לפני שלושה חודשים ציינתי עשור באמריקה.
הגעתי אליה כדי להגשים חלום ישן מאוד לגור, ולו לתקופה קצרה, במדינה שגדלתי על הפנטזיה שלה הרבה לפני האינטרנט - כשעוד נדמה היה כי היא באמת המקום המושלם בו כל החלומות מתגשמים. בערך חצי מהתקופה הזו, ערכתי את המקומון שאתם קוראים היום בפעם האחרונה.
זו היתה אמורה להיות רק עבודה, עוד דרך להתפרנס באמריקה, אבל כשאני מביטה היום לאחור אני מבינה שזו היתה הרבה יותר מסתם עוד עבודה. היא גרמה לי להבין שבניגוד למה שחשבתי כשהגעתי לארה״ב, אפשר לעזוב את ישראל בגוף ולפעמים אפשר גם לעזוב אותה ברוח, אבל היא לעולם לא עוזבת אותך.
כשנחתתי לפני עשור בלוס אנג׳לס, וגם כשהגעתי לפני 6 שנים לניו יורק, החלטתי שאני נטמעת באמריקה ויהי מה. בשני המקרים הבנתי מהר שזה לא באמת אפשרי.
שראלים באמריקה נמצאים בלימבו קבוע. ככל שאנחנו גרים כאן יותר שנים, הלימבו הזה רק מעמיק וקשה מאוד להיחלץ ממנו. אף פעם לא נהיה באמת אמריקאים, אבל עם כל ביקור בארץ אנחנו גם מבינים כמה התרחקנו ממנה. פתאום לא תמיד ברור לנו על מה כולם מדברים. פתאום אנחנו לא מזהים את השירים ברדיו. פתאום הדחיפות בתור מרגישות כל כך זרות. אנחנו חוזרים לאוכל הכי טוב בעולם, למזג האוויר, לים, לפקקים, לרעש, לקפוצ'ינו שהאמריקאים היו מתים לדעת להכין - כל השורשים שם, הם רק מרגישים קצת לא שייכים.
וכאן נכנסו חמש השנים שלי בעריכת ׳ידיעות אמריקה׳.
העבודה הכריחה אותי מדי שבוע להתחבר לישראליות בדרך שהפכה יותר ויותר מוכרת לי: סיקור של קהילה גדולה שמרגישה כמוני - רגל פה, רגל שם, ולפעמים לא פה ולא שם.
העיתון הזה יצא בכל שבוע באמצעים מינימליים ונעשה בידי אנשים שהשקיעו בו זמן, אנרגיה ואהבה, ותמיד אהיה גאה להיות חלק ממנו. ולמרות שעזבתי את התפקיד לפני כמה שנים, תמיד גם אזכור את התקופה הזו כמי שלימדה אותי להשלים עם מה שאני: ישראלית באמריקה. זה לא רע בכלל.
