ברכות לשונטל בראון, מועמדת הממסד הדמוקרטי שניצחה השבוע בפריימריז הדמוקרטיים להתמודדות על נציגת המחוז ה-11 של אוהיו בבית הנבחרים, והביסה את המועמדת הפרוגרסיבית - ומקורבתו של הסנאטור ברני סנדרס - נינה טרנר.
מכיוון שמדובר במחוז "כחול עמוק", המשתרע בשטח אורבני לחלוטין בשטחי קליבלנד ואקרון, בפועל מדובר בבחירות לקונגרס, שרשמית אמנם תערכנה בנובמבר אבל בפועל תוצאתן ידועה מראש, ה-Squad, קבוצת המחוקקות הפרוגרסיביות בקונגרס, לא תגדל.
נדיר שבחירות ברמה הזו - רמת המחוז הבודד - גורפות תשומת לב ברמה הלאומית, בוודאי כשמדובר במחוז שדי ברור שישלח נציגה דמוקרטית לבית הנבחרים. בכל זאת, מן הראוי להתעכב על התוצאות, וליתר דיוק על המירוץ, ששוב התגלע כעימות אידיאולוגי יצרי ביותר בין האגף הפרוגרסיבי במפלגה, בהובלת סנדרס וחברת הקוגנרס (ניו יורק) אלכסנדריה אוקסיו-קורטז, לבין מחנה המרכז-שמאל.
טרנר, המקורבת לסנדרס, ספגה קיתונות של ביקורת מצד הממסד הדמוקרטי (כולל מצד הארגון Democratic Majority for Israel) על כך שלא תמכה דיו בביידן ובקלינטון כשאלה התמודדו מול טראמפ, שלא התחייבה לתמוך במדיניות של הנשיא ה-46 ושאף סירבה להצהיר כי אכן הצביעה למועמדים הדמוקרטיים לנשיאות. סנדרס וטרנר בתגובה, מיהרו להאשים את הממסד הדמוקרטי בהיותם משרתי התאגידים הגדולים: "הם", הצהיר הסנאטור מוורמונט מבלי להבהיר האם הוא מתכוון לתאגידי התרופות והטכנולוגיה או לשותפיו למפלגה הדמוקרטית, "לא רוצים אותה בקונגרס".
הפריימריז לתפקיד המועמד הדמוקרטי לנציג המחוז ה-11 של אוהיו בקונגרס הוא עוד קרב במלחמה האידיאולוגית בין שני אגפי המפלגה הדמוקרטית עליה נכתבה תילים של מילים. הפעם, מחנה המרכז-שמאל יצא וידו על העליונה, ובבית הלבן שמחו - וגם בישראל: במהלך מבצע שומר החומות בראון שיקפה עמדה מאוזנת, חזרה על זכותה של ישראל להגן על עצמה והטילה אחריות על חמאס להסלמה. זאת בשעה שטרנר קראה להתנות את הסיוע הביטחוני לישראל בשינוי מדיניות והדהדה מסרים של ארגוני שמאל עמוק כמו IfNotNow לפיהם ישראל מובילה אפרטהייד במזרח ירושלים.
הסכסוך בהקשר הנכון
אולי הפעם אנחנו יכולים לנשום לרווחה, אבל אסור שהדבר ייהפך להרגל - ישראל צריכה ללמוד להתרגל לניצחונות של מועמדים פרוגרסיביים, ולו בשל העובדה שמדובר בתהליך ארוך טווח שבסופו הוא גם בלתי נמנע: הפערים החברתיים-כלכליים, המודעות לאפליה מגדרית ואתנית ובעיקר כניסת צעירים אורבניים לגיל ההצבעה משחקות לטובת המחנה הפרוגרסיבי. המשמעות המידית: הם פה כדי להישאר.
אפשר לטמון את הראש בחול, להסתפק באמירות ביקורתיות ולארוז את כל המגמה הזו סביב האמירה לפיה המפלגה הדמוקרטית עוברת השתלטות עוינת מצד השמאל ולכן על ישראל "לשים את כל הביצים" בצד הרפובליקני. החלטה כזו היא מסוכנת וכמעט לבטח שרק תעמיק את הפוליטיזציה של ישראל בארה"ב ורק תעצים את הביקורת הדמוקרטית כלפי ישראל.
לחילופין, אפשר להתבצר בטענה שכל עוד לא יסתיים הסכסוך, לדמוקרטים תמיד תהיה ביקורת על ישראל, ולכן אין דרך להתחמק מהעימות עם מפלגת השלטון בארה"ב אלא על ידי סיומו - גם זו וגם זו טעות, שכן אין בנמצא פתרון מיידי לסכסוך המורכב, וישראל לא רק צריכה, אלא חייבת, לחזק את קשריה עם הדמוקרטים כבר עכשיו.
הזמן לפתרונות יצירתיים
אז מה כן עושים? מוצאים תחומים אחרים לנהל בהם שיח - ולקדם בהם מדיניות - עם דמוקרטים בכלל ועם פרוגרסיבים בפרט. לישראל ולארה"ב, ובעיקר למחנה הליברלי בשתי המדינות, ישנם שלל ערכים משותפים כמו שוויון, גיוון וחירות: ברשימת בעלות הברית האמריקניות שיש להן מחלוקות עם וושינגטון, אנחנו יותר קרובים לקנדה ולגרמניה מאשר לסעודיה או לאתיופיה. בעידן שבו הסוגיות המרכזיות במדיניות החוץ של ממשל ביידן הן מאבק בשינויי אקלים, שמירה על בריאות הציבור ואיזון בין טכנולוגיית מידע לדמוקרטיה ליברלית, לישראל יש הרבה מה לתרום לקידום האג'נדות האלו.
במקביל, ולמרות שישראל היא מדינה מתקדמת, למשל בתחום בריאות הציבור, כפי שהקורונה הוכיחה היטב, יש לה עוד דרך ארוכה לעשות ועוד הרבה מה ללמוד בשורת נושאים.
הברית הישראלית-דמוקרטית, היוזמה החברתית החדשה, היא דוגמא ליוזמה המבקשת לעשות בדיוק את זה: להביא יחד אקטיביסטים ליברלים משני צידי האוקיינוס לא רק כדי לספר את הסיפור של ישראל הליברלית (סיפור חשוב שלעיתים קרובות לא מושמע מספיק), אלא גם כדי לכתוב את הפרק הבא בסיפור הזה. זה לא pinkwashing או Techwashing, ובטח שלא "הסברה לשמאלנים". אלו אסטרטגיות שמרניות שחוגגות את הקיים, ולכן אין סיכוי שינחלו הצלחה מול קהל ליברלי שרואה את מה שעוד נותר לתקן. המטרה היא לא להתעלם מהסכסוך (והרי זה, יש להודות, בלתי אפשרי), אלא לנהל עליו דיון מורכב ובהקשר ובעיקר להדגיש את הנושאים שבהם יש הסכמה בין הצדדים, ובכך לשים את סוגיית המחלוקת בפרופורציות הראויות לה.
הנחת היסוד של הפרוגרסיבים - וטרנר היא רק אחת מהן - ביחס לישראל היא שכיוון שישראל לא נוהגת בסטנדרטים הדמוקרטיים המצופים ממנה (בשל שליטתה באוכלוסייה הפלסטינית באיו"ש והמצור על עזה), היא איננה יכולה להיות בשום אופן שותפה אסטרטגית של ארה"ב - על כן, היא ושותפיה טוענים, יש לשנות את היחס של ארה"ב כלפיה. ההנחה הזו לא נכונה: לא רק שיחסי ארה"ב-ישראל מורכבים מעוד שלל של סוגיות ביטחוניות, כלכליות וחברתיות מעבר לסכסוך, בחיי היום-יום שלנו כישראלים יש לנו כל כך הרבה במשותף עם אמריקאים.
המשימה של הברית הישראלית-דמוקרטית היא לעצור את המגמה האנטי-ישראלית, המזדחלת אך מסוכנת, במפלגה הדמוקרטית, ולתת בית רעיוני אלטרנטיבי - להראות שאין סתירה בין להיות ציוני ולהיות פרוגרסיבי; לקדם במשותף אג'נדות ליברליות כמו חופש דת, פעולת אקלים ושוויון מגדרי; ולדון על הסכסוך באופן מורכב. לא כדי לטשטש או להסוות את הפערים, אלא כדי לשמור אותם כפערים חשובים ועקרוניים אך נקודתיים, ולמנוע מהם להפוך לתהום אידיאולוגית שאי אפשר לגשר עליה.
רותם אורג הוא המייסד של הברית הישראלית-דמוקרטית, פרויקט ליצירת מערכת יחסים חדשה בין ישראלים לדמוקרטים בארה"ב, והעורך הראשי של וושינגטון אקספרס, בלוג המסקר ומנתח את הפוליטיקה ומדיניות החוץ האמריקנית.
