בשבוע האחרון צפיתי במספר סרטים ישראלים והשתתפתי בדיונים מרתקים ומעניינים במיזם החדש DocuTV. האיש העומד מאחורי מיזם זה הוא רמי א. כץ בן 44, במאי, מחזאי, תסריטאי מפיק צנוע, חביב ונחבא אל הכלים שנולד בירושלים ועתה מתגורר עם משפחתו בנס ציונה. בילדותו ונערותו עסק במוסיקה וניגן בתמורת להקת "הורה נעורים". באקראי, בכיתה י', נשלח על ידי רכזת השכבה בבית ספר רנה קסין, ויולט גז, לחוג קולנוע בסינמטק ירושלים וכאן דבק בו חיידק הקולנוע. בצבא שרת ביחידה מובחרת (מגלן) ולאחר השירות סייר שלוש שנים בעולם, טייל ועבד בעבודות מזדמנות. למד שפות ולמד להקשיב לאנשים בטרמפים הארוכים בדרום צי'לה. תמיד היה סקרן ועוד לא ידע שהקשבה הינה הבסיס לעשייה תיעודית. עם שובו ארצה, השלים את תוארו כבמאי בקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב במגמת הפקה.
בשנת 2009, זכה במלגה מהקרן החדשה לקולנוע הטלוויזיה ליצירת סרטו התיעודי הראשון "תלויים באוויר" - סרט הדגל בנושא אלימות משפחתית שהפקתו ארכה שנתיים. הסרט זכה בפרס "ישראל אחרת" לסרט התיעודי בפסטיבל חיפה 2011 ובפסטיבל ניו-יורק וכמו כן זכה בפרס בינלאומי. "הסרט מציג את סיפורם של אבשלום גיל ואימו רוני מרום המצפים לשחרור אביו ובעלה מהכלא אותם ליוויתי תשעה חודשים. ציפיותיי לסצנת חיבוק בשערי הכלא לא רק התבדו אלא גלשו למחוזות אלימות קשים נגד האישה שהתפוצצו בפנינו וחשפו עשרים שנות נישואין של התעללות הדחקה והכחשה". הסרט מתפקד כמעין קול המצפון של החברה ואומץ על ידי ארגוני הנשים נעמ"ת ויצו והדסה.
סרטו השני "סיבת המוות" הינו סרט מעולה, מרתק, סיפור עוצמתי ונוגע ללב. "הרעיון היה ליצור סרט על חבר ששהה במסעדת מפגש הסטייק בליל 5 במרץ 2002 איליה נפתחה אש חיה מגשר "מעריב" ולתעד את חוויותיו שהיו טראומטיות מידי עבורו והוא נרתע מהעניין. במהלך זמן זה ישבתי וערכתי תחקיר ארכיוני, צפיתי בארבע גרסאות שונות לסיפור ומשהו שם לא הסתדר. עניין אותי להבין איך סיפור נוצר מהרגע שהאמת קורית ועד הרגע שהוא מגיע אלינו הבייתה כצרכני תקשורת". בתיעוד אירוע הטרור הוזכר בתקשורת שהשוטר סלים ברכאת, בן העדה הדרוזית חש לסייע (לא בעת מילוי תפקידו), נטרל את המחבל ששלף סכין ושיסף את עורקי גרונו. סלים הוכתר כגיבור יחידת המשטרה שהקפידה על שמירת קשר הדוק עם המשפחה. ג'מאל אחיו השתתף באזכרות המשטרה המוקירות את גבורת אחיו מידי שנה. עשר שנים לאחר מותו, קבל ג'אמל מידע שאחיו נורה בשוגג מאש ישראלית של אחד הסועדים ולא נרצח בידי המחבל. הוא יוצא למסע חיפוש בלשי של האמת וחותר תחת הנרטיב התקשורתי הידוע. ג'אמיל מתמודד יחדיו עם כץ במערכת המושחתת. "נפגשתי עם ג'אמל ונפעמתי מהקונפליקט הפנימי עימו חי. מצד אחד הוא איש המערכת, נאמן לה ומוכן לסלוח ומצד שני, הכחשת הממסד מכרסמת בנאמנותו. יצאתי עימו למסע מכוון מטרה שארך שבע שנים בשל מכשלות בירוקרטיות. בסרט ניכר טיוח המשטרה והאמת יוצאת לאור".
לפני עידן הקורונה נשא כץ שני כובעים: יצירת סרטים תיעודיים שלו והפצת סרטים של יוצרים אחרים במוסדות תרבות. בעבר הפיץ את סרטיהם של יעל קיפר ורונן זרצקי "מאה אחוז" סרט המתאר את הצלחת התיכון היחיד בישוב הדרוזי בית ג'אן במקום הראשון בו 100% מתלמידיו מסיימים את תעודת הבגרות. ואת הסרט "המורדים האחרונים" על ששת המורדים האחרונים של גטו וורשה.
ביוני 2020, במהלך הגל השני של הקורונה, ייסד כץ את מיזם הקרנת הסרטים והתחברות עם היוצרים. בהתחלה החל להקרין את סרטיו "תלויים באוויר" ו"סיבת המוות" בהקרנות און ליין. התחלנו להקרין במספרים קטנים, בין 20 עד 50 צופים. משם עברנו ל- 500 עד-2000 איש בהקרנה והגענו ל-15,000 בתי אב בחודש. לנוכח ההיענות הרבה, כץ הזמין יוצרים אחרים להשתתף במיזם. עד עתה, השתתפו במיזם מעל לארבעים יוצרים. במסגרת הפלטפורמה כלולים: פרסום הסרט, הקרנתו, גביית תרומות ומפגש עם יוצרי סרטי איכות תיעודיים אלו. הקריטריונים העומדים נגד עיני כץ הינם הקרנת סרטי איכות זוכי פרסים, העומדים במבחן הזמן, רלוונטיים לימינו והיעתרות יוצריהם לשוחח על הסרט.
שיחת היוצר על הסרט הינה יצירה בפני עצמה. היוצר נוגע בחיי הקהל בדרך ייחודית ומאיר אור חדש על הסרט ומאפשר לכל צופה להפוך לכוכב ולהציג שאלות באמצעות התובנות האישיות שלו. בשלושה ימים בשבוע ימי ראשון, שלישי וחמישי צופים אלפי אנשים בסרטי איכות תיעודיים ישראלים ונפגשים עם היוצרים. המיזם עונה על שני צרכים הכרחיים בתקופת הקורונה: צרכי יוצרי הקולנוע הצמאים להזדמנויות לפגוש קהל ואת צרכי הציבור המשוועים לעולם התרבות שנעל את שעריו בשל משבר המגיפה. בין היתר, נוצרת הזדמנות למפגש בין היוצרים ללמוד זה מזה ולשתף פעולה ולכך יש ערך מוסף אדיר.
בשל הבחירות הקרבות הקרין כץ שני סרטים פוליטיים: סרטו של איתי קן אור "עידן הגנרלים: מנחם בגין" שהציב אלטרנטיבה אידיאולוגית לשלטון מפאי בבחירות 1977, התפטר לאחר מלחמת לבנון והסתגר בביתו עד יום מותו והשבוע הוקרן כאיזון את סרטו של הבמאי ארז לאופר על המנהיג האהוב יצחק רבין. "רבין, במילותיו שלו" באמצעות שילוב של מוצגי ארכיון נדירים נשזרים לעיני הצופה כל חייו של רבין מילדות לרמטכ"ל , לשגריר ישראל ולראש ממשלה.
אני גיליתי את המיזם וצפיתי בשני סרטים נפלאים והשתתפתי בשיחה החווייתית עם היוצרים. צפיתי בסרט הקסום "ראיתי ציפור" שיצרו רונן זרצקי ויעל קיפר העוסק במצבם העגום של חיות הבר בישראל ושופע אנושיות אהבה לחיות גדלות נפש של כוכביו, יחידי הסגולה יגאל מילר, עולה מרוסיה המציל עופות דורסים, ביל וודלי עולה מבריטניה המציל את הצבועים ושמוליק לנדאו, חרדי שיצא בשאלה המקדיש את חייו בחילוץ צבאים, איילים וחיות בר שנדרסו ונפצען והושלכו על אם הדרך. היה מאד מעניין לפגוש את זרצקי וקיפר ולשמוע על תהליך יצירתם, אהבתם לחיות ומלחמתם באפטיה הישראלית. הדיון המעניין נבע מהמטען שהיוצרים הביאו אל הסרט. היה נפלא.
במפגש עם היוצרים בסרט הנהדר "סיבת המוות" סיפר כץ שעל פי התקן המשטרתי, שוטר שאינו בתפקיד המגיע במהירות לאירוע פשע או טרור חייב לחבוש כובע משטרתי הנמצא תמיד באמתחתו. ג'מאל סיפר שאחיו סלים השאיל את כובעו לשוטר חבר, יומיים לפני אירוע הטרור. ג'אמל, האח השכול, הנדיב תרם 500 כובעים למשטרה כדי למנוע אסונות נוספים. חשבתי מה היה אילו. אילו ג'ון קנדי לא היה נוסע במכונית פתוחה, אילו רבין היה לובש שכפ"ץ ואילו סמיר השוטר היה חובש כובע של שוטרים אולי היה נמנע אסון. היה מרתק לצפות באישיותו המרשימה של ג'אמל. חשבתי בשיחה הוא קיבל את שקר המשטרה בסלחנות משום שהבין שדובר בשקר לבן שנאמר מתוך דרכי שלום שאין בו כל נזק לזולת והוא רק מועיל לפרט או לכלל. ג'אמל הזכיר את שירותו הצבאי בו נורתה אש ישראלית על כוחותינו. היה מדהים.
בכל שבוע מוקרנים שלושה סרטים שניתן לצפות בהם 48 שעות. בהמשך מופיע לינק לשיחה עם היוצרים בין השעות 8 עד 9 בערב שעון ישראל שהן 12:00עד 1:00 בצהריים שעון שיקגו או ניו- יורק. אין כמו הסרטים הישראלים התיעודיים שנוכל לצפות בהם כל השנה ונתחבר עם היוצרים.
להרשמה למיזם:
https://www.docu-tv.com/contact
