האוהל הירוק / יעל ישראל
בכל שבת בקיץ היינו הולכים לים. מה זאת אומרת "הולכים לים"? זה נשמע קליל כזה: יורדים עם בגד ים ומגבת זרוקה על הכתף נונשלנט, מקסימום עם תפוח חמוץ לשבור צימאון בשיא החום. אבל לא. אצלנו זה היה מבצע שהצריך לפחות כמה מכולות של צי הסוחר.
שני מבוגרים וארבעה ילדים סחבו צידנית-ענק של אמקור, אוהל ירוק מתקפל, עם מוטות ששקלו לבדם איזה עשרים קילו, חמישה בקבוקים עם מיץ פטל קפוא, ועוד כמה שקיות עם שמיכות פיקה ומגבות ישנות, כריות לילדים וכמה צעצועים.
כל זה בשביל לצעוד 400 מטרים מהבית אל החוף, כדי לבלות בים שעתיים-שלוש. בשביל זה צריך להקים את הקונסטרוקציה הירוקה המפלצתית? לא יותר פשוט לקפוץ לים, לשכשך קצת במים, ויאללה, לחזור הביתה ולאכול צוהריים כמו בני אדם נורמלים?
אבל אבא שלי רצה להשוויץ באוהל עם מוטות הנירוסטה הנוצצים, שהוא קנה באיטליה, או בשוויץ, ואולי בגרמניה, מי זוכר, לכי תדעי מי המציא את מפלצת הנופש המסורבלת הזאת. היצרנים החרוצים ודאי לא לקחו בחשבון משפחה ישראלית היסטרית, שגרה על קו החוף וכופה על עצמה את המבנה הארעי המשוכלל והמסובך הזה לפרק זמן מגוחך של שעתיים. בטח היה להם בראש טיילנים שקטים, אתלטיים ונינוחים, שמקימים את האוהל הירוק בצל האלפים, לישיבה בת שבוע בקיץ אירופי קריר, לקול היודל של הכפריים.
והנה אנחנו, מדשדשים בחול כפופים ועצבניים, כפות האצבעות מגרדות מהעקצוצים, החום קופח על הראש, ומקימים את האוהל היחיד בחוף הילטון: "רמי, תכניס, תכניס אותו!" "שולה, נו, מה את עומדת? תפרסי את הבד מסביב!" "נו, לין, אני לא יכול ככה, תגידי לילדים שיעזרו!" כך אבא שלי, מחלק הוראות איך להקים את האוהל, כמו שלימד אותו המוכר השוויצרי הקפדן: "תעשה את זה כמו שצריך, אדון ציון, יחזיק מעמד 100 שנה." כך המוכר, וכך אבא שלי: "תקפל את השוליים, רחמים, שלא יסתרח ככה על החול, לא חבל עליו? המוכר אמר יחזיק 1000 שנה."
ורק אני הקטנה יושבת על החול כי אני קטנה מדיי בשביל לעזור, מקבלת מכת שמש עד שהם יגמרו לבנות את הבית שלנו לשעתיים הקרובות, מינימום בני ישראל שיצאו לנדוד 40 שנה במדבר. בינתיים, אני משקיעה את כף היד בחול החם, וזה קצת שורף, גם הטוסיק שורף לי, אבל ייקח זמן עד שאבא ורמי יגמרו עם המפלצת, ויהיה אפשר לשבת בפנים ולהינצל מהחום הקטלני. מזל, כולם מסביבנו לוטשים עין ירוקה מקנאה. היחידים בחוף עם אוהל מאירופה, הישג שלא הולך ברגל כלל וכלל.
ואז מוצא האוכל, והבקבוקים, הכוסות, הצלחות והסכו"ם, ואימא מפזרת אותם בתוך האוהל, על שמיכת הפיקה שיצאה מזמן מהמחזור, רובה עשוי תלאים שהיא תפרה, בשביל שיהיה אפשר לנצל אותה עוד כמה שנים לאירועים מפוקפקים כמו ים, או פיקניק בגן העצמאות בחג העצמאות.
לא, אולי בעצם קודם היינו הולכים לטבול פעם אחת, בשביל לפתוח את התיאבון, ורק אז היינו מתכנסים באוהל, חנוטים במגבות, ואימא הייתה משגיחה שכולם יאכלו את הסנדוויץ' והמלפפון הקלוף. ככה אני זוכרת את זה. רק אחר כך הורשנו להגיח שוב החוצה מצל האוהל אל החול המלווה באספסוף, ולשחק בדלי וכף – זה אני, או במטקות – אחי ואחותי.
בשלב הזה בשבתות-הים שלנו, אני כבר לא זוכרת את אחותי הגדולה בכל העסק. כנראה שאחרי אותה קטסטרופה שבה היא קיבלה מכת שמש, ומיד אחריה את התקף האפילפסיה הראשון, לא לקחו אותה לים. ואולי היא עצמה כבר לא רצתה לבוא, בטח העדיפה להישאר בבית בשביל לשמוע תסכיתים ברדיו, שהיה אסור על כולנו מטעמי דתיות.
אבל ככל שעברו השנים, נתמעטו בני המשפחה שבאו לים. תחילה אחותי הגדולה, אחר כך אחי שגדל והעדיף ללכת עם חבריו לחוף שרתון, ליד הצוקים הגדולים, לצלול ולדוג דגים בצלצל, ובסוף אימא, שהחל מאיזה שהוא שלב העדיפה להישאר בבית. ידעתי שזה לא בגלל "הבעיות הנשיות", כמו שלחש אבא לי ולאחותי, ספק בצחוק ספק בגועל, אלא פשוט מפני שלא בא לה לראות את הפרצוף שלנו לכמה שעות טובות.
וכך נשארו שלושה: אני, אחותי ואבא. טוב, ארבעה עם האוהל הירוק. זה היה הרכב שאהבנו יותר מכל. ממילא רצינו שאבא יהיה רק שלנו, אז שמחנו מאוד שבימי שבת מחצית מן המשפחה התגרשה מהמחצית האחרת.
בשבת, אבא היה רק שלנו: בים, בגן העצמאות, בשדרות נורדאו, או בערב כשהיינו הולכים למסעדת "ניו יורק" בדיזנגוף לקנות נקניקיה בלחמנייה, ואחותי שכבר נהייתה צמחונית ביקשה רק לחמנייה. לא משנה איפה, אבא היה רק שלנו.
ביחד חפרנו בורות, צחקנו, אכלנו את הסנדוויצ'ים של אימא, שיחקנו מטקות, והשתכשכנו בגלים הקטנים שהתאבדו בקו המים. היינו יושבות משני צדדיו כשהיה מספר לנו את האגדות על "חושם והצידה", ועל שני הבחורים העניים, שמרוב עוני טבלו את הפיתה במי הים כדי להעניק לאוכל קצת טעם, ושולה הייתה אומרת, "איזה מסכנים הם העניים", ואבא היה אומר, "כן, אבל העניות מעשירה," ומיד פוצח בסיפורים על עסקיו בירושלים, איך ממוכר עלוב בחנות גלנטריה של האדון הירש הייקה-פוץ, הוא הפך לעצמאי, ועוד עצמאי מצליח, בעל החנות הכי גדולה בבית רומנו.
עברו עוד כמה שנים. אני קצת גדלתי, אבל עדיין הייתי מספיק קטנה כדי ללכת עם אבי ואחותי לים בשבת, באותו הרכב מצומצם, אהוב ומשכנע. באותם שנים כבר הכרנו כמה משפחות בים ונהגנו לשחק עם ילדיהם, ואחותי שהפכה לנערה כבר לא רצתה להיכנס איתנו לים כי העדיפה להשתזף בשכיבה – ככה משזפים גוף שלם אמרה – אז אני ואבא היינו הולכים למים לבדנו.
היה נורא נעים להשתכשך איתו על קו המים, לא עמוק מדיי, היכן שהגלים עדינים ולא קטלניים. הוא גם סיפר לי סיפורים בזמן שהתכסינו עד הצוואר במי הים, תוך כדי שכיבה על החול הבוצי. לפעמים נענע אותי עמוק יותר בתוך המים ועשה לי מצוף מזרועותיו כדי שאוכל לשחות, כי בעצם עדיין לא ידעתי לשחות.
באותו יום שבת שלא אשכח, טבלנו כהרגלנו בשפת המים. באיזה שהוא שלב נכנס חבר של אבא שלי למים, והם התחילו לדבר ולדבר. על מה דיברו? בטח על החנויות שלהם, על העסקים, על ספיר שמונע מהעצמאים לשגשג ולפרוח, והאם כדאי להצטרף ל"ציונים הכללים" כמו כל העצמאים הקטנים, או שעדיף להישאר ב"הסתדרות"?
לא ממש האזנתי, רק המשכתי להשתכשך לצידם, חולמת כהרגלי, נהנית מקרירות הזרמים על העור. באיזה שהוא שלב הרגשתי שהמים מתחילים לטפס לי עד לפה, ואז עד לאף, ולרגעים טבל כל ראשי במים. הרגשתי שאני מתחילה להיחנק, עוד שנייה טובעת. חרחרתי לאבא, מנסה להסב את תשומת ליבו למצוקתי, אבל הוא רק אמר: "מה יש, יעל? תיכף הולכים," והמשיך לדבר עסקים עם האבא השני.
ושוב הרגשתי שהמים הולכים ומטביעים אותי, ושוב צווחתי בקול קטן לאבא, שרק המשיך לקשקש שאננות עם האבא השני. ושניהם לא שמו לב, לא האבא השני ולא אבא שלי, שהיה צריך להגן עליי ולשמור שלא אטבע, שלא אלך לאיבוד, שלא יאונה לי כל רע.
אני זוכרת את הפחד שמילא אותי ברגע מסוים, כשכבר כמעט הנחתי לעצמי לטבוע, כי הרגשתי שאין לי יותר כוח להילחם במים ההולכים ונישאים. פחד וליאות וייאוש ועלבון עצום על כך שאבא מתעניין בקשקושים של החבר שלו יותר מאשר בי, בתו הקטנה, משוש חייו, שעומדת לטבוע בכל רגע.
זו הייתה הפעם האחרונה שלי בים עם אבא. כמה שנים לא הלכתי לים, עד שבראשית גיל ההתבגרות הצטרפתי לשורות המשתזפות בצבע הפוליטורה, בטקס הבטן-גב המסורתי של בת תשחורת מצויה.
יעל ישראל, סופרת, עורכת ומבקרת. פועלת בספרות העברית מאז 1983. חמישה מספריה ראו אור. ספרה החמישי "אני ואימא בבית המשוגעות", זכה בפרס איגוד סופרי ישראל.
זִיהוּם / עידו הראל
הָעוֹלָם מְזֹהָם
כְּבִיב שׁוֹפְכִין,
לוֹהֵט כְּתֹפֶת,
רוֹתֵחַ, מַהְבִּיל,
מוּצָף, חֻמְצִי,
רָעִיל, צָפוּף, קוֹדֵר,
חַם וּמַחְנִיק.
הָרוּחוֹת הָעַזּוֹת, הַחַמּוֹת,
הַמִּשְׁתּוֹלְלוֹת בְּלַחַשׁ אַרְסִי,
מְחַשְׁמְלוֹת לִי אֶת הַסְּוֶדֶר.
אָסוּר לִי לָגַעַת בַּכְּלוּם,
לֹא בַּד, לֹא בֶּרֶז,
לֹא יָדִית מַתֶּכֶת.
הִכְנִיסוּנִי תַּחַת
כַּנְפֵיכֶן הַחוֹמְלוֹת,
אָמְרוּ לִי שֶׁיִּהְיֶה בַּסֵּדֶר.
עידו הראל - משורר, מתמלל, אמן פרפורמנס, כותב מזה עשרים שנה בבלוגים ורשתות חברתיות, למד באוניברסיטת חיפה והאוניברסיטה הפתוחה בחוגים לספרות, מדעי החברה והרוח, מפיק אירועי תרבות, יהודי מאמין, ציוני במובן הטוב, רב לעת מצוא.
אביב / רונית מזוז
הַכַּדּוּר הַזֶּה יָבוֹא אֶל קִצּוֹ
יִתָּקַע עַל הַגַּג וְלֹא יִהְיֶה מִי שֶׁיּוֹרִיד
-עֲזֹב אֶת זֶה עַכְשָׁו -בְּאֶמְצַע הַהַפְסָקָה
יִקְפֹּץ מֵעֵבֶר לְגֶדֶר
בֵּית הַסֵּפֶר לַחֲצַר הַשָּׁכֵן הָרַע
בֵּינְתַיִם מְשַׁעֲרִים שֶׁיְּקַיְּמוּ מוֹשָׁבוֹת בֶּחָלָל
יִצְטָרְכוּ לְהַחְלִיט קֹדֶם
מָה מַצִּילִים מֵהָעוֹלָם יִהְיוּ דְּבָרִים
שֶׁאִי אֶפְשָׁר כְּמוֹ פִּירָמִידוֹת
אֲבָל אֶפְשָׁר לִשְׁמֹר בַּעֲנָנִים וִירְטוּאָלִיִּים
מַרְאוֹת וּמֶחְקָרִים לִשְׁמֹר בִּתְנָאִים אוֹפְּטִימָלִיִּים וִירוּסִים חַיְדַּקִּים וּבַקְטֶרְיוֹת בִּתְנָאֵי מַעְבָּדָה שֶׁמְּאַפְשְׁרִים חַיִּים
מֻכָּרִים שֶׁנֶּעֶזְבוּ לָנֶצַח
מַרְבִּית הָאֲנָשִׁים
יַבִּיטוּ אֵיךְ מַעְבּוֹרוֹת חָלָל לוֹקְחוֹת אֶת הַנִּצּוֹלִים מִכָּאן הֵם יְחַבְּקוּ זֶה אֶת זֶה
וְיַחְזְרוּ לְעִסּוּקִים שֶׁלָּהֶם
יִהְיוּ שֶׁיִּבְחֲרוּ לְהִתְבּוֹדֵד
אוֹ לְסַיֵּם אֶת הַכַּדּוּר הַזֶּה בְּעַצְמָם
שֶׁמֶשׁ אֲדֻמָּה לְאַט מְעַט מְעַט מִבְּלִי מֵשִׂים תַּתְחִיל לְהִשְׂתָּרֵעַ בַּשָּׁמַיִם
גּוּפוֹת יִמַּסּוּ לִנְהָרוֹת שֶׁל לַבָּה בְּאֵין צוֹפֶה
אֵלֶקְטְרוֹנִים יָחוֹגּוּ פֹּה רִקּוּד חִזּוּר שֶׁל פַּרְפָּרִים בָּאָבִיב
רִקּוּד גֵּאוֹמֶטְרִי מֻשְׁלָם
דַּלְתּוֹן טְרַפֵּז הָפוּךְ מִכּוֹחַ הַמְּשִׁיכָה פְּלִיטָה סְפּוֹנְטָנִית
שֶׁל אֵלֶקְטְרוֹן נִרְגָּשׁ
שיריה של רונית מזוז פורסמו בבמות ספרותיות שונות, "חדרים", "הליקון", "משיב הרוח" ועוד. בשנות העשרים לחייה השתייכה לקבוצת המשוררים "שופרא", ואת יצירתה הראשונה פרסמה בעיתון 'שופרא' בעריכת אילן שיינפלד.
גֵּרַנְיוּם צָרְפָתִי / טוּבִי סוֹפֵר
גֵּרַנְיוּם צָרְפָתִי לָבָן
צוֹמֵחַ בְּסֶדֶק הַקִּיר
לְיַד צִנּוֹר הַמַּזְגָן.
וּשְׁנֵינוּ בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ
זְקוּקִים לְמַיִם כְּדֵי לִחְיוֹת.
וּשְׁנֵינוּ עַל הַמִּרְפֶּסֶת, וְיֵשׁ לָנוּ צִפִּיּוֹת.
וּבְיַחַד אֲנַחְנוּ מַמְתִּינִים לְנֵס קָטָן –
אֲנִי וְגֵרַנְיוּם צָרְפָתִי לָבָן.
הִתְבּוֹנְנוּת בְּוֶרֶד / טוּבִי סוֹפֵר
כַּמָּה זְמַן אֶפְשָׁר לְהִתְבּוֹנֵן בְּוֶרֶד אָדֹם
בַּעֲצִיץ הַמִּרְפֶּסֶת?
הַאִם אֶפְשָׁר לִצְפּוֹת בּוֹ שָׁעוֹת
וְלֹא לַעֲשׂוֹת דָּבָר בְּאוֹתָהּ עֵת
חוּץ מִלִּבְחֹן אוֹתוֹ
וּלְהִסְתַּכֵּל שׁוּב וָשׁוּב
וְלֹא לְהָסִיט אֶת הַמַּבָּט
וּלְשַׁנּוֹת אֶת מְקוֹם מוֹשָׁבְךָ
כְּדֵי שֶׁתּוּכַל לִרְאוֹתוֹ טוֹב יוֹתֵר?
כַּמָּה אֶפְשָׁר?
עֻבְדָּה שֶׁאֶפְשָׁר.
המשורר טוּבִי סוֹפֵר הוא זוכה פרס אח"י לשירה לשנת 2020 מטעם האגודה לעידוד המחקר, הספרות והאמנות. סופר הוא משורר בעל אוריינטציית כתיבה ירוקה ואקו-פואטית ורבים משיריו, גם האישיים ביותר, משלבים בתוכם התייחסות לטבע. ב-2004 ראה אור ספרו "עץ עם עיניים", המביא את סיפורו של אחרון עצי היער. ב-2011 ראתה אור בעריכתו אנתולוגיית המחווה ליערות הכרמל "חורשות הכבשים הירוקים". שני שיריו שהובאו כאן, העוסקים בטבע אורבני, לקוחים מתוך ספר שיריו השלישי "רפסודה", שראה אור בהוצאת צבעונים, 2021.
תמונה טרופית / גילי סילמן-אמויאל
חַמָּנִית
מְסֹרֶבֶת גֵּן
דַּוְקָא מַפְנָה:
גָבַַּהּ אֵל הַשֶּׁמֶשׁ
כותבת, יוצרת, עוסקת בתרבות וביזמות חברתית.
תרבות הצריחה / תומר קליין
הַנֶּפֶשׁ כְּבָר נִנְקַעַת
מִכָּל הַטָּרָרָם,
בִּצְלִיל שְׁבִירָה
בהִתְנַגְּשׁוּת כָּל הַלּוּחוֹת
הַטֶּקְטוֹנִיִּים שֶׁל הַהִגָּיוֹן
וּבוֹ בַּזְּמַן שֶׁהָעוֹלָם נִסְדַּק
תַּחַת עֹמֶס שַׂקִּיּוֹת
רַק בִּכְדֵי לְמַלֵּא
רִיק שֶׁהִתְבַּלְבֵּל
נִקְבְּרָה תֵּבֵל
בִּפְלַסְטִיק וּבַרְזֶל
שינויים בהרגלי הצריחה / תומר קליין
אבני הבזלת פרחו בשדות הקטל
בולטים באפלותם על רקע הצהוב
אין זה מכבר חלפו תורי משוריינים
כנחיל בודד של נמלי אש אפריקנים
הבטתי בם בחלומי
נזכר ביום אימון אחד בקצה החורף
בו נעתקו הנשימות מראותיי
חרחורי מחשבותי השתלבו עם רעש המנוע
ואני מחפש מקלט מהשמש הקופחת
מוצא בם שינויים בהרגלי הצריחה
וכך נפלו עלי המחשבות
כנפול קורנס על סדן האצבעות
והאבנים, דמו לצור -בו ניצוץ של השראה
הצית שריפת מילים בשדות גולן
וגם אני כמו הירקון
נשפך לים השיבולים
תומר קליין, מהנדס כימיה ומשורר פרסם שלושה ספרי שירה "מתוק למות בים", סטימצקי, 2013. "בפקולטה להנדסת מילים", ספרי ניב 2018. “מאובנים שהוחתמו בנפש" עיתון 77, 2020. שיריו התפרסמו באנתולוגיות וכתבי עת רבים כגון "בין סגול ובין תכלת", "מוטיב" "קול ההמון" ועוד
כוח החיים / גאולה שינה
גַּם כְּשֶׁנִּמְאָס לִי מִבְּנֵי הָאָדָם וְתוֹצְרֵיהֶם
אֲנִי עֲדַיִן מִתְמַלֵּאת תִּקְוָה
לְמַרְאֵה שֹׁרֶשׁ לָבָן וְדַק
שֶׁצָּמַח מִבָּצָל שֶׁהִנַּחְתִּי בַּמַּיִם
לִפְנֵי יוֹמַיִם.
ילידת תל אביב, מתגוררת בהרצליה. בעלת תואר ראשון בפילוסופיה כללית ובספרות צרפתית ולימודי תואר שני בפילוסופיה מאוניברסיטת תל־אביב. בעלת תעודת מנחת קבוצות הורים ומשפחה מסמינר הקיבוצים – מנחה בכירה, מומחית לתחום הצרכים המיוחדים. חברת אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל. מנחה סדנאות כתיבה.
שיריה וסיפוריה מפורסמים בכתבי עת שונים, בעיתונים ובתערוכות כתיבה ויצירה
יובל ששון
הַיְּלָדִים שֶׁלִּי
הָעִירוֹנִיִּים
הַפַּרְדֵּס הֲכִי גָּדוֹל
שֶׁהֵם מַכִּירִים
זֶה עֵץ הַלִּימוֹן
בַּחֲצַר הַבִּנְיָן הַשָּׁכֵן.
יובל ששון, מטפל אישי, זוגי ומשפחתי, כותב, יוצר, במאי ומורה לתיאטרון. חי בתל אביב. בעל תעודות מטפל בפסיכודרמה, ייעוץ חינוכי, תואר שני בחינוך ותואר ראשון בתאטרון.
