דבר העורך
מדור זה, על יצירות הקשורות במשפחה, עומד להיות המדור האחרון של המגזין.
בחרתי בנושא זה בגלל הפוטנציאל הדרמטי והחומרים העשירים שיש סביב יחסי המשפחה: זמן מועט אחרי שהאדם נברא, הוא הופך להיות אב וסב. קשרי המשפחה והחומר העלילתי והדרמטי שהם מספקים, הביאו לטביעת המשפט "כל המשפחות המאושרות דומות, אבל כל משפחה אומללה, אומללה לפי דרכה", מטבע לשון שהספר "אנה קרנינה" של טולסטוי למעשה חותר נגדו.
בחודשים האחרונים ערכתי את המדור, ושמחתי לגלות יוצרים מעניינים ויצירות מיוחדות. לצערי העיתון נסגר ולא יודפס עוד. אם תימצא מסגרת אחרת שבה אוכל לפרסם את היצירות שהגיעו למדור – אעדכן. אני מודה לקרי רובינשטיין העורכת הראשית, לרחל אשד ולוורד זינגר, שסייעו לי בעריכת המדור.
שלכם,
יואב
אֱלֹהֵי הַפְּחָדִים כֻּלָּם / איה רוזנווסר רבין
קְחוּ לִי הַכֹּל
רַק לֹא יֶלֶד
תִּקְצְרוּ לִי אֵיבָרִים
אֶחָד אַחֲרֵי הַשֵּׁנִי
מִפְּנִים וּמִחוּץ
שְׁתוּ לִי דָּם בְּקַשׁ
רוֹקְנוּ בִּי אֲוִיר
רוֹצִים כָּבוֹד? הִנֵּה שֶׁלָּכֶם
רִמְסוּ לִי אֵגוֹ
הַשְׁפִּילוּ עַד עָפָר
אַל תּוֹתִירוּ בִּי גּוּף
נֶפֶשׁ
נְשָׁמָה
רַק
אַל תִּקְּחוּ לִי
יֶלֶד
שיריה של איה רוזנווסר רבין מתפרסמים תדיר בכתבי עת ובבמות שונות. פושטקית, כל היתר עדיין בבירור.
תְּפִלָּה / אייל מויאל
בְּקֵץ הַדּוֹרוֹת, בְּתֹם הַיָּמִים,
תְּפִלָּה עֲמוּמָה תְּהַדְהֵד בַּמְּרוֹמִים,
"אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר,
אַל תִּמְחֶה בְּדָמוֹ אֶת הַצַּעַר".
בְּקֵץ הַדּוֹרוֹת, בְּתֹם הַיָּמִים,
תְּפִלָּה שֶׁל יַלְדָּה תְּהַדְהֵד בַּמְּרוֹמִים,
טְלָלִים שֶׁל דְּמָעוֹת, דִּמְעוֹת מַלְאָכִים,
תִּקְוָה מְדֻמָּה אֶל נַפְשָׁהּ הֵם שׁוֹלְחִים.
בְּקֵץ הַדּוֹרוֹת, בְּתֹם הַיָּמִים,
הַשָּׁמַיִם פּוֹדִים אֶת חֶשְׁבּוֹן הַדָּמִים,
נִקְמַת דָּם יֶלֶד, יַלְדָּה,
שְׂכַר אַלְמוֹנִים, בְּדָמָם הוּא נִפְדָּה.
תְּמוּנוֹת/ אייל מויאל
"לֹא עוֹזְבִים בַּיִת", אָמְרָה: "לֹא".
יָצָאתִי וְטָרַקְתִּי אֶת הַדֶּלֶת
בְּעָצְמָה שֶׁהִרְעִידָה אֶת הַתְּמוּנוֹת הַיְּשָׁנוֹת שֶׁעַל הַקִּיר.
"דַּנְטֶס, לֹא: לֹא. דַּנְטְס. לֹא".
בָּרַחְתִּי מִשָּׁם: אֶפֶס שֶׁחוֹלֵם זַךְ.
רַק הַתְּמוּנוֹת הַיְּשָׁנוֹת נִשְׁאֲרוּ.
אייל מויאל הוא עיתונאי, משורר, צייר ואמן ישראלי, חבר באגודת הציירים והפסלים – חיפה והצפון, נשוי לרונית ואב לשתי בנות (דניאל ועדן), מתגורר ויוצר בקריית מוצקין.
ב-2020 ראה אור ספר השירים הראשון שלו, "אדומה" – שירים ויצירות אמנות.
בואה של שבת המלכה / פרלה אהרוני
בֹּקֶר טוֹב יוֹם שִׁשִּׁי,
עֲבוֹדָה רַבָּה בַּמִּטְבָּח.
מִטְּעָמִים מִכָּל הַסּוּגִים,
סִירִים סְדוּרִים כְּמוֹ חַיָּלִים,
עַל הַשֻּׁלְחָן רֵיחוֹת שֶׁל תַּבְלִינִים.
אֲפִיָּה שֶׁל לֶחֶם וְעוּגוֹת.
מָה נְעִימָה הַשַּׁבָּת
הַבָּאָה עָלִינוּ לְטוֹבָה וּלְשָׁלוֹם
מִפְגָּשִׁים שְׂמֵחִים עִם יְלָדִים
וּמִפְגָּשִׁים עִם נְכָדִים הַשִּׂמְחָה רָבָה
הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ וְעוֹד מְעַט חַג
נֵרוֹת דּוֹלְקִים וְהַלֶּהָבָה לוֹבֶשֶׁת הִלָּה
שֶׁל שַׁבַּת הַקְּדוֹשָׁה.
פרלה אהרוני כותבת פרוזה ושירה, והיא גם ציירת ועוסקת ברפואה משלימה ותיאטרון. ספרה, "צוענייה" ראה אור בהוצאת כתב בשנת 2021.
כדמותם כצלמם / תמר עיני להמן
עֵינֵי הַיְּלָדִים צָדוֹת
בֶּטֶן מִתְעַגֶּלֶת,
צְמֵאִים לְעוֹד
כִּדְמוּתָם וּכְצַלְמָם
אֲנִי סוֹקֶרֶת חֲדָרִים
בּוֹדֶקֶת אִם תִּכָּנֵס עוֹד מִטָּה בַּמֶּרְחָב,
מוֹנָה הֶפְסֵדִים
מְעַלְעֶלֶת בִּתְמוּנוֹת שֶׁל קוֹסְטָה רִיקָה
חוֹלֶמֶת עַל שָׁמַיִם פְּתוּחִים
וִילָדַי טוֹמְנִים פְּתָקִים
בְּכָל אֶבֶן
שָׁעָה שֶׁלֹּא הָיִיתִי לָהֶם כֹּתֶל.
תמר עיני להמן מתגוררת בכפר אדומים, נשואה ואם לארבעה, מטפלת במוזיקה, פסיכותרפיסטית, אנליטיקאית קבוצתית, חברה בוועד המנהל של המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית. מורה מוסמכת בגישת "המרחב הפתוח" ומנחת קבוצות בגישה זו, מלמדת ומדריכה במכון לטיפול באומנויות במכללת דוד ילין. מנחת סדנאות, מרצה, עורכת ראשית של הספר "סיפור קבוצתי – מנחים כותבים על עבודתם בקבוצות".
בְּרוּכָה הַבָּאָה אֶל הָאִי\ דפנה פלדמן
עוֹד מְעַט תַּגִּיעִי אֶל הָאִי הַמֻּפְלָא
יֵשׁ לָךְ סַל קַל חָדָשׁ בִּמְקוֹם מִזְוָדָה
מְקַוָּה שֶׁאָרַזְתְּ רֵק בֶּקִינִי תַּחְתּוֹן
כִּי פֹּה יִשָּׁלֵף לָךְ הַצִּיצִי הָמוֹן
כֵּן
אַחֲרֵי הַפְלָגָה שֶׁל תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים
שֶׁל בְּחִילוֹת צָרָבוֹת דָּלִיּוֹת וְטְחוֹרִים
נוֹלַד לְךָ יֶלֶד עַכְשָׁו זֶה רִשְׁמִי
בְּרוּכָה הַבָּאָה, יַקִּירָה, אֶל הָאִי
לֹא
אַתְּ לֹא מִתְלוֹנֶנֶת, זֶה מָה שֶׁרָצִית
בָּעֲרָה לָךְ הָרֶחֶם, זוֹ הָיְתָה הַתָּכְנִית
וְכָעֵת אַתְּ בְּהֶלֶם, זֶה לְגַמְרֵי מוּבָן
וְגַם לֹא יָשַׁנְתְּ כְּבָר הָמוֹן הָמוֹן זְמַן
כֵּן
אֲנַחְנוּ בָּאִי יוֹדְעוֹת מָה אַתְּ עוֹבֶרֶת
וָתִיקוֹת הָאִי קוֹרְאוֹת לוֹ טַמְטֶמֶת
כָּל קִיּוּמֵךְ, לִבֵּךְ וְנַפְשֵׁךְ
תְּלוּיִים בַּוָּלָד שֶׁכָּעֵת בְּחֵיקֵךְ
לֹא
אֵין בָּאִי טִיפִּים אוֹ קְסָמִים אוֹ כִּשּׁוּף
תִּלְמְדִי לַעֲשׂוֹת רַק אֶת מָה שֶׁדָּחוּף
תִּנְשְׁמִי, אֲהוּבָה, זֶה דּוֹרֵשׁ הִסְתַּגְּלוּת
בְּרוּכָה הַבָּאָה אֶל הׇ-אִי- מַהוּת
דפנה פלדמן היא סופרת, משוררת ותסריטאית ישראלית, זוכת פרס אלמוג 2019. סיפוריה הופיעו בשלל כתבי עת ואנתולוגיות, בעברית ובאנגלית. "כורמיזא", ספרה הראשון, הוא אסופת סיפורים המכילה 27 ממיטב סיפוריה. הספר זכה לעניין רב עוד טרם צאתו, ואף זכה לחוות דעת אוהדת מהסופרת ליהיא לפיד.
שקיפות עורפית / עידית ברק
הָרוֹפְאָה שׁוֹאֶלֶת
הַלֵּדָה הָיְתָה רְגִילָה?
הַאִם הִיא הִתְפַּתְּחָה יָפֶה?
אֵיךְ הִיא בַּלִּמּוּדִים?
יֵשׁ לָהּ חֲבֵרוֹת וַחֲבֵרִים?
הָאֵם עוֹנָה כֵּן, כֵּן, כֵּן
וְכָל הַלֹּא
הַמְבַעְבֵּעַ
לְאֹרֶךְ עָרְפָּהּ
ועוֹד מְעַט יֻנַּח
מִסְמָךְ עַל גַּבֵּי מִסְמָךְ
עַל הַשֻּׁלְחָן
רוֹעֵד בְּכָל גּוּפָה.
גינון / עידית ברק
אֲנִי מְלַטֶּפֶת אֶת שְׂעָרֵךְ
עֲרוּגוֹת עֲרוּגוֹת
שְׁבִילִים, שְׁבִילִים
פּוֹתַחַת לָךְ דְּרָכִים.
זְמַן רַב אַחֲרֵי שֶׁאַתְּ נִרְדֶּמֶת
אֲנִי עֵרָה.
שׁוֹתֶלֶת פְּרָחִים.
בַּבֹּקֶר אַתְּ קָמָה
פּוֹתַחַת עֲלֵי כּוֹתֶרֶת
כָּחֹל, צָהֹב, וָרֹד, לָבָן
מְאִירָה אֶת הָעוֹלָם
זָהָב וְאַרְגָּמָן.
מתוך "רואה אותי ציפור"
הוצאת פרדס 2021
עידית ברק מתגוררת בראשון לציון. עובדת כמתאמת מעבדה במעבדה המרכזית במכבי שירותי בריאות. הוציאה שלושה ספרי שירה: "עד השמיים ובחזרה" (2016, בת אור)" ,להיאחז בענף הקרוב" בעריכתו של אלי אליהו (2018, פרדס), שהפך לרב מכר, ו"רואה אותי ציפור" בעריכתה של ד"ר דיתי רונן (2021, פרדס). שיריה מתפרסמים בעיתונות, נלמדים בבתי ספר, בסדנאות ובאקדמיה, וזוכים לשיתופים והדים רבים.
חוטי אור / מיכל פרי
אֲנִי מַקְשִׁיבָה לָךְ
בִּתִּי,
מַקְשִׁיבָה לְהֶמְיַת
לִבֵּךְ,
מַקְשִׁיבָה לִפְסִיעוֹתַיִךְ
לִרְצוֹנוֹתַיִךְ.
אֲנִי מַקְשִׁיבָה לָךְ
בִּתִּי.
קוֹלֵךְ עוֹלֶה
מִתְנַגֵּן עִם זִמְרַת
הַמַּלְאָכִים
בְּשִׁירָתָם מְנִיעִים אֶת הָעוֹלָם.
שָׁרִים לַצֶּמַח שֶׁיִּצְמַח
לַתִּינוֹק שֶׁיִּגְדַּל.
שָׁרִים לַיָּם
שָׁרִים לָרוּחַ
שָׁרִים לַמַּיִם הַגּוֹעֲשִׁים
וְלַמַּיִם הַשְּׁקֵטִים
שָׁרִים לַחַיִּים וְלַמֵּתִים.
אֵינָם פּוֹסְקִים,
רוֹקְמִים
חוּטֵי אוֹר דַּקִּיקִים.
ילדתי / מיכל פרי
אַתְּ עֲדַיִן
בְּחַדְרֵךְ יַלְדָּתִי
אֲנִי נֶעֱלֶמֶת לְאִטִּי
זֶה כֹּבֶד הָאֲדָמָה שֶׁמּוֹשֵׁךְ
אוֹתִי
מַטָּה.
מיכל פרי היא משוררת וציירת. הציגה תערוכות יחיד וקבוצתיות ברחבי העולם. פרסמה ספר שירה ראשון, "מגילות של כלום", כחלק מתערוכה שהציגה ושעסקה בטקסטים מצויירים בנושא של זרם התודעה. ספרה השני, "בין אור לאור", עומד לראות לאור בקרוב בהוצאת ארגמן מיטב. חיה בתל אביב, אמא לשתי בנות.
מילון אבן־שושנה / ענת לביאד
כְּשֶׁאִמָּא שֶׁלִּי
הִגִּיעָה לְאֶרֶץ כּוּר הַהִתּוּךְ,
הִיא לֹא לָמְדָה עִבְרִית בָּאֻלְפָּן.
הִיא חָיְתָה אֶת חַיֶּיהָ נְטוּלַת שָׂפָה –
לֹא שֶׁל שָׁם,
לֹא שֶׁל כָּאן.
הַסִּכּוּי לָדַעַת אִם גַּם בְּתוֹכָהּ
חָיְתָה מְשׁוֹרֶרֶת חָלַף כְּבָר וְאֵינֶנּוּ.
לְאִמָּא שֶׁלִּי לֹא הָיוּ מִלִּים בְּחַיֶּיה.
אֲנִי קִבַּלְתִּי מַסְפִּיק
בִּשְׁבִיל שְׁתֵּינוּ
עינת לביאד היא מחברת ספר השירה "בדק בית" (בעריכתה דורי מנור, בהוצאת "קתרזיס", 2021), מנחה סדנאות כתיבה, עורכת ספרותית, מלווה כותבים, מורה ללשון ומחנכת בחטיבת הביניים "דרור", בעלת תואר שני בחינוך ותואר ראשון במינהל עסקים ומערכות מידע, מתגוררת במושב ינוב בלב השרון עם בעלה ושלושת ילדיה.
יַלְדִּי שֶׁאֵינוֹ יַלְדִּי / תמרה חלוצי
בעקבות "ילדי"/אלזה לסקר-שילר
שׁוּב וָשׁוּב אֵינְךָ חָדֵל לָלֶכֶת
לְאָן שֶׁלֹּא תּוּכַל לְהִמָּצֵא.
עַנְנֵי הַנּוֹצָה מְסַפְּרִים לִי
אֶת נַפְשְׁךָ בִּמְרוּצָתָהּ.
אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת מַנְגִּינַת לִבְּךָ
וְיוֹדַעַת – אַתָּה שׁוֹמֵעַ אֶת שֶׁלִּי.
הַאִם מִמֶּנִּי לֻקַּחְתָּ
וְאֵלַי תָּשׁוּב?
מְחַפֶּשֶׂת אַחֲרֶיךָ בָּעוֹנוֹת הַמִּתְחַלְּפוֹת.
קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ שְׁלוּחוֹת,
מְסַמְּנוֹת לִי אֶת הַדֶּרֶךְ אֵלֶיךָ.
לִבִּי, סוֹף-סוֹף, נִרְגָּע.
גַּם אִם לֹא אֶאֱחֹז בְּיָדְךָ,
אַתָּה כֻּלָּךְ אוֹחֵז בִּי
כְּמוֹ צֵל, כְּמוֹ רוּחַ,
כְּמוֹ אַהֲבָה נִסְתֶּרֶת.
• / תמרה חלוצי
הַאִם חִישַׁת הָאֲדָמָה תַּחַת רַגְלַי
תַּעֲשֶׂה אוֹתִי אַרְצִית יוֹתֵר?
לוּ רַק דְּבַר-מָה יוּכַל לְהִשָּׁאֵר מִמֶּנִּי
לְלֹא הָאַשְׁמָה הַמַּצְמִיתָה:
זוֹ שֶׁאֵינָהּ מַכִּירָה אֶת הוֹרֶיהָ
סוֹפָהּ לֹא לְהַכִּיר אֶת עַצְמָהּ
וַהֲרֵי, זוֹ אֲנִי הַמְּסָרֶבֶת תָּמִיד
לְהַבִּיט בְּפָנַי וּלְזַהוֹת אוֹתָם
כִּמְסָרֶבֶת לְהַבִּיט אֲחוֹרַנִּית
שֶׁמָּא הָאֲדָמָה תַּחְתַּי תִּשָּׁמֵט
שֶׁמָּא אֵרֵד לַשְּׁאוֹל.
רֵיחַ הוֹרַי עוֹד דָּבֵק בִּי
כְּמוֹ רֵיחַ הָאַרְיֵה בְּגוּרַת-אֲרָיוֹת –
גַּם כְּשֶׁהִיא הוֹפֶכֶת לִלְבִיאָה
אֵין בְּכוֹחָהּ
לְהִבָּדֵל.
תמרה חלוצי היא דוקטורנטית לבלשנות שפות סימנים באוניברסיטת חיפה. מתורגמנית מוסמכת לשפת הסימנים. שירים, סיפורים קצרים ומחזות שכתבה פורסמו בכתבי עת ובאנתולוגיות שונות, כגון "עורי שפת עבר" בעריכת לאה צבעוני, "בגדות האפשר" בעריכת קמה שיר ויואב גלבוע, "אלפיים זריחות לשמש – למען אברה מנגיסטו" בעריכת ג'נט בלאי וגיל אליאס; בכתבי העת "משיב הרוח","בגלל", "צריף","לכל הרוחות" "ביטאון שירה",""ליריקה","קול ההמון", "סלונט", "המסדרון" ,"בכיוון הרוח", "סלון הדחויים" ואחרים. מחזאית ההצגה "עת לטעת", הצגה עצמאית שעלתה ברחבי הארץ בשנים 2017-2015. מתגוררת בגבעתיים.
סודות חדשים / רחל אשד
כָּל אֶחָד וּמִקְרֶה אִמָּא שֶׁלּוֹ.
מִקְרֶה אִמָּא שֶׁלִּי הָיָה כְּמֻטַּת הַשָּׁמַיִם עַצְמָהּ,
כְּנָפַיִם אֲדֻמּוֹת צָמְחוּ לָנוּ, הִמְרֵאנוּ וְגַם צָנַחְנוּ
כָּל הַשָּׁנָה.
כָּל הַשָּׁנָה הָיוּ הַדְּשָׁאִים לַחִים מִטַּל וָרֹד,
אֱלֹהִים הוֹרִיק מִקִּנְאָה, קִצְפּוֹ לֹא יָדַע שֹׂבַע,
וּבִמְחִי יָד אַחַת לָקַח וּבָלַע.
עַכְשָׁו אֲנִי רוֹצָה לְסַפֵּר לָךְ סוֹדוֹת חֲדָשִׁים.
אַתְּ לֹא מְבִינָה מַשֶּׁאַתְּ מַפְסִידָה,
שׁוֹכֶבֶת לָךְ בַּעֲצַלְתַּיִם שֶׁבַע אַמּוֹת
מִתַּחַת לָאֲדָמָה
שׁוּבִי פִּקְחִי אֶת דְּבַשׁ עֵינַיִךְ
מָה אַתְּ סוֹרֶרֶת מָה
רחל אשד - משוררת, סופרת, ציירת ומאיירת, תושבת מנחמיה. פרסמה עד כה שישה ספרי שירה, בגינם זכתה בפרס אקו"ם על השני, בפרס ברנשטיין על השלישי ובפרס ראש הממשלה על מכלול יצירתה. שיריה הופיעו בשתי אנתולוגיות, בכתבי עת בארץ ובארה"ב ובאתר "ליריקה". ספרה השני, "הבטחות קטנות", ראה אור בארה"ב בשנת 2006 בתרגומו של דויד קופר. סיפוריה מתפרסמים מעת לעת באתר "יקום תרבות", שם היא משמשת כיום כעורכת לשונית. הציגה מעבודותיה בשתי תערוכות יחיד והשתתפה בתערוכות קבוצתיות אחדות. בקיץ 2020 השתתפה בתערוכת ציור בינלאומית בפולין.
השיר מתוך ספרה "געגוע לזמן שיגעון", עתון 77, 2019
עוברת / גלי רביץ
אֲנִי עוֹבֶרֶת
לְיַד תַּחֲנַת הָאוֹטוֹבּוּס
מוּל תַּחֲנַת הַמּוֹנִיּוֹת שֶׁבַּמֶּרְכָּז הַמִּסְחָרִי
מְנוֹפֶפֶת לָךְ לְשָׁלוֹם
וְאַתְּ לֹא שָׁם
/ גלי רביץ
זֶה כְּאִלּוּ שֶׁמִּישֶׁהו
שָׁכַח אוֹתִי בַּקַּנְיוֹן
אוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר הוֹמֶה אָדָם –
כְּמוֹ הָעוֹלָם, נַגִּיד -
וְאִמָּא, אַתְּ לֹא בָּאָה לֶאֱסֹף אוֹתִי
(מתוך הספר: "רכוסים")
גלי רביץ היא משוררת ומטפלת ברפואה סינית, אחרי "נועזנו", ספרה הראשון, שהתאפיין בשירי כאב המדברים את הגירושין, שבירת התא המשפחתי ויציאה לדרך חדשה עם שני ילדים קטנים עם אהבות לא נכונות וטקסטים שנכתבו כמנטרות כדי למצוא את הכוח להמשיך, יצא לאור "רכוסים", שכבר צבר פופולאריות רבה דרך אתר הדסטארט ומכר מראש מאות עותקים.
עשים ותינוקות / דקל כהן הוך
יש לי עשים על התקרה. שכרתי את הבית בגלל התקרות הגבוהות. רציתי ספייס, אז עכשיו אני עומדת על כיסא ועדיין לא מגיעה. מי שמכיר עשי מזון, הפרפרים המזורגגים האלה, הם לא זזים שמנפנפים לידם, צריך ממש לגעת כדי שיטריחו את עצמם למקום אחר.
העשים על התקרה מטרידים אותי רק לאחרונה. עד עכשיו הם פשו בארונות המטבח ואני לא הנדתי עפעף. גם הרצפה הייתה מטונפת נורא אבל רק כעת שמתי לב. פתאום אני נזכרת בשבוע הראשון לחייו של התינוק שלי, המושל שלי, שהיום חוגג חצי שנה. זיכרון של כאוס, שבוע ראשון שלו בבית ואני מרותקת לגמרי, בלי אוכל בלי שינה בלי מקלחת. הבית היה ערמות של בגדים לכביסה וכלי אוכל מסריחים.
אני לא מצליחה להבין למה, למה השבוע הזה היה כל כך קשה, זה לא שהוא הפך דורשני פחות בשבוע השני והשלישי. אבל התרגלתי. מצאתי מין שיגרה של הזנחה עצמית חלקית, אבל את העשים שמרתי לעכשיו. לפני שבוע קניתי רובוט שמנקה ושוטף, בחיי שזו המתנה הכי טובה שקיבלתי מעצמי ever, חוץ מהילד. קלישאה, אבל יש בה אמת. בקיצור הרצפה נקיה סוף-סוף והמצב של העשים כבר לא מתאים לאווירה בבית.
אז זרקתי הכל, העפתי שקיות על שקיות של קמח וקטניות. יש לי הרבה קמח בבית, כי לפני שאלכסנדר נולד, ככה קראתי לו, לא אכפת לי מה אומרים, אז לפני שהוא נולד הייתי בענייני הפיצה. יש לי קמח בשקיות של חמש קילו, מיובא מאיטליה, מכל מני אזורים, והקטניות זה בגלל הטבעוני שחי איתי, אין לי כוחות להזכיר עכשיו הכל. בכל אופן, מלא קמח וקטניות שורצים בזחלי עשים.
פעם ראשונה שבחנתי זחל בכזה ריכוז, פתאום התחוור לי שפשוט מוסיפים לו כנפיים אפורות ויוצא עש. לא יודעת למה זה היכה בי ככה, אבל מאז, כל עש שנתקלתי בו, לא יכולתי שלא לראות את הזחל הזה שנמצא בבסיס שלו, ממש גועל נפש. הארונות נקיים אבל הפרפרים האלה עדיין על התקרה. רובם מתים בכלל ועדיין נאחזים בצבע הלבן שצבעו הדיירים היוצאים.
היה להם תינוק קטן והם עזבו כמה חודשים אחרי שחתמו שכירות, כנראה בגלל שאין מעלית ועם העגלה זה סיוט. גם אין סורגים. אלה דברים שסתם מבוגרים כמוני לא שמים לב אליהם ועכשיו זה מפריע. במיוחד חסרה גינה.
זה מעצבן אותי שעשים המתים על התקרה. לפחות אם היו נושרים אז הרובוט שלי היה מעלים אותם והם לא היו כל-כך נוכחים לי מול העיניים. ניקיון ופיזיותרפיית ריצפת אגן. מספיק עם ההזנחה הזו. זה לא לטעמי וכמובן סילוק עשים, זה must.
דקל כהן-הוך. אשדודית גאה, בת להורים מדהימים, בת זוג לאיש החכם באדם ואמא לאוצר הלב. בעלת תואר ראשון בתולדות התיאטרון ובמדעי החיים. כעת בעיצומו של תואר שלישי.
