כמה סמלי שבמהלך חג החנוכה השנה, ציינו גם את יום כ״ט בנובמבר, ה-29 בנובמבר 1947, היום בו הצביעה עצרת האו"ם – ממש כאן, בפארק פלאשינג מדווס שברובע קווינס - בעד הקמת שתי מדינות; האחת ליהודים ושנייה לערבים.
בעידן שבו אנו חיים כיום, קל – קל מדי – לקחת כמובנות מאליהן את עובדות הקמתה וקיומה של המדינה היהודית. אנו מביטים בטיסות הרבות היוצאות והנכנסות אל ישראל, בשגשוג והעוצמה של המדינה הקטנה והאנרגטית, חווים מקומות רבים בעולם כתף אל כתף עם ישראלים ויהודים רבים, ובוהים בהשתאות בכוחה של הקהילה היהודית המאורגנת והלובי למען ישראל בארה״ב. ברור, לפיכך, למה קל כל כך לשכוח את אלפי השנים שקדמו לעידן מבורך זה. אלפי שנים, בהן נפוצו יהודים לכל עבר, לאחר חורבן בית המקדש השני, עם שארית שבשארית שנותרה בארץ ישראל. אלפי שנים, שבהן חיו יהודים בכל רחבי העולם, בגו כפוף אל מול מגפי הקלגסים המקומיים. אלפי שנים שבהן מלמלו יהודים רבים, בקול ובלחש, את תפילתם לשוב לציון, לירושלים, משל היה זה לחש קסמים בדיוני שלעולם אין סיכוי שיתגשם. והנה, למרות הכל, חזינו בפלא של שיבת ציון המודרנית. פלא ממש, אשר לבש צורה מדינית-פוליטית בזירה הבינלאומית של אותם שנים ונארג אל תוך הדיפלומטיה קודם להקמת המדינה.
לבקשת בריטניה בחודש אפריל 1947, התכנסה עצרת האו״ם לכינוס מיוחד על מנת לדון בעניין ארץ ישראל. ועדת האו״ם שהוקמה כתוצאה מכך פעלה בניגוד לציפיות הבריטים, אשר קיוו להמשיך ולשלוט בארץ, והמליצה פה-אחד על הענקת עצמאות מלאה לארץ: שתי מדינות, האחת יהודית והשנייה ערבית, וירושלים כשטח בינלאומי. יש לציין כי הערבים – כמה צפוי – החרימו את הועדה, בעוד הבריטים לא נקפו אצבע בכדי לסייע לה. מעניין לציין את תפקידה של הדיפלומטיה הגלובאלית בסוגיה, כאשר במהלך דיוני הועדה עברו הסובייטים לתמיכה בהקמת מדינה יהודית עצמאית, ולו בכדי לפגוע במעמדה האימפריאלי של בריטניה, בעוד האמריקאים הכריזו גם הם בספטמבר 1947 על תמיכתם בתוכנית. כך, ביום 29 בנובמבר שנת 1947, הצביעה עצרת האו"ם בעד הקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית, וקבעה את גבולותיהן של אלו ברוב של 33 בעד, 13 נגד ובהימנעות של 10 מדינות. כזכור, למרות לבטים לא פשוטים, הסכימו היהודים להצעה בעוד הערבים דחו אותה מכל וכל ותקפו את היישובים היהודיים בכל כוחם ולכל אורכה ורוחבה של ארץ-ישראל. ב-30 בנובמבר 1947, למחרת ההחלטה, פרצה מלחמת העצמאות, ולאחר הכרזתו של בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל ב-14 במאי 1948 פלשו מדינות ערב לארץ ישראל, עד אשר הסתיימה המלחמה בחתימת הסכמי שביתת הנשק של 1949. האמת העצובה היא שאותה מלחמה תודעתית-רעיונית נמשכת במלוא עוזה גם כיום, כאשר פלסטינים רבים וגורמים קיצוניים בעולם הערבי והמוסלמי – ולא רק שם - ממשיכים לא לקבל את זכותם של היהודים למדינה ואף מערערים על הקשר שבין העם היהודי וארץ ישראל.
אותה מלחמה על התודעה קיבלה ביטוי בשנת 1977, עת החליטה העצרת הכללית של האו״ם כי יום 29 בנובמבר בכל שנה יצוין דווקא כיום הסולידריות הבינלאומי עם העם הפלסטיני. במסגרת זו, העצרת מעודדת מדינות שונות להמשיך ולהביע סולידריות עם העם הפלסטיני ומוצגות תערוכות שונות, נערכים אירועי תרבות, ומתקיימים פאנלים תקשורתיים ומדיניים בנושא הפלסטיני, במעורבות פעילה של הנציגות הפלסטינית לאו״ם.
והנה, למרות הכל – מעטים מול רבים, חלשים מול חזקים – ומדינת ישראל עומדת שרירה וקיימת, חזקה יותר מאי פעם. נס של ממש. חנוכה, כבר אמרנו?! מצד אחד, מבהיל היה לראות בחודש מאי האחרון את עוצמת השטנה כנגד עצם קיומה של המדינה היהודית במקומות שונים. ומאידך, מרתק עד כמה בציבור הרחב, גם הלא-יהודי, מאחלים בשמחה ״חנוכה שמח״, או מציגים מנורה בחזית בתי העסק ובנייני המשרדים – לו רק היו יודעים, מתגנבת לה תהייה קטנה. לו רק היו יודעים כי חנוכה עבורנו עוסק בניצחון לאומי. ליבתו של החג במלחמה שסופה עצמאות ושלטון יהודי, מלווה בחירות מדינית, דתית וכלכלית. החג שזור באמונה עמוקה בצדקת הדרך, כזו שקיימת בעוצמה לא פחותה – ויש שיאמרו אף יותר – גם כיום, ביחס לנס המודרני של מדינת ישראל.
ולבסוף, למרות החושך שלעיתים סובב אותנו, ואף על פי האנטישמיות שמרימה את ראשה המכוער מעת לעת, חג החנוכה הוא הזדמנות להביט באור הנרות שאנו מדליקים בכל יום ולראות בו את התקווה. להביט באמצעותו באופטימיות העמוקה של העם היהודי לאורך הדורות ולראות באש כמבטאת את המשך קיומנו והעברת הלפיד מדור לדור, מאב לבן, הוא הוא סוד הנצח של עמנו.
חג אורים שמח.
שחר עזאני, יועץ אסטרטגי וסגן נשיא בכיר ברשת JBS, לשעבר דובר הקונסוליה בניו יורק, אוהב ישראל
