בפילדלפיה התכוננו ביום ראשון שעבר, ״יום האב״, לפסטיבל אוכל של food trucks מכל רחבי האזור.
האירוע, אשר כונה בשם ״taste of home״, היה אמור להיות חגיגת טעמים מהנה של אחר צהריים קייצי ואליו גם הוזמנה food truck ישראלית בשם moshava. החברים, אשר נטלו חלק באירועים דומים שכאלו בעבר עם אותם מארגנים, הופתעו מאוד כאשר קיבלו ממארגני האירוע הודעה כי הם לא יוכלו להשתתף הפעם באירוע. מסתבר ששמועות הגיעו לאוזני המארגנים, לפיהן מתוכננות מחאות כנגד הנוכחות הישראלית, ומתוך חשש כי אלו ״ידרדרו לאלימות ויסכנו את האירוע כולו על אורחיו״ העדיפו המארגנים לוותר על הנוכחות הישראלית. משם הייתה הדרך קצרה לתוהו ובוהו תקשורתי, הן במדיה הכללית ובייחוד במדיה החברתית. הכיצד מעזים מארגני האירוע להיכנע לתכתיבי איומים שכאלו, ולשמועות על איומים? ביקורות על אנטישמיות וכניעה לטרור נשמעו מכל עבר, ומהר מאוד – לאחר שניהלו את האירוע בצורה מזעזעת באמת – בחרו המארגנים לבטל את האירוע כולו.
טבעי וברור הזעם הציבורי בשל התנהלות המארגנים. כיצד זה הם נותנים לשמועות על מחאות אפשריות לפגוע בחופש הביטוי הקולינרי? בזכות לבוא יחדיו בקהל אדם? והרי האין זו מהות האוכל עצמו, ביכולתו לחבר בין אנשים מתרבויות שונות, מרקעים שונים? לשמש דווקא מנוע לגשר אנושי ולא לבניית חומות בין בני אנוש? זאת ועוד, מדוע בחרו המארגנים לאחר הזעם הציבורי לבטל את האירוע כולו, על פני ״להיכנע״ ללחץ הציבורי ולעשות את הדרך הנכון, דהיינו לאפשר למשאית האוכל הישראלית להשתתף בו? הרבה סימני שאלה, ועוד יותר מזה עשן ורעש מסביב.
יחד עם זאת, בתוך כל המהומה, התחבאה לה נקודה חשובה ומהותית, אשר נזכרה בדברי אחד המארגנים:
״מלווין פאוול, מארגון sunflower philly, אחת הקבוצות המארגנות את האירוע, אמר שבאירועי אוכל דומים בעבר, הייתה נוכחות של food trucks ישראליות ופלסטיניות. הוא הוסיף כי על פי סיכום מן העבר, לא תתאפשר נוכחות של food truck אחת, ללא נוכחות של האחרת. השנה, משאית האוכל הפלסטינית לא יכלה להגיע, הוא אמר. העובדה שלא יכולנו לייצג נאמנה את שני הצדדים היא הסיבה שביטלנו את האירוע היום״, הוא אמר.
כאן, חברים, קבור הכלב. הדברים האמורים לעיל מייצגים את אחת הבעיות החריפות בפניהן עומדת ישראל במישור דעת הקהל הבינלאומית והיא סוגיית ה-twinning. על פיה, בכל פעם שמוזכרת ישראל – ולא משנה באיזה הקשר – ישנו צורך עז ״לאזן״ את התמונה בתגובה מן הצד הפלסטיני. כך, אם מוזמן סופר ישראלי לפסטיבל ספרים יוקרתי בחוף המערבי, לדוגמא, לא ניתן יהיה להזמינו, אלא אם יהיה סופר פלסטיני בנמצא, בכדי לספק תמונה מאוזנת לנוכחים. האמור חל גם במקרים רבים אחרים, של פרסומים בכתבי עת אקדמיים, דיונים מקצועיים בפורומים שונים ועוד כהנה וכהנה, וללא צידוק כלשהו. מדוע יש צורך לאזן ״משאית אוכל ישראלית״ עם ״משאית אוכל פלסטינית״? וכי יהפוך העולם ויחרב הים, אם אחת מהן תנכח באירוע לבדה, בין יתר המשאיות? מה הקשר?
כאן המקום לציין שלא רק המארגנים חוטאים בחטא ה-twinning. לעיתים רבות, גם רבים מקרב אלו התומכים בישראל ומבקשים את טובתה, מכניסים אותה לשיח רק כשהיא עולה בהקשר הפלסטיני או הערבי, מתוך רצון עז להגן על שמה הטוב. ואכן, ישנם מצבים הקוראים לכך בדיוק. אבל, וכאן ה״אבל״ הגדול, שומה עלינו כמי שרוצים בטובתה של ישראל לזכור שישראל אינה רק תגובת נגד לקיומו של נראטיב פלסטיני או ערבי. היא לא רק תמונת נגטיב של הצד השני, ומקומה לא נמצא אך רק בדיונים גיאו-פוליטיים על עתיד הסכסוך. ישראל היא מדינה חזקה, עצמאית, בעלת קיום שורשי רחב יריעה, שנמתח מגיאופוליטיקה איזורית אל תוך תחומי עניין אנושיים נוספים – שאין להם שום זיקה או קשר לסכסוך. אם אנחנו נמשיך להתמקד בשיח על ישראל רק סביב הסכסוך, נמשיך להתקל במצבים בהם מארגני אירועים כאלו ואחרים לא יוכלו לדמיין את ישראל בלעדי ״הצד השני״. בעשותנו כאן, וחרף כוונותנו הטובות, אנו חוטאים בחטא גדול כלפי ישראל, אותה אנו אוהבים כל כך.
לכן, כשהעליתי וידאו בנושא לרשתות החברתיות, חלק מהתגובות שקיבלתי היו ברוח זו שלפניכם: ״זו הרי משאית אוכל של ממשלת ישראל״ ... וזה לצערנו בדיוק מה שקורה כשנעשה ניסיון מכוון לחבר את כל ההוויה הישראלית לזו הבירוקרטית, הפוליטית, הממשלתית – זו טקטיקה ידועה של אויבי ישראל, וטוב נעשה אם נשים אליה לב ונילחם בה בכל יכולתנו. זהו מוקש מסוכן בשדה הדיפלומטיה הציבורית, והאירוע עם משאית האוכל בפילדלפיה מספק לנו לקח חשוב בהקשר זה.
שחר עזאני, יועץ אסטרטגי וסגן נשיא בכיר ברשת JBS, לשעבר דובר הקונסוליה בניו יורק, אוהב ישראל
