בשבוע שעבר סערו הרוחות בארה״ב כאשר חבילת הסיוע לישראל לחידוש מלאי ״כיפת ברזל״ הוסרה מסדר היום בלחצם של מספר חברי קונגרס דמוקרטים פרוגרסיבים, בהובלת חברות ה-squad, הלא הן אלכסנדריה אוקסיו-קורטז, קורי בוש, איאנה פרסלי, אילהאן עומאר וכמובן, מיודעתנו רשידה טלאיב.
מספר ימים לאחר מכן, באופן לא בלתי צפוי, אושר הסיוע כמובן ברוב עצום של 420 חברי קונגרס אל מול תשעה בלבד שהתנגדו ועוד שניים שהצביעו ״נוכח״ בלבד, אולם ממרחק של מספר ימים, שווה להתעכב רגע על המחלוקת ולהסיק את המסקנות הנדרשות.
ראשית, עמדתן של חברות הקונגרס המדוברות הללו ביחס לישראל ברורה ולזכותן ייאמר שהן מעולם לא הסתירו אותה. איאנה פרסלי שבה וחזרה על האמירות השקריות בדבר ״אפרטהייד״ בישראל וקשרה חזור וקשור את המאבק הבין גזעי בארה״ב למה שמתרחש בין ישראל והפלסטינים. רשידה טלאיב נתפסה פעמים רבות בשקרים אנטישמיים ממש כנגד ישראל, כפי שזכור לנו היטב באותו מקרה מדובר בשנה שעברה כאשר ילד פלסטיני מעד אל תוך בור בירושלים והיא מיהרה להאשים את השלטונות בישראל – כי מה עובד יותר טוב מלהאשים יהודים בפגיעה בילד.
אוקסיו קורטז סירבה במופגן להיפגש עם מנהיגי הקהילה היהודית סמוך לבחירתה לתפקיד ואף ביטלה השתתפותה בעצרת זיכרון לראש ממשלת ישראל המנוח, יצחק רבין ז״ל, לאחר לחצים במדיה החברתית – היקום אשר הפך להיות כל כך מרכזי לתפקודה. קורטז, בפרץ של כנות, אף ציינה בראיון לחדשות בזמנו כי היא אינה מבינה הרבה במצב הפוליטי במזרח התיכון, מה שלצערנו עדיין לא מונע ממנה להתבטא ולפעול בנושא.
ומה לגבי אילהאן עומאר? היא נתפסה פעמים רבות באמירות אנטישמיות בוטות, הנוגעות בישראל, יהודים וכסף, וגם אמירות אלו לא מנעו את בחירתה מחדש. מעניין ועצוב עוד יותר לראות כי לאחר אישור הסיוע, בדיווח של הניו יורק טיימס, ציין העיתון כי חברי הקונגרס הפרוגרסיבים היו נתונים ללחץ ״של הלובי הפרו ישראלי אשר עודנו חזק, וללחצם של לוביסטים ורבנים״ –ממש ציטוטים מן הפרוטוקולים של זקני ציון בקדמת הבמה של העיתונות האמריקאית. בשורה התחתונה: ״יוסטון, יש לנו בעיה״.
במובנים רבים, עמדתן של אלו ואחרים כמותן לא היו הפתעה רבתי לאף אחד שבאמת הקשיב לשיח בשנים האחרונות. העוינות המוצהרת – כמו גם האנטישמיות הבוטה – לא הביאו לתבוסה של חברות הקונגרס הללו במחוזות בחירתן, ולעיתים אף חיזקו אותן. גם בקונגרס עצמו לא באו איתן חשבון על האמירות הללו, מלבד מס שפתיים בלבד בהקשר זה, וכל זמן שזה המצב, עלינו לצפות להמשך המתקפות על ישראל והקהילה היהודית מצידן ומצד אחרים כמותן. חשוב גם להבין שלא מדובר כאן רק בבעיה פוליטית, אלא בפירותיו הרקובים של קמפיין התודעה כנגד ישראל, זה שמחלחל בדעת הקהל האמריקאית, בכמה מכלי התקשורת ובקמפוסים מובילים, ומבקש להבאיש את ריחה של מדינת היהודים, עם או בלי בסיס עובדתי.
כלוחשים שקר על אוזנו של דור, חזור ולחוש חזור ולחוש, בל נופתע אם בסופו של יום השקר מחלחל. מעטים האנשים שבאמת טורחים לבדוק את העובדות, ומעטים עוד יותר נבחרי הציבור העושים כן. אלו מעדיפים ללכת למחוזות חפצם של קהל בוחריהם וכל עוד התחושה היא כי זה הכיוון שיסייע להם לשמור על כיסאם, לשם הם יצעדו.
שתי מסקנות חשובות נובעות מן האמור לעיל: האחת, כי יש להמשיך ולפעול בכל הכח לביסוס האמת העובדתית בתודעה הציבורית האמריקאית וגם בתקשורת. קמפיין ההשמצה כנגד ישראל חזק ופעיל, וגם אם את פירותיו איננו חשים כעת במלוא עוצמתם – ולצערנו יום זה עלול לבוא וסימנים לו כבר נראים בשטח – האירועים דלעיל מבהירים את הסכנה הברורה והמיידית שבלאפשר לו להמשיך ללא הפרעה. במישור הפוליטי יש לפעול באופן ממוקד במחוזות הבחירה הבעייתיים ולדאוג לכך שחברי קונגרס המפיצים שקרים אנטישמיים ומהווים חלק פעיל מתעמולה נבזית כנגד ישראל יבואו חשבון על מעשיהם. זו הדרך היחידה לא רק להתמודד עם הבעיה הנוכחית אלא לסמן פתרון לעתיד.
אולם זה לא המישור היחיד לגבי שווה להסיק מסקנות. בל תטעו. כיפת ברזל וישראל היו אולי בחזית השיח בקונגרס, אולם מתחת לפני השטח רבצו מחלוקות פוליטיות כלכליות עמוקות בין חברי קונגרס פרוגרסיבים במפלגה הדמוקרטים לחבריהם הותיקים וכמובן אל מול חברי הקונגרס הרפובליקנים. המשמעות היא כי ישראל הייתה, במובנים רבים, לא יותר מאשר כלי מיקוח פוליטי בין הצדדים הניצים בוושינגטון. לא מדובר בתופעה חדשה. בעשור האחרון ראינו פוליטיזציה מתמשכת של ישראל בקונגרס, כאשר שאלות הנוגעות אליה ולמדיניותה הפכו לכלי ניגוח פוליטי של הדמוקרטים והרפובליקנים אלה באלה. התופעה הזו חייבת להסתיים, ועל ממשלת ישראל הנוכחית בראשות בנט ולפיד, לנקוט בפעולות הדרושות בכדי להחזיר את ישראל למעמדה העל מפלגתי, כפי שהיה בעבר, וזה אינו בלתי אפשרי. חברי קונגרס דמוקרטים ״עם ראש על הכתפיים״, כגון ריצ׳י טורס מניו יורק, יכולים להוות גשר של הבנה אשר יחבר מחדש את ישראל לליבת קהלים שהתרחקה מהם בשנים האחרונות, וגם זו מסקנה חשובה מאירועי החודש שעבר. ישראל אינה ואסור שתהיה כלי משחק פוליטי בקונגרס האמריקאי.
האם ניתן יהיה להחזיר את הגלגל אחורנית? אני, אופטימי מטבעי, סבור שכן. ימים יגידו.
שחר עזאני, יועץ אסטרטגי וסגן נשיא בכיר ברשת JBS, לשעבר דובר הקונסוליה בניו יורק, אוהב ישראל
