נראה שהסרט הישראלי האחרון שזכה להצלחה בזירה הבינלאומית היה "מלים נרדפות" של הבמאי נדב לפיד, אשר עשה את הלא יאומן בפסטיבל ברלין לפני שנתיים עם זכייה היסטורית בפרס דוב הזהב היוקרתי. השנה לפיד חוזר לפסטיבל כחבר בצוות השיפוט שלו, אלא שהפעם הוא לא יוכל להתייצב פיזית בבירת גרמניה ולפגוש בשותפיו למלאכה. ועדת החריגים לא איפשרה לו לצאת את גבולות הארץ, אולי בהשראת סרטו שמלווה גיבור ישראלי שמהגר לפריז. עם זאת, גם מרחוק ובמתכונת מקוונת, ישראל מיוצגת היטב לשם שינוי בברלינה גם בתוכנית הסרטים שיוקרנו לתקשורת ואנשי תעשיה שימא השבוע לדרך. אמנם אין סרטים ישראלים הפעם בתחרות הראשית, אבל "מישהו יאהב מישהו" של הדס בן ארויה ו"54 השנים הראשונות" של אבי מוגרבי מייצגים את המדינה בגאווה.
יש משהו מלא השראה בנחישות של הדס בן ארויה. עם תמיכה של קרנות הקולנוע או בלעדיהן, הבמאית הצעירה לא מחכה לאף אחד, ופשוט עושה. כותבת, מביימת, ויוצאת להפקה. אם צריך גם כשחקנית, כפי שראינו אותה בתפקיד הראשי בסרטה הראשון "אנשים שהם לא אני" מ-2016. הדרמה התל אביבית ההיא הייתה בוסרית ובתולית מבחינה דרמטית, אך רוויית מיניות ואנטומיה אנושית. בן ארויה עצמה נחשפה במערומיה בשלל סצנות סקס בסרט שהזכיר במשהו את יצירתה של הבמאית הגר בן אשר. בן אשר, בן ארויה, או ההפך, לצד הדמיון השמי, השתיים מבטאות עוצמה נשית בלתי מתפשרת או מתנצלת ומאוד פרובוקטיבית. הדמיון בין השתיים נגמר פה. בעוד שהעולם של בן אשר, המבוגרת יותר, מתרחש בפריפריה על רקע נופי הטבע, בן ארויה נשארת באורבניה התל אביבית ההיפסטרית אותה היא מכירה היטב. הבעיה היא שהגבולות הגיאוגרפיים שאימצה הם גם גבולות הקהל של סרטה.
"אנשים שהם לא אני" זכה להצלחה מסחרית אדירה בקרב יוצרי הסרט, חבריהם וחברי חבריהם בנישה ההיפסטרית של תל אביב. "מישהו יאהב מישהו" פונה לאותו קהל, אולם ניכר שבן ארויה מנוסה יותר ומשוכללת יותר ופחות בוסרית כקולנוענית בהפקה שנראית טוב יותר ומהוקצעת יותר. הפעם הבמאית מתרכזת בפועלה מאחורי המצלמה ומותירה את הבמה לשחקנית הצעירה אלישבע וול (למרות הופעת אורח קצרצרה של בן ארויה בסצנת מסיבה). אבל למרות השינוי בכוח האדם, על פני מדובר באותה גברת - בלי אדרת. וול מתמסרת מצלמה שאוהבת אותה עם ובעיקר בלי בגדים. היא מגלמת נערה צעירה בשם אבישג בגילוי של נשיות והרפתקאות מיניות מסעירות לבדה, ביחד עם החבר שלה (לייב לב לוין), ובהמשך גם עם גבר מבוגר בודד וממש ממש לא מושך (יואב הייט). אחרי היכרות שטחית לחלוטין בראשונה מתוך שלוש הפיזודות של הסרט, אבישג נחשפת בפנינו פיזית ומנטלית, והכל ברוח ניהיליזם קיומי.
"מישהו יאהב מישהו" מעיד על ההתבגרות של בן ארויה בתור במאית ומפיקה, כזו שעובדת קשה כדי להשיג מה שהיא רוצה. אבל כתסריטאית היא מאכזבת עם כתיבה עצלה. החלוקה לשלוש אפיזודות קשורות/לא קשורות היא מהלך עלילתי מאולץ ומיותר. "מאולץ ומיותר", כך אפשר לתאר יותר מדי רגעים במהלך הסרט הלא ארוך הזה. בן ארויה לא כתבה הרבה דיאלוגים לדמויות שלה, אולי כי אין לה באמת מה להגיד. אין פה באמת עלילה או סיפור אלא תיאור אווירתי של "מה שקורה לצעירים" (לארי קלארק פוגש את סופיה קופולה). לעתים נדמה שסצנות הסקס התמשכות נועדו כדי למשוך זמן, וגם ליצור באזז מהזן של "סצנת הסקס הארוכה שכולם ידברו עליה". גם מחווה ילדותית לעדן בן זקן - ספק אוהבת, ספק מלגלגת - שנמתחת לאורך כמה דקות כאנו צופים באבישג צופה בהופעתה הבלתי נשכחת ב"אקס פקטור" על גבי הטלפון הסדוק שלה. אם מדובר בהחלטה ארטיסטית, היא מרגישה פלצנית משהו. אם זו דחקה, היא חסרת פאנץ'.
למרות כל זאת, לבן ארויה יש כשרון ובעיקר תעוזה, גם כשהיא מאחורי המצלמה. בממזרות ראויה להערכה, וגם רגישות, היא משנה את יחסי הכוחות המגדריים כפי שהם מדוברים ומדובררים בימינו. ב"אנשים שהיא לא אני" היא גילמה צעירה שמחפשת אהבה ויהי מה, כדי לפצות על מערכת יחסים שהסתיימה בהכרעת בן הזוג. ואילו בסצנת הסיום היא זו שכופה את עצמה עליו. גם ב"מישהו יאהב מישהו", אבישג - על אף גילה הצעיר - היא אישה חזקה ומלאה ביטחון עצמי. החבר שלה שבוי בקסמה, אך היא מוצאת לעצמה יעד מאתגר יותר: גבר מבוגר בודד ורגיש. כשהיא מסתערת עליו ומפתה אותו, הוא עצמו מבולבל, מטיל ספק, ותוהה מה היא מוצאת בו. חבל שהסיטואציה המורכבת הזו מגיעה לקראת סופו של הפרק האחרון של הסרט ולא מפותחת. דווקא את הרגע הזה בן ארויה קוצבת בזמן.
אל מול הרעננות של בן ארויה, היוצר הדוקומנטרי הוותיק אבי מוגרבי ממשיך לחנך את אומות העולם ולגלות מה באמת מתרחש בגדה המערבית ובעזה. "54 השנים הראשונות - מדריך מקוצר לכיבוש צבאי" הוא מסמך קודר וכנה בו מוגרבי, החביב מאוד על המארגנים בברלין, מנסח קווים לדמותה של מדיניות ישראל בשטחים ובעיקר על המימוש שלה בשטח בידי חיילי צה"ל. אחד אחר השני מופיעים על המסך לוחמים בדימוס וחולקים עדויות קשות של התעללות בפלסטינים ולעתים הרג מיותר שלהם. חלקם גברים מזקינים מאפירי שיער, אחרים צעירים שרב השתחררו. מסתבר שדור בא ודור הולך, אבל הכיבוש נשאר תמיד ונכפה על האוכלוסיה המקומית עם אלות, רובים ואמצעים לפיזור הפגנות. מוגרבי שמתווך בין העדויות ומפרשן אותן כופה על הצופים תובנות לגבי המצב הפוליטי העגום. הצופים הבינלאומיים יאמצו את המסרים בשקיקה, אלו הישראלים כנראה כלל לא יזכו לחזות בסרט שספק אם יזכה לפרגון הממשל או הציבור.
ישראל מיוצגת בכבוד על ידי "מישהו יאהב מישהו" במסגרת פנורמה, ופחות בכבוד על ידי "54 השנים הראשונות" במסגרת פורום. בדרמה המצוינת Memory Box ישראל נוכחת מאוד, אך לא מוזכרת כיאה למציאות הלבנונית בה היא מתרחשת. הבמאים ג'ואנה חאדג'יתומאס וחליל ג'ורייג' מספרים את סיפורן של אשה לבנונית בשם מאיה, בתה ואמה המתגוררות במונטריאול שבקנדה. חבילה שנשלחת לבית המשפחה מכילה תיעוד מפורט של חוויות נעוריה של מאיה בהשראת חברת הילדות ליזה שהלכה לעולמה. מכתבים, תמונות וקלטות מתחילת שנות השמונים מגוללות את קורותיה של מאיה וליזה. הטראומות המשפחתיות, פערי הדורות, האהבות, האובדן וזוועות המלחמה.
Memory Box מהדהד את הסרט הנוקב "האישה ששרה" של דני וילנב, שהיה מועמד לאוסקר הזר ב-2010, וגם הוא הופק בקנדה. בסרט ההוא, הצאצאים יצאו מקוויבק ללבנון כדי לשחזר את קורות האמא בעת מלחמת האזרחים. הפעם השחזור נעשה במרתף הבית המונטריאול באמצעות הארכיב האישי שהתגלה ופותח עבור הבת צוהר לחייה הצעירים הנסתרים של אמה. מלבד הסיפור המסועף, הרגיש והמרתק שנפרש בפנינו, חאדג'יתומאס וג'ורייג' ממלאות את הפערים שבין פיסות הזכרון המתועדות באמצעות דימויים מרהיבים וטבעיים באנימציה בטכניקות שונות. בנוסף ליצירתיות הוויזואלית הצנועה אך יעילה, הסרט מלווה בפסקול פופ אייטיז טעון נוסטלגיה שאנחנו ושכנינו חולקים. כך למשל כשהחברים הוותיקים נפגשים בביירות ומקפצים לצליל One Way or Another של בלונדי. רגע נורמלי מלא אופטימיות, כמו גם מראה הטיילת של ביירות שנראית ממש כמו זו בתל אביב. אולי יום יבוא ואלו יתחברו לרצועת חוף אחת.
קירוב לבבות ושכנות טובה, ובעיקר השראה אפשר לזהות בדרמה הצרפתית The World After Us של לודה בן סלאח-קזאנס הצרפתי ממוצא תוניסאי שמזכירה במשהו את "מלים נרדפות" של נדב לפיד, ולא רק בגלל הופעתה של השחקנית לואיס שביולט שכיכבה בסרטו של הבמאי הישראלי ואף חלקה זוגיות עם השחקן טום מרסיה. הדרמה הצנועה עוסקת בצעירים, מלאי חיים, כשרוניים ומאוד מבולבלים בעיר ליון בחיפוש אחר משמעות ואהבה. "לא חשבתי על 'מלים נרדפות' כשעשיתי את הסרט אבל היום אני חייב להגיד שיש קשר בין שני הסרטים", אומר בן סלאח-קזאנס לידיעות אמריקה, "ההשוואה הזו מחמיאה, לא הייתי מעז להעיר לגביה בעצמי. אני מאמין ששני הסרטים מתחילים מאותה נקודה, משהו מאוד אישי והאינטימיות הזו נובעת מהתשוקה לגרום לצופה להרגיש את החוויות האישיות הללו. הסרט מייצג הרגשה ותחושה יותר מאשר סיפור עלילתי. מבחינה זו, אני חושב שהושפעתי מעבודתו של נדבר באופן לא מודע".
