פחות מחודש נותר עד לתאריך הבחירות לכנסת ה-24 וניכר כי שני קמפיינים בלבד בולטים ברשתות החברתיות – קמפיין הליכוד "המתחדש" והקמפיין של גדעון סער ומפלגתו תקווה חדשה המנסים לאגף את נתניהו מימין. למעט שתי המפלגות האלו, בצרוף מפלגת ישראל ביתנו של אביגדור ליברמן, נדמה כי שאר המפלגות עדיין מגששות באפילה.
הליכוד, מפלגת השלטון, שלרגע לא מפסיקים את הקמפיין המתמשך שלהם, אלא רק משנים את המנגינה בהתאם לדפי התווים שמספק להם המאסטרו בנימין נתניהו, פועלים בשני מישורים – החלשת היריבים וחיזוק מעמדם כמפלגה היחידה שתשמור על שלטון הימין.
החלשת היריבים פועלת בצורה לא רעה כאשר נתניהו בצורה מודעת מתעלם מהטוען לכתר גדעון סער (וכאשר מתייחסים אליו, מכנים אותו בזלזול "גדעון") וממקדים את ה"אנחנו או הם" הידוע ביאיר לפיד.
זה או ממשלת ימין "על מלא" בראשות נתניהו, או ממשלת שמאל בראשות יאיר לפיד. בעבר התייחסתי לעובדה
ששמו של יאיר לפיד מעורר תחושת כבס בקרב מצביעי ימין רבים. נתניהו מנסה לעורר את מצביעיו מצד אחד ולהקטין את יריביו מבית, מצד שני, תוך סימונם כמי שעשויים לבגוד בימין ולהצטרף לממשלה בראשות לפיד. בכך הוא מחשק הן את גדעון סער והן את נפתלי בנט, אשר כדי לא לצאת "שמאלנים" אנוסים לצאת בהצהרות שלא ישבו בממשלה תחת לפיד.
עבור יאיר לפיד, הקמפיין של הליכוד עשוי להיות כחרב פיפיות, שכן מפלגתו של לפיד, יש עתיד, היא המפלגה השנייה בגודלה על פי כל הסקרים וניצבת על כ-18 מנדטים. מיצובו של לפיד כראש המחנה השני, על ידי נתניהו, עשויה לדחוף אל זרועותיו עוד מצביעים פוטנציאלים שלפיד לאו דווקא חפץ שיצביעו עבורו.
לפיד מצוי במלכוד 22 – בסיס תומכיו יציב ועומד על כ-12 מנדטים. כל מנדט מעבר, הוא מה שמכונה מנדט "פריך", קרי מנדט שלבוחרים נטולי נאמנות שעשויים להצביע גם למפלגות האחרות. הצמיחה במספר המנדטים של לפיד הייתה מבוחרי עבר של כחול לבן, שזמנית עברו לתמוך בנפתלי בנט, חנו אצל גדעון סער וכעת חזרו "הביתה" אל גוש השמאל-מרכז. אולם, מיצוב של לפיד, כמי שעומד בראש מחנה ה"לא ביבי", עשוי להוביל אליו גם תומכי העבודה, מרצ או שאריות כחול לבן, כאשר שתי המפלגות האחרונות מתנדנדות סביב אחוז החסימה.
כל מפלגה שקרובה אל אחוז החסימה, העומד על 3.25% מסך הבוחרים הכללי, עשויה לגרוע למחנה שלושה עד ארבעה מנדטים (!). עכשיו שוו בנפשכם שתי מפלגות שכאלה, ומחנה השמאל מרכז עשוי לאבד 7-8 מושבים רק על הפיצול במחנה.
נחזור רגע אל גדעון סער ומפלגתו תקווה חדשה ונפתלי בנט ומפלגת ימינה. סער ובנט הם איום ישיר על שלטון נתניהו. תקווה חדשה ניצבת בסקרים על 12-14 מנדטים, ואילו ימינה ניצבת על 8-11 מנדטים, ונדמה שהם מיצו את פוטנציאל הבוחרים שלהם לסיבוב הזה. אולם בקונסטלציה מסוימת, סער ובנט, שנתניהו חישק כשמיצב אותם כמי שיתנו את המלוכה לאיר לפיד, עשויים לשבת עם לפיד ולהרכיב איתו את הממשלה הבאה. אמנם בסבירות נמוכה, אולם היא קיימת. על-כן נתניהו, אשר מנסה לגמד אותם (במיוחד את בנט, ממנו הוא שותה מנדטים באופן מסורתי בימים האחרונים של כל קמפיין), נזהר שלא לעקוץ אותם יותר מדי, אך לא יהסס לנסות ולנגוס בכוחם במידת הצורך.
הכריש הפוליטי אביגדור ליברמן, היה הראשון לזהות את הסנטימנט האנטי חרדי המתהווה בעקבות משבר הקורונה, אשר רק הציף את בעיות השורש של מדינת ישראל. החרדים, אשר מהווים ישות אוטונומית בתוך מדינת ישראל, מתבלטים באחוז הנדבקים הגבוה, מסיבות מובנות אגב (רמז: צפיפות אוכלוסין קורים לזה והדבר מוכח גם בערים יותר גדולות כמו ניו יורק לצורך העניין), אך גם בהתעלמות המופגנת של חלק ניכר ממנהיגיהם מהנחיות הממשלה. דבר זה, יחד עם תמיכתם הבלתי מתפשרת בבנימין נתניהו, עשויים להיות הבטן הרכה של נתניהו וגם של החרדים, שכן אזרחים רבים מבינים, כי המשך בדלנותם ומתן זכויות היתר לחרדים הנו מצב שאינו בר קיימא במדינה מתוקנת ובטח ובטח שלא במדינת ישראל, אם מסתכלים לטווח הארוך (וניכר כי רוב הישראלים לא מסתכלים לטווח הארוך).
ליברמן הוא היחיד שמנסה לאתגר את התבניות שנתניהו בונה – כבר בשנת 2019, כאשר סירב לשבת בממשלה בראשות נתניהו ותוייג על-ידו כ"שמאל", עורר הדבר גיחוך. ליברמן, הוא תושב ההתנחלות נוקדים שבשומרון גם כיום, הוא פוטר מממשלת שרון בשנת 2004, לאחר שסירב לתמוך בתוכנית ההתנתקות (להבדיל מנתניהו שתמך בהתנתקות) ובאופן עקבי העביר מסרים ימניים. כיום נתניהו מבין את זה גם והפך את השיוך ממחנה השמאל-ערבים ומחנה הימין-חרדים, למחנה ביבי ולא ביבי. ליברמן מצדו, סימן את המחנות כמחנה שמרני-דתי ומחנה חילוני ליברלי. החרדים הם הבטן הרכה של נתניהו. קשה להאריך עד כמה יצליח הקמפיין של ליברמן, אולם ברור כי הצלחה מרובה של הקמפיין עשויה להוביל לעלייה באחוז ההשתתפות במחנה ה"חמוצים" המובס, שהתרסק אחרי חבירתו של בני גנץ לממשלת נתניהו, ופירוקה של כחול לבן.
ולשאריות השמאל – בעוד מרצ מנסה לעשות קמפיין צעקני המדגיש את פועלה כשמאל, מפלגת העבודה נאלמה ונעלמה בקמפיין הנוכחי. לאחר שמרב מיכאלי הצליחה להחיות את הגווייה של העבודה ואף קיימה בחירות מקדימות לרשימה, נדמה כי העבודה שוב הסתבכו – בחירתה של אבתיסאם מראענה במקום השביעי והתבטאויות עבר שלה, הפכו אותה למטרה קלה לחיצי המבקרים. עד כדי כך, שהליכוד וחברו החדש-ישן איתמר בן-גביר, לא טרחו לנסות ולפסול את הרשימה המשותפת כפי שעשו בעבר, ואף לא את רשימתו של מנסור עבאס, אהובו החדש של ראש הממשלה, אלא פרטנית את אותה אבתיסאם מראענה. למה? כי היא מטרה קלה. כי מפלגת העבודה היא מפלגה שבוחריה ומוסדותיה הם בעלי יצר הרס עצמי, שנכנסים למגננה סביב כל דבר, ובמקום להתעלם ממספר 7 ברשימתם, הפכו אותה לנושא הראשי על סדר היום. לו היו חושבים אסטרטגית, הם היו משתמשים בהודעה שהוציאו החרדים והסמוטריצ'ים כי לא ישבו עם הרב גלעד קריב, הרב הרפורמי הראשון שככל הנראה יכהן בכנסת הבאה, באותו החדר ויחרימו את פעילותו; ומשתמשים בהודעה כדי למנף את עצמם כמגיני הפלורליזם הדתי והתרבותי בישראל. אין ספק שמראענה אינה חלק אורגני ממפלגת העבודה. גם כותב טור זה תמה על כניסתה, אולם, בעבודה לא מפספסים הזדמנות לפספס הזדמנות.
נמשיך לעקוב ולעדכן.
Kobi.cohen@gmail.com
