בחירות הן חגיגה לדמוקרטיה, כך נהוג לומר ובשנתיים האחרונות עברנו ארבע ״חגיגות״ שכאלו; מערכות בחירות מתישות, קשוחות - וכמעט זהות בתוצאותיהן. למרות זאת, נדמה שמערכת הבחירות הרביעית הייתה שונה מקודמותיה, בייחוד על רקע תוצאותיה וכל המתרחש כעת בזירה הפוליטית הפנימית בישראל.
התמונה עשויה להיות מתעתעת. ראש הממשלה נתניהו, בזכות רוב ממליציו, קיבל הוא ראשון את המנדט מנשיא המדינה לנסות ולהרכיב ממשלה ונתקל בקשיים משמעותיים - לכאורה, פוליטיקה רגילה מימים ימימה. אלא מה? מהר מאוד הסתבר כי על מנת להקים את ״ממשלת ימין החלומות״ שלו, הוא יזדקק לתמיכה ערבית.
ממשלה שכזו תהא חייבת לכלול את מפלגת ״הציונות הדתית״ של בצלאל סמוטריץ ואיתמר בן-גביר ובד בבד לקבל את התמיכה – האקטיבית או הפאסיבית – של הרשימה הערבית המשותפת, רע״מ, בהנהגת מיודענו, מנסור עבאס. ההנחה המקובלת בקרב רבים הייתה כי עבאס מתואם במהלכיו עם נתניהו והליכוד, כפי שכבר קרה מספר פעמים בזמן כהונתה של הכנסת הקודמת, אולם עבאס המשיך להתעקש על היותו לשון מאזניים ואמר כי ״הוא אינו בכיסו של אף אחד״. בינתיים, סמוטריץ וחבריו הקפידו לנצל את הימים מאז קיבל נתניהו את המנדט (ולזכותם יאמר גם קודם לכך) לזעוק מעל כל עץ רענן, וגם מתחתיו, כי אין להם שוב כוונה ״להכשיר טרוריסטים ומחבלים״ לשלטון בישראל וכי הסכמת הימין לעשות כן, במפורש או במשתמע, ״תהיה בכייה לדורות״.
עבאס הקשיב ומקשיב היטב והאפשרות שסמוטריץ ילך יחד עם עבאס, או שעבאס יסכים לתמוך באיזושהי קונסטלציה ממשלתית הכוללת את סמוטריץ, נראית קלושה מתמיד. בראשית השבוע הנחיל אותו עבאס תבוסה מפתיעה לליכוד ולנתניהו, הנוגעת להרכב הוועדה המסדרת של הכנסת.
מהי אותה ״ועדה מסדרת״? חוק הכנסת, התשנ"ד–1994, קובע כי הכנסת תבחר, מוקדם ככל האפשר לאחר היבחרה, ועדה מסדרת והייצוג בה ייקבע לפי גודלן היחסי של הסיעות השונות. תפקידה של הועדה חשוב: להביא לאישור הכנסת את הרכבת של ועדות הכנסת הקבועות ולבחור ועדות זמניות לענייני כספים ולענייני חוץ וביטחון. עבאס החליט, באופן בלתי צפוי, שלא לתמוך בהצעת הליכוד אלא דווקא ללכת עם לפיד ולתמוך בהצעת ״גוש השינוי״ להרכב הוועדה. על פי דיווחים שונים, לפיד הסכים בתמורה שעבאס יקבל מקום בועדת הכספים, תפקיד של סגן יו״ר הכנסת ונציג רע״מ יעמוד גם בראש ועדה למיגור האלימות בחברה הערבית שתקום לאחר הקמת הממשלה.
״אבל חשבנו שאתם בכיס של נתניהו?״ טען לעברו אחד המראיינים בכלי התקשורת הישראלים. ״אנחנו לא בכיס של אף אחד״ השיב עבאס, והוסיף: ״יש מכנה משותף ... המכנה המשותף פה הוא האזרחות. אנו מממשים את האזרחות שלנו. אנחנו רוצים להיות מעורבים ולהשתלב גם בחברה, וגם בממשל עצמו ואני מקווה שהגיעה העת שגם כך יחשבו כל הכוחות הפוליטיים בישראל - גם בימין וגם בשמאל. זה הזמן לשלב את רע״מ ברשות המבצעת, לטובת כולם. אני לא מבקש להנהיג את המדינה אולם מבקש למצוא פתרונות לבעיות העומק בחברה הערבית״.
מדובר בלא פחות מאשר שינוי טקטוני באופן בו נבחרי הציבור הערבים מנהלים את ענייניהם בכנסת ישראל. מאז ומתמיד התרגלנו לחומת הפרדה אשר שמרה את הנציגים הערבים מחוץ לזרועות הממשל הביצועיות בישראל, כאשר מעת לעת הנ״ל השמיעו קול בעיקר סביב הסוגיה הישראלית-פלסטינית. זכור היטב לרבים בציבור תפקידו של חבר הכנסת הוותיק, ד״ר אחמד טיבי, כיועצו המדיני של יו״ר אש״פ, יאסר ערפאת. והנה, הפוליטיקאי הערמומי מנסור עבאס שינה את כללי המשחק, וסחף עימו רבים בכנסת ישראל, בכללם ראש הממשלה נתניהו אשר מצא עצמו משתף עימו פעולה בזירה הפרלמנטרית.
על רקע גישתו זו של עבאס חל גם שבר גדול בתוך הרשימה המשותפת, אשר הביא לפירוקה בבחירות האחרונות. אולם נדמה שדווקא על רקע אותו שבר, החלו גם חברים אחרים ברשימה המשותפת לבצע חשיבה מחודשת וכך, חלקם מנהלים מגעים מול מנהיג ״יש עתיד״, יאיר לפיד, במטרה לבחון שותפות ופעולה משותפת יחד עימו ועם ממשלת ״גוש השינוי״, אם תקום. על רקע אותה יריבות קשה בין עבאס והרשימה המשותפת, מעניין יהיה לראות במי יבחר לפיד כשותפיו.
אם כן, נבחרי הציבור הערבים מוצאים עצמם מעורבים עד צוואר במשחקים הפוליטיים בכנסת ישראל, והדבר מהווה שינוי חשוב בשיח הציבורי הישראלי. חשוב, אך לא מספיק.
המציאות בשטח מוכיחה לנו עד כמה היא מורכבת ועד כמה היא נפיצה. בשבוע האחרון הותקף באכזריות הרב אליהו מאלי על ידי ערבים ביפו, תקיפה שהציתה עימותים בין ערבים ויהודים ביפו, בירושלים ובכמה מוקדים אחרים. במקביל, צעירים ערבים פתחו טרנד ברשתות החברתיות, לתקוף יהודים ולהעלות הסרטונים לטיק טוק ורשתות אחרות. במקרה אחד, מדובר היה בצעיר ערבי שסטר לנער חרדי ברכבת הקלה. במקרה אחר, יהודים שהוטרדו והוכו על ידי ערבים על אם הדרך בירושלים. תקריות אנטישמיות לעילא ולעילא בבירת המדינה היהודית. הגינויים לכמה ממעשי האלימות הללו מצד נבחרי הציבור הערבים היו מגומגמים ורחוקים מנחרצים, דבר שבהחלט לא תרם להרגעת האווירה.
החברה הערבית מתמודדות עם בעיות קשות ואמיתיות בתחום הפשיעה, ואלו זולגות בקלות אל כל המגזרים. יש לברך על המעורבות הפוליטית של נבחרי הציבור הערבים, אולם כפי שאירועי השבוע הוכיחו, הדרך עוד ארוכה – לא רק במישור הפוליטי, שם יש תקווה לראות את הכח מתרגם לפתרונות של ממש, אלא גם במישור החברתי-חינוכי.
לו יהי.
שחר עזאני, יועץ אסטרטגי וסגן נשיא בכיר ברשת JBS, לשעבר דובר הקונסוליה בניו יורק, אוהב ישראל
