"הסקרים הם כמו בושם, אפשר להריח אותם, אבל לא כדאי לשתות", אמר בזמנו שמעון פרס המנוח. אבל הסקרים מעידים על מגמות ובלי כל קשר לסקרים, מראת המציאות בשטח, ברורה. מחנה השמאל, או יותר נכון הנציגות שלו בכנסת הולכת וקטנה ממערכת בחירות אחת לאחרת. לצורך העניין, ממחנה רבין-שולמית אלוני המנוחים של שנת 1992, אז היו לעבודה ולמרצ יחד 56 מנדטים (!), העבודה ומרצ מגיעות יחד בסקרים ל-10 מנדטים ביום טוב, כאשר מרצ נמצאת על סף אחוז החסימה וקיימת סבירות רבה שכלל לא תכנס לכנסת ה-24. לאן נעלמו המנדטים? ובכן, נתחיל בחדשות הטובות עבור שתי המפלגות – המנדטים לא נעלמו. הם חונים אצל מפלגות אחרות. קודם כל יש עתיד, אבל גם כחול לבן, ימינה של בנט ותקווה חדשה של סער, נהנות מאותם מצביעים "אסטרטגיים" ואותם מצביעים שהיו מזוהים לפני שנים כשמאל, אבל לאחר של שנים של כתישה מצד הימין, בהובלה של ראש הממשלה בנימין נתניהו, הפכה המילה שמאל למילה מגונה ועודכנה ל"מרכז".
הציבור עצמו תומך בעמדות המוגדרות כ"שמאל" במספרים גבוהים. סקר אחרון בנושא היפרדות מהפלסטינים,שהתקיים בשנת 2018 מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה מעיד כי 47% תומכים בהפרדות מהפלשתינים, 26% מתנגדים והיתר לא בטוחים (מתנדנדים); 84% אחוז מכלל היהודים בישראל תומכים בגישת "חיה ותן לחיות" בסוגיות דת ומדינה על-פי הסקר האחרון של ynet ועמותת חדו"ש, 66% תומכים בהשוואת מעמדם של הרפורמים והקונסרבטיבים למעמד האורתודוכסים בישראל ו-72% תומכים בהפעלת תחבורה ציבורית בשבת בדרגה זו או אחרת; גם מבחינה כלכלית, רוב הציבור תומך במערכת ציבורית חזקה ובמערכת תמיכה כלכלית שוויונית (מערכת הבריאות ומערכת החינוך) למרות שהאמון הכללי במערכת הציבורית נשחק מסיבות שונות.
הציבור חושב "שמאל", אך מדבר "ימין". על רגל אחת, במשך שנים עסק השיח בעיקר בסוגייה הפלשתינית, כאשר הימין תקף את הסכמי אוסלו (אבל אף פעם לא ניסה לבטלם מאחר ואף המשיך וממשיך לשתף פעולה עם הרשות הפלשתינית, על אף השיח המתלהם), בעוד שהשמאל נכנס למגננה לאחר רצח רבין ולא ניסה להציג נרטיב שונה לעמדות הימין. במציאות של היום, מרצ היא המפלגה הקטנה שפעם הייתה חיה בועטת, הפכה תחת הנהגתו של חבר הכנסת ניצן הורוביץ, לעייפה ונטולת רוח קרב.
במרצ הפכו עם השנים מצודקים לצדקנים, ובמקום להבליט את עיסוקם בחיי היומיום של אזרחי ישראל והחקיקה שהובילו (מרצ מובילה בחקיקה חברתית בישראל, לטובת כלל הציבור!), הם העדיפו לעסוק בנושאים שבשוליים עבור רוב הישראלים – פליטים ואיכות הסביבה. סוגיית הפליטים היא נושא מצוין לכותרות, אולם אינה רלוונטית לטרדות היומיום של הישראלי הממוצע, אלא אם הוא גר בדרום תל אביב וסובל מהמצב ואז דאגה לפליטים אינה בראש מעייניו. גם הסוגייה הפלסטינית איבדה גובה, כאשר חלק גדול מהאחריות נופל על כתפיהם של נציגי השמאל.
ההתמקדות במסכנות הפלסטינים ובעוול שנגרם להם, כאשר במקביל נפגעים ישראלים בפיגועים, לא יצרה אמפתיה אצל הישראלי הממוצע. מבלי להסיר אחריות, גם ממשלת ישראל, לפלשתינים אחריות רבה למצבם והסרבנות הפלשתינית הידועה שיחקה לידי הפוליטיקאים הישראלים פעם אחר פעם. מרצ מנהלת קמפיין געוואלד נוסף שאולי יעזור לה גם הפעם, אבל בין אם חבריה ייכנסו לכנסת ובין אם לא, במרצ חייבים לעשות בדק בית ולחשב כיוון מחדש. מי שעוד צריכים לחשב כיוון מחדש הם חברי העבודה.
המפלגה שפעם הנהיגה את המדינה בגאון, נדמית כצל חיוור של עצמה, ויש שיאמרו שהיא נראית כתואמת מרצ. השנים האחרונות לא היטיבו עם מפלגת העבודה, רבות ב"זכות" מנהיגיה וחבריה. משבר מנהיגות מתמשך מאז רצח רבין היו למפלגת העבודה 13 יושבי ראש שונים (שלושה מהם – פרס ז"ל, אהוד ברק ועמיר פרץ כיהנו שתי תקופות לסירוגין), מה שאומר שכהונה ממוצעת של יושב ראש הייתה שנתיים. רוב ראשי המפלגה, לא שאפו להחליף או לאתגר את השלטון, אלא להצטרף לממשלות. הצידוק תמיד היה ש"משפיעים מבפנים" ושהמצב קשה וחייבים לוודא שהממשל הפועלת נכון, אולם הלכה למעשה יצרה מצב בו העבודה הייתה לעלה תאנה לממשלת ימין במקרה הטוב ולאסקופה נרמסת בממשלה במקרה הרע, וכך היא איבדה רלוונטיות בשיח, כי לא הציגה עמדות ולא נלחמה על עמדות. ועד שראשיה כן הציגו עמדות, המנגנון המפלגתי לא נתן להם זמן לנהל את השיח הציבורי סביבן.
מנגנון דפוק לבעיה הראשונה יש גם אשמה בחוקת מפלגת העבודה, שעד לפני שנה חייבה קיום בחירות מקדימות לראשות המפלגה עד 14 חודשים לאחר הבחירות לכנסת. כל יושב ראש הואשם בתוצאות הבחירות (לרוב בצדק) ובמקום לנסות ולעסוק בלהוביל אופוזיציה, הוא היה עסוק בלרצות מנגנון עסקני ובלהיאבק על תפקידו.
המרכז העסקני שלה (למרות שבו גם אנשים רבים וטובים) בדרך כלל מלא בעושי דברו של יושב הראש וחלק גדול מאנשיו חיפשו להנות מפירורי השלטון, במקום את טובת המדינה. העדר חוט שדרה ועכשיו לדבר הכי חשוב. העבודה נהגה להציע דרך, אולם נדמה כי, בפועל, ויתרה על כל הדגלים. את דגל הלאומיות לקח הימין, את דגל הדאגה למעמד הביניים לקח המרכז, את דגל החינוך לקח הימין המפד"לי כבר מזמן, את דגל הביטחון לקחו מפלגות הימין ומפלגות מצב הרוח. והעבודה? נשארה עם סיסמאות חלולות. אין ספק שמרב מיכאלי, המנסה למתג עצמה כ"רביניסטית", היא משב רוח מרענן במפלגת העבודה – מנהיגה עם עמדות ברורות שמדברת ישר ולעניין, מבלי להתנצל ומבלי להתפתל. אולם צפויה לה עבודה רבה בשיקום מעמדה של מפלגת העבודה. לבחירות האלה מגיעה מפלגת העבודה חבוטה מאי-פעם וימים יגידו האם וכיצד תצליח מרב מיכאלי להחזיר אותה להיות חלופה שלטונית, אך השאלה שצריכה להישאל היא – האם מרב מיכאלי תצליח לשמור על שקט במנגנון המפלגתי שלה, שאיבד כיוון. דבר אחד ברור – הציבור חושב "שמאל", מדבר "ימין" ומחפש שיח ערכי. שיח על דרך.
Kobi.cohen@gmail.com
