאלצו להגר או לברוח מביתן. המשותף לכל הילדות הוא הקונפליקט הטרגי בו הן חיות; הן נאלצות לצאת לעבוד כדי לעזור בפרנסת המשפחה והופכות ל'מבוגרות אחראיות' כבר בגיל עשר ואפילו לפני, ומצד שני, הן עדיין ילדות שרוצות רק לשחק.
