חברים יקרים
את הביטוי 'כשהתותחים רועמים המוזות שותקות' מצטטים פעמים רבות, אבל לנו יש משימה ומטרה.
לא לשתוק, לא לדמום, להמשיך ליצור.
לבנו למתחולל בארץ ועלינו להמשיך במסגרת שלנו, להיות בית לכותבים ולקוראים.
זכרו, החומר שאתם שולחים, הוא הוא המדור.
להתראות במדור הבא,
שלכם בברכת כותבים,
רות ארטמן
ללא כותרת / מיטל ראובני
שָׁקֵט פֹּה בְּלוֹס אַנְג'לֶס
רָעַם הַתּוֹתָחִים לֹא נִשְׁמַע
רָעַד הַיֵּרוּטִים אֵינוֹ מְטַלְטֵל אֶת
קִירוֹת בֵּיתֵנוּ הַקָּטָן
אַךְ הַלֵּב רוֹעֵם
הַנֶּפֶשׁ מִתְרַעֶמֶת,
דְּאָגָה מַכְאִיבָה
מְחַלְחֶלֶת
מֵהַמֶּרְחָק
לִצְעֹק אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת
כִּי הַשֶּׁקֶט מְשַׁקֵּר
הַלַּיְלָה מְצַמְרֵר
חַיָּלִים מְהַלְּכִים בִּשְׂדֵה אוֹיֵב
יְלָדִים מְשַׂחֲקִים תַּחַת שָׁמַיִם מִבַּרְזֶל
אֶצְלִי בַּמִּרְפֶּסֶת יֵשׁ שֶׁקֶט
לְקוֹל סִירֶנָה רְחוֹקָה אֲנִי דְּרוּכָה
וְהַלֵּב רוֹעָם
הַנֶּפֶשׁ מִתְרַעֶמֶת,
דְּאָגָה מַכְאִיבָה
מְחַלְחֶלֶת
fmeital@gmail.com
יוסף חיים ברנר / איש יקדה בלבבו
הרצל חקק
הספרות העברית רצה לפני התקומה, גל סופרים חלוצים קם לבטא מציאות ולעצב מציאות
בימים אלה מלאו מאה שנה למותו של יוסף חיים בנרנר, אחד מגיבוריה של התקופה. האם לייפות את המציאות, לתאר ארץ נכספת בעיניים כהות, האם לעמוד נוכח המציאות המרה ולתאר קשיים ומשברים|?
יוסף חיים ברנר בקש אמת, גם אם היא קשה. להתחבר לארץ כהוויתה.
"אמנם, עליי תִפעל לטוֹב הסִפְרות, כי בעת קריאתי וגם ימים רבים אחרי כן אֵש תִִּיקַד בִּלבבי: להיטיב, להשְׂכּיל, אז אחֱלום גם על דְבַר עַמי". (מתוך כרך ג' של כתביו, מהדורת הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"ז/1967, עמוד 209.
יוסף חיים ברנר ידע לכתוב תולְדות ולצייר מציאוּת בדרך מיוּחדת, והיטֵב השְׂכּיל לגעת בִּמחוזות כאֵב, בדרך שֶׁבּה הרגשנו את הכּבוֹד לַסֵבֶל. כשאתה עוקב אחר
תולדות הספרות העברית, אתה רואה את החותָם, את העקבות.
עד היום אנו חשים, שֶׁהלֶהבה של ברנר עודה לוחֶשת, עוֹדה נוגַעת בגֶחלים.
היופי והעוצמה של ברנר היו בַּשילוב שכָּל כּולו תעצוּמות נֶפש: מנהיג וסופר, בונה כלים ומתלבט, מתייסר. ברנר היה אכן גדול מהחיים: איש מר ונוקב, איש של סתירות.
במלאת מאה שנה למותו כתבתי שני שירים שמנסים להתכתב עם דרכו, רוחו, תפיסתו.
שני שירים לזכר יוסף חיים ברנר - הרצל חקק
מכאן ומכאן, ואין מקום
מוּל הַמִּקְדָּשׁ הַנִּבְנֶה. כָּל כָּךְ הַרְבֵּה יֵאוּשׁ,
מִי יַעֲנֶה. הֶחָזוֹן מְפַרְפֵּר. יָחוּשׁ, בּוֹעֵר:
לֹא תּוּכַל הַסִּפְרוּת הַחֲדָשָׁה לְתָאֵר.
הַנֶּפֶשׁ נִרְדֶּפֶת, מִי חַיֶּיהָ מִבִּפְנִים בָּא
לְעוֹרֵר. הֵן לֹא תַּסְכִּין לְעַצֵּב הִתְהַוּוּת
בְּחֶלְבָּה וּבְדָמָהּ. הָאוֹר אָבוּד. בֵּין
מַיִם לְמַיִם, וַהֲוַי הָאֻמָּה, כְּעַרְבַּיִם
הַתְּקוּמָה, אַט נֶעֱצָבָה, בְּהִכָּתְבָהּ.
שְׁלַבֵּי גִּמְגּוּם, רֵאשִׁית, הֲלוּמָה הַיָּד
וַחֲרִישִׁית. עַד הֲלוֹם, לְהַבִּיעַ הַמָּאוֹר,
הַחֲלוֹם. מָה תְּבַקֵּשׁ בְּעֵת הִתְרַחֵשׁ,
וְאַף עַל פִּי כֵן. שְׁבָרִים, דַּם מְפַרְפְּרִים.
לְיַד הַבַּיִת בְּיָפוֹ, הָרַעַד. הַדֶּלֶת, לַהַב
בַּחַלּוֹן, לֹא קָמָה הָרוּחַ, הֲוָיָה מְגֹאֶלֶת.
שְׁכוֹל, כִּשָּׁלוֹן, פִּיו שׁוֹתֵת, גּוּפוֹ מְרֻצָּץ,
זֶה כֹּחַ הַמַּלִּים לְתַעֵד. לַחֲרתֹ כָּאֲבָנִים,
חָצָץ, כְּפֶשַׂע הַכְּתִיבָה, בְּחַיֵּי מְצִיאוּת
מִתְהַוָּה. מִתְנַשֶּׁמֶת. דָּמִים רָוָה. כָּאן
צָרִיךְ. לִכְתֹּב, לִחְיוֹת, אֵין מָקוֹם אַחֵר.
מכאן ומכאן, הספרות והקרבן
לְיַד הַבַּיִת בְּיָפוֹ, מִכָּאן וּמִכָּאן. בְּטֶרֶם הֲוָיָה
תִּקְרֹם. גִּידִ וְקָרְבָּן. מַה שׁוֹתֵת, מַה תַּמְצִית.
עֲטֶרֶת קוֹצִים. פֶּרַע. סִפְרוּת תִּצְמַח אַט
כַּזֶּרַע. אִי אֶפְשָׁר לִכְתֹּב כָּאן, וְלֹא לִחְיוֹת.
אֲבָל כָּאן צָרִיךְ לְהִשָּׁאֵר. בַּבַּיִת הַשּׁוֹתֵת.
הַכְּתָב רוֹטֵט, שׂוֹרֵט, אֱמָנוּת וְיַתְמוּת,
כָּאן צָרִיךְ לָמוּת. תֵּל חַי לִמְרַאֲשׁוֹת.
הַמּוֹצָא, הַהַתְחָלָה. לְהַחֲשׁוֹת, לְהַגִּיד:
מַה הִיא. הֲתוּכַל הַסִּפְרוּת לִהְיוֹת
הָרְאִי. עֵינָיו פְּעוּרוֹת, הֵן יָדַע כִּי לֹֹֹא
תַּסְכִּין לְשֶׁטֶף הַחֲלִיפוֹת וּבַתְּמוּרוֹת.
זוֹ הֲוָיָה נִרְדֶּפֶת. סַעַר, סַכִּין מְשַׁסֶּפֶת.
נִשְׁטֶפֶת נֶפֶשׁ. הַדַּפִּים שִׁטִּין, טִפִּין.
אוֹת שוֹתְתִים: חֻלְצַת זְעָקָה מְרֻשֶּׁלֶת,
אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי הַדָּם בַּשֶּׁלֶג. אֵין תִּקְוָה,
הַסִּפְרוּת הָאֲהוּבָה, תִּתְמוֹדֵד, שְׁפוּפַה,
אִטִּית. לֹא תְּיַפֶּה הַשָּׁפָה. לְמֶזֶג הַתְּחִיָּה.
כַּהֲוָיָתהּ הַגְּוִיָּה. יִדֹּם, לַסִּפּוּר אֵין מָקוֹם.
תַּמּוּ הַתְּמוּרוֹת, נִטְרָפוֹת הַחֲלִיפוֹת.
וְהַכְּתִיבָה נִשְׁבְּרָה. הָאֵם זוֹ סִפְרוּת וְזֶה
שְׂכָרָהּ. יַד רוֹמֶסֶת, דָּם בַּקֶּסֶת. אֱמֶת
לַהֲמִיתָהּ. זוֹ חֲלִיפָתָהּ, מָה תְּמוּרָתָהּ.
שַל נעליך יוסף חיים / בלפור חקק
2.5.2021 לכבוד יום השנה המאה לרצח ברנר
וַיֵּאָסֵף אֶל עַמּוֹ
וַיֵּאָסֵף יוֹסֵף חַיִּים בְּרֵנֶר מְדַמֵּם
וַיִּשְׁכָּב בְּתַכְרִיכֵי הַדָּם שֶׁל אֲבוֹתָיו
עֵינָיו פְּקוּחוֹת, הָיָה כְּחוֹלֵם
כְּשֶׁיּוֹמוֹ הִגִּיעַ אֶל עַרְבּוֹ
שָׁמַע מִן הַמִּקְרָא: שַׁל נְעָלֶיךָ
הִשִּׁיל נְעָלָיו מֵעַל רַגְלָיו
כְּשֶׁהַפּוֹרֵעַ דָּקַר אוֹתוֹ בְּבוֹא
הַשֶּׁמֶשׁ, בְּבוֹא הַנִּצָּב אֶל לִבּוֹ
קָדוֹשׁ יִשְׂרְאֵלִי בְּאִבּוֹ
הַלָּשׁוֹן הָעִבְרִית מֵתָה בְּאוֹתוֹ עֶרֶב
נֶאֶסְפָה בִּדְמָמָה, צְרוֹרָהּ הָיָה נָקוּב
שֶׁלֶד וְעָפָר קָרְבוּ עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ
שֶׁל נָבִיא אָהוּב
מֵתָה הַשָּׂפָה שְׁלוֹשִׁים יוֹם
שֶׁהֵם חֹדֶשׁ
שֶׁהָאֲדָמָה תַּחַת רַגְלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ
בַּת קוֹל יָרְדָה אֶל אַדְמַת בֵּיתוֹ
בִּצְרוֹר הַחַיִּים נִשְׁמָתוֹ, הָעִבְרִית נַחֲלָתוֹ.
בַּת קוֹל אָמְרָה בְּיָפוֹ:
שַׁל נְעָלֶיךָ מִן הַדָּם, יוֹסֵף חַיִּים
מְשׁוֹרְרִים בְּמִיתָתָם קְרוּיִים חַיִּים
אמילי דיקינסון / איילה בורטן
מָסָצ'וּסֵטְס
אֲמַהֵרֶסְט עִיר מִסְתּוֹרִית
יְרוֹקָה, וְאִכָּרִית
לְנֶפֶשׁ הַמְּשׁוֹטֶטֶת
בִּלְבוּשׁ לָבָן צָחוֹר
הָרוֹאָה אֶת אֱלֹקִים
בַּדְּבָרִים הַקְּטַנִּים
בִּנְגִיעָה אֵרוֹטִית
אוֹ הִתְחַכְּכוּת דָּתִית
לוֹמֶדֶת לְלֹא גְּבוּלוֹת
יֵשׁ לָהּ זְכוּת
לָעוּף לִנְסֹעַ
לְלַקֵּט בַּדְּרָכִים אַהֲבָה
דִּמְיוֹנִית, וְכוֹאֶבֶת
חָכְמַת הַטֶּבַע פַּרְפַּר וּפֶרַח
הָיוּ טֶרֶף כִּפְנִינִים לְשִׁירֶיהָ
הַנֶּפֶשׁ הַמְּשׁוֹטֶטֶת
מְלַקֶּטֶת תּוֹבָנוֹת
חָפְשִׁית לְלֹא תַּשְׁלוּם
שְׂמֵחָה בְּנִיצוֹצוֹת שֶׁמֶשׁ
גַּם לְהִתְבּוֹדְדוּת יֵשׁ בִּינָה
סֵפֶר טוֹב
שָׁם יֵשׁ קוֹלוֹת
וְלָהֶם מַשְׁמָעוּת
הַמֻּזֶּה שׁוֹפֶכֶת
וּמְעַט הַזָּהָב הַזֶּה
נוֹזֵל הַיְשֵׁר לְכַף הַיָּד
ארבעה מרובעים של אמא / שושנה ויג
1
אֲנִי רוֹצָה שֶׁיִּהְיוּ לְךָ פַּרְפָּרִים בַּבֶּטֶן
בִּמְקוֹם הַדָּגִים בַּיָּם
שֶׁנִּתְלִים בְּקֶרֶס חַכָּתְךָ
וְאַתָּה חָס עַל חַיֵּיהֶם
2
אֲנִי מְשַׁחְרֶרֶת אוֹתְךָ
שֶׁתִּמְצָא אֶת עַצְמְךָ
וְשׁוֹאֶלֶת כַּמָּה טוֹב לְךָ עַכְשָׁו
אִם אַתָּה לֹא מְסַפֵּר לִי
3
אֲנִי מַמְתִּינָה אִתְּךָ
בְּלִי מִלִּים
שֶׁתִּכָּנֵס בַּדֶּלֶת וְתַגִּיד לִי
חָזַרְתִּי מֵהָעֲבוֹדָה
4.
אֲנִי מְחַכָּה שֶׁתּוֹדִיעַ לָנוּ
אֲנִי עוֹזֵב אֶת הַבַּיִת
מַשְׂכִּיר לִי דִּירַת חֶדֶר
וְהַמַּסְלוּל אֵלָיו עֲדַיִן מְחֻשָּׁב
הבריחה
פרק מתוך "ימים מתחלפים" מאת תמר פרמן-אבניסן"
בלבול וחוסר ריכוז הפכו לחלק מהיום שלי זה תקופה. גם בבית , עם אשתי, אני תופס את עצמי לא מקשיב, עונה תשובות לא לעניין. כל משימה שהיא מטילה עלי אורכת פי ארבע מהזמן הרגיל, דבר שגורם לה להתרגז עלי, והיא לא אדם שקל להוציא משלוותו, ולי אין הסברים לתת לה. רק אתמול בערב, ישבנו בסלון, הטלויזיה דולקת ברקע על ערוץ נשיונל ג'אוגרפיק. זה אני שתמיד מעביר לערוץ הזה. אבל לא ראיתי כלום, הראש שלי במקום אחר. חושב על העמדת פנים שלי וזה מוביל למחשבות שאני צריך להענש, בטוח יקרה לי משהו רע, אולי מחלה סופנית או משהו בסדר גודל כזה.
כמה תוכניות על תמסחים אפשר לראות? אני מעבירה את זה, מותק. יש את הסדרה שאנחנו אוהבים.
כן….בטח.
תגיד לי, מה קורה איתך? אתה איתי?
מה?
עָמיחְ, מה קורה?
אני אוהב שאת קוראת לי כך, זה מראה לי כמה אנחנו קרובים. בכל זאת.
כלום, עייף.
חבל. רציתי שתרוקן את המדיח, הוא סיים.
טוב.
אני קם לכיוון המטבח, פותח את דלת המדיח. עורם צלחות בידי, פותח ארון, מניח. כל העת מחשבות בראשי. אני נקרע מבפנים. כל כך רוצה...למה לא ניצלתי את ההזדמנות עם הדתי הזה היום, לא הייתי צריך להתאמץ אפילו, זה הגיע אלי, זה היה שם...סלסלת הסכו"ם נופלת מידי, הרעש המתכתי איום.
אשתי מגיעה.
לך, לך, אני אעשה את זה, מה כבר ביקשתי.
מצטער.
אני אומר, וחוזר לסלון, ממש נופל לתוך הכורסה, כאילו הגוף שלי ריק. אני חייב לעשות משהו בעניין, אני כבר על הקצה.
מה זה אומר עלי? מי אני באמת? החיים שלי- מה יקרה איתם? האם זה היה שם כל העת? למה עכשיו? לוותר על משפחה נורמטיבית, על היציבות הזו אליה אני רגיל ואותה אני אוהב, על החום שאני מקבל מאשתי ובתי? כל מה שגורם לי להרגיש בטוח בעולם זו אשתי. אני יודע שאני רוצה להשאר איתה, להשאר נשוי. לא מכיר משהו אחר. ומה עם הבן שלי שהחרמתי לפני שנים כשיצא מהארון בלית ברירה? בראשי עולה התמונה שלו עם החבר, זה תפס אותי בהפתעה גמורה. זה הבהיל אותי. אני חושב שזה בגלל שעמוק בפנים ידעתי שאני כזה ולא יכולתי להודות בכך. באותו לילה חיכיתי שאשתי תרדם, ואז פרצו הדמעות. היא התעוררה ומיד קישרה את הבכי לגילוי על בנינו. אני אז לא ידעתי שאני בוכה גם על עצמי. התגובה שלי החריפה ואני רצתי לשירותים להקיא. אשתי רצה אחרי וניסתה להרגיע אותי במילותיה שאסף בחור טוב והוא יסתדר. אם זה היה קורה היום, הייתי מגיב אחרת, אבל זו חוכמה של חדר מדרגות. יצרתי קרע במשפחה ואני לא יודע איך לתקן את זה. פוחד שאם הקשר יחודש הוא יבחין שאני גם. זה ידוע שהומואים מזהים זה את זה מקילומטרים. אז האם כדאי לקחת את העניין צעד אחד קדימה או לעצור כאן? לשתף מישהו בסודי? את מי? אני מרגיש שקשה לי להחניק זאת יותר, כמו שעשיתי בעבר, רוצה כמו נחש, להשיל את עורי הישן כיוצא מתוך קליפה עבה שהתעטפתי בה לאורך השנים. שאלות רבות התרוצצו, קדחו במוחי ואף לא תשובה אחת. הרגשתי שאני חייב להיות לבד עם עצמי ולנסות ולתת לעצמי תשובות וכיוונים.
בלילה לא הצלחתי לישון. בכלל הלילות הפכו לזמן לא טוב. אין רוגע. בשבוע שעבר קול נפילה וזכוכית מתנפצת העיר את שנינו משינה. אותך משינה שלווה, כמעט ילדותית. אני מכיר אותך ישנה. תמיד נרדם אחרייך ומתעורר לפנייך, אז איך לא?
עור פנייך בוהק בחשכת החדר, ונדמה תמיד ששפתייך מחויכות. הנשימה איטית ושקטה. יכולת שינה מושלמת יש לך.
ואני- מתהפך מצד לצד, לא מוצא תנוחה ולא מנוח, ולבסוף נשכב על צידי, פני אלייך, מקנא בך על השעות האלה בהן את טוענת את גופך ונפשך לקראת היום שיבוא. אני מושיט יד אל פנייך רוצה ללטף אבל עושה זאת בלי לגעת בך, ידי רק מתווה את צורת פנייך באוויר. מרגיש איך הלב שלי הכפיל את נפחו מרב אהבה ואז אני מרגיש את זה מגיע, נשכב על הגב, אגרופי נקפצים, שפתי מתהדקות ואני בוכה. כי לא רק אהבה אלייך יש אצלי אלא גם שנאה, שנאה שלא באשמתך, שנאה על עצמי ועל המלכודת שאת נמצאת בה ללא ידיעתך, ועל הכלא של עצמי, שאני בו גם אסיר וגם סוהר.
אני אבדוק מה זה אמרתי
זו בטח התמונה ענית ונשענת על מרפקייך
הדלקתי את מנורת הלילה על השידה בצד מיטתי. כן זו התמונה. זו התמונה מיום חתונתנו, שתלויה על הקיר מול המיטה שלנו ואי אפשר לחמוק ממנה. היא נפלה. מסגרת העץ הלבנה נשברה, חלקי העץ שלה מוטים בזוויות המסיבות אי נוחות למתבונן, ככתפיים פרוקות, הזכוכית התנפצה בעיקר למשולשים חדים ומאיימים, והתמונה כאילו פרצה את גבולותיה והיא מעוגלת כמגילה המסתירה את תוכנה ואינה פרושה שטוחה כך שמה שניבט ממנה הוא פיך המחוייך והסנטר שלי . אני קם מהמיטה וניגש לעבר התמונה המנופצת.
תיזהר לא לדרוך על הזכוכיות שלא תיפצע, אתה יחף.
אני שומע לא שומע אותך, התמונה מושכת אותי, אני רוצה להביט בה מקרוב בלי מסגרת ובלי זכוכית, כי למרות שהיא שם על הקיר, דהויה, כבר שנים, אני לא רואה אותה. ואני מרים אותה, דורך על זכוכית ועץ אבל לא מרגיש. מיישר את התמונה ומחזיק אותה בשתי ידי. הצלם היה קרוב אלינו מאד, אנחנו לבנים על רקע שקיעה מלאכותית, אדומה ובוערת. צדודיתך מביטה אלי, מבטך מורם - את מעט נמוכה ממני, שערך החום אסוף, כרוך בצמה כמו כתר על קודקודך, פרחים מלאכותיים לבנים וזעירים נעוצים בכתר שערך וממנו נשפכת הינומה לבנה שקופה וארוכה. את מחייכת, פיך סגור, אבל ממש ברור לי שבתמונה הבאה שהוא צילם לפני יותר מ-20 שנים שינייך כבר חשופות. את מאושרת, הדבר נשקף מעינייך שגם הן חומות, ממש מחייכות. לא חיוך נוגה, אלא מן חיוך שובב מלא בשמחת החיים שלך. ואני- פני אינם פונים אליך אלא לנקודה שמעבר לצלם, שערי בהיר, ארוך וחלק. כיפת סאטן לבנה ומבריקה על ראשי. צווארון חולצה וז'אקט של חתנים. כל בגדי לבנים. למה בחרנו דווקא את התמונה הזו? האם התווכחנו? הסכמנו? כבר איני זוכר...דורך בתוך פירורי הזכוכית בכוונה, כפות רגלי מדממות. עונש. את מסתכלת עלי, בעינייך אי הבנה והלם. אני פוסע למקלחת, פסיעותי מותירות חותמות אדומות על האריחים. את יוצאת מהמיטה ורצה אחרי.
מה קורה איתך?
עזבי, הכל בסדר.
אני מסתובב אליך מערסל את פנייך בכפות ידי, מכופף ראשי ומסתכל לך ישר בעיניים. לא כמו בתמונה המנופצת.
בחיי, הכל בסדר, תחזרי למיטה.
טוב זה לא חדש, אני מתעורר בלילות גם בלי קשר לזכוכיות מתנפצות, אלא מהמחשבות שמתנפצות לי בראש. לפעמים אני מרגיש כאילו זכוכית חדה פוצעת את פנים גולגלתי והדם מתערבב שם עם תאי מוח ותאי זכרון ומחשבות והכל נעשה מעורפל. אבל הפעם התעוררתי בידיעה שאני חייב לצאת ואני מתגנב החוצה ונוסע למועדון. כשאני מגיע אני לא מעז לצאת מהרכב, מרכין את ראשי ביאוש על ההגה. מה אתה עושה? מה אתה עושה? אני שואל את עצמי. השתגעת לגמרי. בגילך, נשוי, בטוח מישהו פה יכיר אותך. האומץ הלאה ממני, אבל לא ההגיון. אני סב על עקבי, אני ממש בורח, למרות שאף אחד לא בא אחרי. אבל מעצמי איני יכול לברוח. זו לא הדרך, זה לא יכול להיות ככה. מה חשבתי לעצמי. אני משתגע.
