דבר העורך,
מה שמבדיל את תקופת המהפכה התעשייתית מהתקופות שקדמו לה היא שהפריצה נעשתה בתקופה שבה מבחינה כלכלית היה ניתן לבטח סיכונים ולפרוץ מעבר לשיטות הטכנולוגיות הקודמות.
מובן שכנגד המודרנה קמה קבוצה של מתנגדי קידמה שנקראים לודיסטים. הלודיסטים, לפי הוויקיפדיה "היו תנועה חברתית של אמני טקסטיל מאנגליה של תחילת המאה ה-19, אשר מחו נגד הכנסת נולי אריגה בתחילת המהפכה התעשייתית והשינויים החברתיים והכלכליים הכרוכים בתהליך זה. הלודיטים התפרסמו בכך שארגנו חבורות גדולות שפעלו בלילות והרסו מכונות - נולי אריגה, במטרה למנוע את תיעוש המקצוע שלהם.
תיעוש הכנת הבדים והבגדים רושש את אומני האריגה. לפני התיעוש הייתה גילדת אמנים שכל אחד מהם יכול לפרנס משפחה שלמה. התיעוש החליף את הפועלים המקצועיים בילדים, בנשים ובעובדים לא מקצועיים שעבדו תמורת שכר נמוך מאוד, בתנאים מסוכנים, בשכר רעב ויצר זיהום תעשייתי קשה."
השבוע התקיימה בגלזגו ועידה שבאה לתקן את נזקי אותה מהפכה תעשייתית. לא מן הנמנע שמבחינות מסוימות נצטרך לוותר על יתרונות מסוימים של הקידמה על מנת להבטיח שיהיה קיום בעולם גם לדורות הבאים אחרינו, ובכך עוסק המדור היום.
הנושאים הבאים במדורינו יהיו אקולוגיה וטבע, שיגעון וצבא, אך לא מן הנמנע שגם היצירה שלכם תהווה השראה למדור חדש.
אפשר לשלוח חומרים ל- לynetwriters@gmail.com, יצירות בכל תחום, גם למשל ספוקן וורד ניתן לקשר לביצועים שלהם בyoutube.
בידידות,
יואב
תקליטים / רפי וייכרט
אֵיךְ לְהַסְבִּיר אֶת הָרִגְשָׁה
שֶׁסָּבְבָה כְּמוֹ הִלָּה אֶת הַתַּקְלִיט?
לֹא אֶת קִיּוּמוֹ הַפִיזִי שֶׁל עִגּוּל שָׁחֹר
אוֹתוֹ הִנַּחְנוּ עַל הַפָּטֵפוֹן,
אֶלָּא אֶת עֲדִינוּת הַיָּד עִם הַמִּבְרֶשֶׁת לְנִגּוּב אָבָק,
מִשְׁתַּהָה כְּמוֹ מְאַהֵב עַל זְרוֹעַ חֲשׂוּפָה.
אֵיךְ לְהַסְבִּיר אֶת הַתְּשׁוּקָה וְהַתְּנוּפָה
שֶׁל רַגְלַיִם שׁוֹעֲטוֹת בְּמַעֲלֵה הַמַּדְרֵגוֹת
עִם הָרְכִישָׁה הַחֲדָשָׁה שֶׁבִּשְׁבִילָהּ עָבַדְנוּ שָׁבוּעוֹת?
וְאָז אָקוֹרְדִּים רִאשׁוֹנִים כְּמוֹ מַפִּיּוֹת מְחֻמָּמוֹת־מְבֻשָּׂמוֹת
שֶׁהֻנְּחוּ בַּאֲדִיבוּת הַמַּחַט בְּכַפּוֹת נַפְשֵׁנוּ?
מִתּוֹךְ הָרְבָבוֹת שֶׁהִצְלַחְתִּי לְהַשִּׂיג בִּשְׁלַל עָרִים
שָׁמַרְתִּי פָּחוֹת מִמֵּאָה.
מִדֵּי פַּעַם אֲנִי מוֹצִיא אוֹתָם מֵהָאָרוֹן,
מְנַגֵּב מֵהֶם אֶת הָאָבָק,
וּבְלִי לָשִׂים עַל הַמַּכְשִׁיר שׁוֹמֵעַ.
האזנה / רפי וייכרט
עִם רֶדֶת הַחֲשֵׁכָה הָיִיתִי סוֹגֵר אֶת הַדֶּלֶת,
מַדְלִיק קְטֹרֶת רֵיחָנִית וְשָׂם תַּקְלִיט.
הַמַּחַט הָיְתָה יוֹצֵאת לְמַסְלוּל רִקּוּד
וַחֲלַל הַחֶדֶר הִתְמַלֵּא בְּרוֹק.
שָׁנִים אַחַר־כָּךְ אֲנִי מַקְשִׁיב לְאוֹתָם שִׁירִים
וְאֵינִי מְשַׁחְזֵר אֶת הָאֲפֵלָה הַנִּיחוֹחִית. רָחוֹק
מֵהַחֶדֶר הַהוּא אַלְפֵי שְׁנוֹת אוֹר
רַק לְעִתִּים נְדִירוֹת אֲנִי מַצְלִיחַ לַחֲזֹר.
רפי וייכרט הוא מתרגם, משורר, מבקר, מסאי, פרופסור חבר לספרות באוניברסיטת חיפה, ומוציא לאור ישראלי, כמו"ל הוציא לאור מאות ספרי מקור ותרגום בהוצאת קשב לשירה, תרגם וערך עשרות ספרים. ספרו האחרון "זכרונות מחנות תקליטים" ראה אור בחודש שעבר בהוצאת עתון 77.
אִם חַיַּי כְּכִיּוֹר / יעל רן
הֲרֵי שֶׁאֶרְצֶה לִהְיוֹת
הַמְּסַנֶּנֶת,
לִבְרוֹר
בֵּין
הָרָאוּי לַפָּסוּל,
לְדַיֵּיק עַצְמִי בְּהַכְנָסַת אוֹרְחִים
אֶל תּוֹךְ.
מַיִם יִשְׁטְפוּ הַנְּקָבִים,
בּוּעוֹת סַבּוֹן קְטַנּוֹת יְרַחֲפוּ מִבַּעַד,
וְחַיַּי בְּאַחַת
לִזְרִימָה.
אֲנִי מְכוֹנַת רֶנְטְגֶּן / יעל רן
סוֹרֶקֶת אוֹתְךָ
בְּדַיְקָנוּת זְהִירָה.
עוֹבֶרֶת עַל מִשְׁטָח הָעוֹר,
וְחִבּוּרֵי אֵיבָרִים.
מִתְעַכֶּבֶת בִּסְרִיקַת אֶצְבְּעוֹתֶיךָ
הַגַּבְרִיּוֹת. הַשְּׁחוּקוֹת.
נָעָה הָלוֹךְ עַד עֵינֵי הַזִּקִּית
הַמַּחֲלִיפוֹת תָּדִיר צִבְעָן,
כְּעוֹנַת הָרְגָשׁוֹת.
כְּמוֹ בִּזְמַן זִהוּי מֵת
בְּתַּכְרִיכִי סָדִין לָבָן,
עוֹטֶפֶת אַהֲבָה שֶׁלֹּא תֵּדַע שֹׂבַע
בִּתְמוּנַת זִכָּרוֹן.
ילידת ירושלים, בעלת תואר שני מטעם אוניברסיטת בר אילן במגמת אבחון לקויות למידה והוראה מותאמת. כותבת שירה, פזמונאות, סיפורים קצרים ומונולוגים. בוגרת סדנת כתיבה של נעם חורב. עורכת הדף "עט לשירה", במסגרתו כותבת ביקורות על ספרי שירה שנשלחים אליה. יצירותיה השתתפו בתערוכות ובתחרויות ומפורסמות בכתבי עת. בשש השנים האחרונות זכתה בשש תחרויות בכתיבה יוצרת. חלק משיריה מולחנים ומבוצעים על ידי אמנים שונים.
החלטה / שחף ארז
וְיֵשׁ אֶת שַׁבְרִיר הַשְּׁנִיָּה
שֶׁבּוֹ אַתָּה נִצַּב בִּפְנֵי
הַחְלָטַת הַדְּרוֹר
וְשׁוֹקֵל
הַאִם לְהַשְׁאִיר אֶת הַמַּכְשִׁיר עַל הַשֻּׁלְחָן
אוֹ לִטֹּל אוֹתוֹ אִתְּךָ
וּלְהַחֲלִיף אוֹתִי.
בדרך ללא מצפן / שחף ארז
עֲרָפֶל לְלֹא מִלִּים אוֹפֵף אָדָם
מַגְבִּיל אֶת רְאוּת הַצַּעַד.
צַלָּקוֹת שֶׁל אֶרֶץ טוֹבְעָנִית לִמְּדוּהוּ:
יֵשׁ פְּעָמִים שֶׁהַמַּצְפֵּן
הוּא הֶעְדֵּרוֹ.
שחף ארז – פסיכולוג במקצועו וסטודנט לספרות ולפילוסופיה. השיר "בדרך ללא מצפן" הוא מתוך הספר "צלו של אחאב" שראה אור בהוצאת קתרזיס (2021)– במרכז הספר ניצבים תהליכים של התמודדות עם משבר, שינוי והתפתחות של המשורר, שמבקש להסתכל על החיים מתוך ראייה סקרנית ומקבלת – הן את האור והן את החושך שבחייו.
תפילה ברשת / רחלי אברהם-איתן
מֻגָּפִים אֶל מָסַכִּים
כְּאֶל מְקוֹר אוֹרָה
תְּפִלָּה בָּרֶשֶׁת לְכוּדָה
מִתְפָּרֶשֶׁת לְפִי נְטִיַּת לֵב
מִתְפָּרֶשֶׂת עַל מָסַךְ הַנֶּפֶשׁ
לֹא כְּיַעֲקֹב
נָשָׂא עֵינָיו אֶל כּוֹכָבִים לָרֹב
לָגַם אוֹרָם
וְרוּחַ אֵל עַל פָּנָיו.
לֹא אֶל חַלּוֹנוֹת הַבַּיִת מֻטֶּה גּוּפֵנוּ
עֵת צִפִּיָּה מְמַלֵּאת אֶת הָרִיק
בַּ – Internet לְכוּדִים
בֹּקֶר-עֶרֶב
וָצֳרִי אַיִן לַנֶּפֶשׁ הַיּוֹצֵאת
אֶל שְׁמֵי חִיּוּתָהּ.
בַּתְּמוּנָה שֶׁבָּאִמֵיל -
בַּרְוָזִים בָּאֲגַם מְתַנִּים -
יָפְיוֹ שׂוֹחֶה אֶל יָפְיָהּ הַמֻּצְנָע
וְהַמַּיִם צְלוּלִים צְלוּלִים
כְּאַהֲבָתָם.
עַד יוֹמוֹ הָאַחֲרוֹן בְּרַהַב נוֹצוֹת
יְשַׁיֵּט סְבִיבָהּ בְּמַעְגַּל אֱמוּנִים.
דִּמְדּוּמִים רַכִּים שֶׁל שְׁקִיעָה
וְגֶשֶׁם שׁוֹטֵף אֲבַק הַקַּיִץ.
עוֹד רֶגַע קָט וְנִתְעוֹרֵר
נִפְרֹץ מַחְשֵׁב פְּנִימִי
נָשׁוּב אֶל יְמֵי הָרֵאשִׁית
אָדָם אֶל אֲדָמָה
אִישׁ אֶל אִשָּׁה יִשְׁכֹּן שָׁלוֹם
כְּאֵשׁ הַתָּמִיד.
יֵצֶר אֶל יוֹצְרוֹ
יִשָּׂא בְּרָכָה בִּיצִיר כַּפָּיו
יִזְדַכֵּךְ בַּקָּתַרְזִיס
אַפַּיִם יִפֹּל בִּיפִי בְּרִיאָה
וְתוֹדָה
וְהוֹדָהּ
בְּגוּף שִׁירָיו.
יושבי אוהלים ויושבי מסכים / רחלי אברהם-איתן
רָחַקְנוּ מֵאָבוֹת יוֹשְׁבֵי אֹהָלִים
שְׁנוֹת אוֹר
סָטִינוּ מֵעֵץ הַדַּעַת וּמִגַּן הַחַיִּים
נָטַשְׁנוּ אַדְמַת הוֹרָתֵנוּ,
סֻכַּת שְׁמֵינוּ.
נְשָׁמָה דּוֹאָה בַּמֶּרְחָב
נִלְכְּדָה אֶל מָסַךְ הַמַּחְשֵׁב, הָאַיְפוֹד וְתוֹלְדוֹתָיו
בָּלִינוּ בְּפָּארְק הַטֶּכְנוֹלוֹגְיָה
לִקְרֹעַ אֶת הַזְּמָן בַּפֵיְיסְבּוּק וּבְאִ-מֵילִים אֵינְסְפוֹר
לִקְשֹׁר קְשָׁרִים קַלִּים כָּרוּחַ בְּכָל עֵת
שַׁחֲרִית וְעַרְבִית וְחוֹזֵר
וְאֵין בָּהֶם לְמַלֵּא בֶּטֶן שְׁטוּחָה
שִׁמְחָה וְחֹם הַלֵּב.
שֶׁבֶת אַחִים שֶׁכֶם אֶל שֶׁכֶם
סְבִיב מְדוּרָה נִשְׁכַּחַת
לֹא מַצִּיתָה עוֹד נְשָׁמָה.
גַּעְגּוּעַ לְאֹרַח אָבוֹת צוֹבֵט
מְרוֹקֵן אֲוִיר מֵרְאוֹת
עַכְבָּר מִתְרוֹקֵן מִסּוֹלְלוֹת
מַצִּיב אֶת הַזְּמָן הָרֵיק
מְבַטֵּל לְרֶגַע הַסֶּגֶד לַמָּסָךְ
עַד לַהֲמָרָה
וְאֵין זְמָן לַחֲשֹׁב
וְאֵין זְמָן...
אֵין.
שׁוּבִי שׁוּבִי הוֹרָתֵנוּ.
ד"ר רחלי אברהם-איתן - משוררת, עורכת וחוקרת ספרות. קיבלה את פרס המחלקה לספרות של בר אילן ע"ש ישראל אפרת על עבודת הדוקטורט. עסקה בחינוך ובהוראה. כיום ממשיכה במחקר הספרות העברית, משוררת-אורחת ומרצה במוסדות חינוך ותרבות ומנחה סדנאות לכתיבה יוצרת. ייסדה את בית הסופר מודיעין והסביבה ואת כתב העת לספרות ולאמנות - "שבילים". יו"ר בית הסופר מודיעין ועורכת כתב העת. פרסמה שלושה-עשר ספרים: שני ספרי מחקר, ספר ילדים ותשעה ספרי שירה,.
אופנוע / יבחר גנאור
מוּל הַרְבֵּה כּוֹחוֹת סוּס
וְעִקְּשׁוּת פֶּרֶד
הִסְכַּמְתִּי לִקְנוֹת לוֹ.
הָיִיתִי אָתוֹן
חָשַׁבְתִּי שֶׁאֲשַׁלֵּם
רַק בְּלֵילוֹת לְלֹא שֵׁנָה.
בַּלַּיְלָה הַהוּא דַּוְקָא יָשַׁנְתִּי
לֹא שָׁמַעְתִּי אֶת רַעַשׁ הַמָּנוֹעַ
לֹא הֵרַחְתִּי אֶת רֵיחַ הַנֵּפְט
סִיבוּב אַחֲרוֹן
צוּק תַּמְרוּר.
באר שבע, ינואר 2018
יבחר גנאור
לסופיה
אַתְּ חֵלֶק מִמְּכוֹנִית
בָּהּ כָּל גַּלְגַּל רוֹצֶה לִנְסֹעַ
לְכִוּוּן אַחֵר.
חֹם חִכּוּךְ - כִּמְעַט פִּיצוּץ
נִמְנַע בִּזְכוּת נוֹזֵל קֵרוּר.
כְּנוֹזֵל קֵרוּר הַנִּשְׁאָל עַל זֶהוּתוֹ
אַתְּ תָּמִיד אוֹמֶרֶת:
"אֲנִי רַק אַחַד הַגַּלְגַּלִּים".
עומר, יוני 2017
יבחר גנאור נולד בירושלים (1957). משמש כמרצה במחלקה למדעי כדור הארץ והסביבה באוניברסיטת בן–גוריון בנגב. שיריו התפרסמו בכתבי עת שונים, ובשני ספרי שירה: "לפעמים די במילה", הוצאת פרדס, 2017; "מי את?", הוצאת עתון 77, 2019. הוא נמנה על המארגנים של פסטיבל "באר שירה" ואירועי "רגע לתשרי". יבחר מעביר פינת שיר שבועית המשודרת בזום ומועלית ליוטיוב https://tinyurl.com/jiwchar
אָפְנָה, style אָפְנָה / דינה דלבר
אָפְנָה, אָפְנָה,
וְשׁוּב אָפְנָה,
מִכְנָס, חֻלְצָה זְרוּקָה,
בָּחוּר נִרְאָה כְּבַחוּרָה
וּבַחוּרָה – כְּמוֹ מָה?
וְאִם יוֹשֵׁב לוֹ זוּג בְּיַחַד
קָשֶׁה כְּבָר לְהַבְחִין.
אִם מֵאָחוֹר,
אִם מִלְּפָנִים,
שְׁנֵיהֶם דּוֹמִים – פַּחַד!
וּמִשּׁוּם כָּךְ טָעָה צַלָּם,
וּבָחַשׁ קַלַּחַת,
כְּשֶׁצִּלֵּם אֶת בֶּן הַזּוּג
לְיַד...
כַּלְבָּה נוֹבַחַת!
כָּתוּב בַּחוֹל / דינה דלבר
כּוֹתֵב בְּחִפָּזוֹן כִּי יֵשׁ לִי רַק דַּקָּה.
יוֹשֵׁב בַּשֵּׁרוּתִים מַקְלִיד בִּמְהִירוּת אֵלַיִךְ, מְתוּקָה,
יֵשׁ לִי רַק דַּקָּה.
אִמי כְּבָר מְחַכָּה
וְאוֹ־טוֹ־טוֹ אֲנִי חוֹטֵף מַכָּה.
הָיָה נִפְלָא אֶתְמוֹל בַּיָּם בְּתוֹךְ הַמַּיִם
כְּשֶׁעָשִׂינוּ אַהֲבָה הַרְחֵק מִכָּל
הַשִּׁמְשִׁיּוֹת וּמִדְּלָיֵי הַחוֹל.
אֲנִי אוֹתָךְ מַרְגִּישׁ עֲדַיִן,
מַרְגִּישׁ עֲדַיִן,
לַמְרוֹת הַכֹּל רוֹאֶה כָּחֹל.
חַיָּב לָצֵאת, נִגְמַר הַזְּמַן, מְתוּקָתִי,
בַּדֶּלֶת הִיא דּוֹפֶקֶת שׁוּב וָשׁוּב, אִמי,
דּוֹפֶקֶת שׁוּב וָשׁוּב,
שֶׁאֲמַהֵר וְאֶתְלַבֵּשׁ
כִּי אוֹ־טוֹ־טוֹ נוֹסְעִים
לְטֶקֶס יוֹם הַזִּכָּרוֹן שֶׁל הַצּוֹפִים.
דינה דלבר כותבת מנעוריה: שירים, חידודי לשון בחרוזים, סאטירה, סיפורים, לרוב בסגנון עוקצני והומוריסטי. היא בעלת תואר BA בפסיכולוגיה מלימודיה בארצות הברית, בוגרת סדנאות כתיבה ופזמונאות בארץ. עבדה כעורכת, כמתרגמת, כגרפיקאית במוסף ״הארץ״, ב״מעריב״, ״מעריב לנוער״, וירחון הבורסה ליהלומים.
הָאָדָם הַחַשְׁמַלִּי / תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי
קַבְּלוּ
אֶת הָאָדָם הַחַשְׁמַלִּי
הַבָּא מִן הַשָּׁמַיִם:
לֹא-אֵל נוֹפֵל: מַשַּׁק לֹא-קוֹל
הַכָּל יָכוֹל לִקְרוֹת:
לָרֹב לִהְיוֹת.
רַב אָדָם:
יָדַעְתִּי שֶׁתִּצְמַח בַּעֲפַר הַשָּׁרָב הַחַם
יָם.
שִׁבְרֵי חֲרָסִים צְרוּפִים: חֲרוּצִים
נִתְגַּשְּׁמוּ גּוּשׁ:
נִטְבְּעוּ בִּבְשַׂר שֶׁמֶשׁ.
הַשִּׁיר הַזֶּה / תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי
הַשִּׁיר הַזֶּה נִכְתַּב בַּמַּסָּע
לֶחָלָל
מִזְּמַן: בְּלֵילוֹת לְלֹא מִשְׁקָל
הַרְחֵק מֵעַל מְדוּרוֹת נַוָּדֵי הַסָּהָרָה:
בְּמַבָּט לְאָחוֹר וּבַזְּמַן
אֶל פְּלָנֶטָה כְּחֻלָּה קְטַנָּה: סְחוּפָה
לְבַדָּהּ בַּמֶּרְחָב:
וְהַחוּצָה לְעֵבֶר הָאֲפֵלָה
וּמֵעֵבֶר לָהּ:
צוֹעֵד עַל פְּלָנֶטָה שׁוֹנָה
הַשִּׁיר הַזֶּה.
תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי הוא מְשורר וּמיסטיקן בן-הגליל [1970], חֲבֵר אגודת הסוֹפרים העִברים, המתגורר בחיפה. בָּחַר אֶת שְמו בעִקבות תוֹת הֶרְמֶס האטלנטי-מִצרי. בְּרָמה אחֶרת, מחפשׂ אַחַר הבריאוּת, בַּדרך הכּירונית שֶל לימוד והוראה. פִּרסם אֶת סֵפר-שִיריו הראשון ('בַּשָּׁחֹר הַקַּר הֶעָמֹק שֶׁל הַלַּיְלָה') ב-2003.
סבתא במחלקה הסגורה, 1995 / בלה שגיא
היא מרימה אצבע רועדת אל לחצני הטלפון הציבורי, בידה השנייה היא מחזיקה את השפופרת השחורה, הכבדה, ואת הפתק המהוה, לח מזיעתה שהוגברה מחום ההסקה הקבועה במחלקה. המספרים על הפתק החלו מיטשטשים, שולי הצבע השחור נמרחים ונספגים לתוך הנייר והיא יודעת שקרב היום בו לא תראה אותם יותר, לא תבחין בצורתם ובגבולותיהם, ואז תבוא שתיקה גדולה. היא מחייגת באיטיות, מחכה לשמוע את הנקישות המלוות את הניסיון ליצור קשר, פוחדת להתבלבל פן תיאלץ להתחיל מהתחלה. היא שבה ומביטה בפתק אחרי כל נגיעה בלחצן הקר, מרגישה כל סיפרה הנטבעת תחת אצבעה הלוחצת, צורבת, כמו מספרים בעור.
סביבה מתחילה המולת ארוחת הצהריים, חולים מתחילים לזחול החוצה מכל החדרים, בחדר האוכל נשמעים קרקושי כלים, השאון הולך וגובר. היא גומרת לחייג ועוצרת את נשמתה, נקישות הספרות מתחלפות בצפצוף ההמתנה הארוך. היא מחכה.
לבסוף הוא עונה, עם שמיעת קולו היא מתחילה לבכות. הוא שותק ואז שואל "את הבוליון צריך לחמם על אש קטנה?"
"כן", היא עונה, נושמת עמוק, אוספת בידה הימנית, הרועדת, את שולי החלוק הורוד, המהוה, מתנה מהנכדה הגדולה שכבר התגייסה לצבא. "ותוסיף איטריות, יש בארון הכתום, אל תשכח לערבב קצת ביחד, בלי הרבה מדי מלח. ואת התרופות". היא מדברת מהר, מבטה עוקב בחרדה רוטטת אחר המספרים המתמעטים, אשר מראים לה כמה דקות נשארו לה בכרטיס החיוג. "באו יונים היום?"
"כן, שמתי קצת מהחלה של שבת, אהבו את זה"
"כן, הן הכי אוהבות חלה. ישנת בסדר?"
"בסדר, קר"
"טוב אני צריכה לסגור, מתחיל להיגמר לי הזמן, אז תחמם בוליון, זה על אש קטנה."
בלה שגיא, ביבליותרפיסטית וד"ר ללימודי מגדר, מטפלת בקליניקה פרטית ומרצה במכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין ובתוכנית לפסיכותרפיה בשירות הפסיכולוגי של האוניברסיטה העברית. עוסקת במפגש בין טראומה ובין כתיבה ויצירה הן ככותבת, הן כחוקרת והן כמטפלת. גרה בירושלים, נשואה ואמא לשלושה בנים. ספר הביכורים שלה, "שבר ענף ירוק" ראה אור בהוצאת שתיים, ביוני 2021
